הטוקבקים עוברים מהמחשב לבמה - תיאטרון - הארץ
"מאחל לך חיים של שכול ועצב"

הטוקבקים עוברים מהמחשב לבמה

אחרי שספגו קללות ואיומים ברשת, היא בגלל התבטאויות פוליטיות והוא כחלק מסערת תיאטרון אל-מידאן, עינת ויצמן ומורד חסן מציגים בהצגה החדשה שלהם "בושה: טוקבקים על תיאטרון" את הנאצות החריפות ביותר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ויצמן וחסןצילום: דודו בכר
יאיר אשכנזי

גם הטוקבקים שכנראה יופיעו בתחתית הכתבה הזאת עשויים להדהד החודש באולם תיאטרון תמונע בתל אביב. הבמה שתינתן להם ולשכמותם, חריפים, מסיתים ומטרידים ככל שיהיו, תהיה הפעם נרחבת והם יישמעו בקולי קולות ברמקולים ואף יוקראו מדי פעם על ידי הצופים. קשה לעכל את העובדה שמנה גדושה כזו של שטנה היתה במשך חודשיים פסקול חייה של השחקנית עינת ויצמן, ושלאחר שהתפוגגה מהם היא חילחלה אל "בושה: טוקבקים על תיאטרון", האירוע התיאטרוני שמעלים ויצמן ושחקן תיאטרון אל־מידאן מורד חסן בפסטיבל תמונע הבינלאומי. במונולוגים המרכיבים את הערב, שיעלה ב-18 וב-19 באוקטובר בבימויה של ויצמן, משרטטים השניים את נקודת מבטם על שתי תקופות סוערות בחייהם: מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014, כאשר שיחקה ויצמן בהצגה של אל־מידאן וספגה ביקורת קשה על הדעה השמאלנית שהביעה וקיץ 2015, שבו החליט משרד התרבות והספורט להקפיא זמנית את התמיכה בתיאטרון אל־מידאן בחיפה שבו משחק חסן. אחרי הכותרות הגדולות והעיסוק התקשורתי הנרחב בשתי הפרשות מבקשים השניים לספק הצצה אל "אחורי הקלעים" הפרטיים ולהעלות את השאלות המעניינות אותם על הקשרים המורכבים בין תיאטרון לפוליטיקה.

ויצמן וחסן הכירו ב-2014 בחזרות ל"עובד שבת" מאת חנא עידי ואדוארד מאסט, ההצגה הראשונה שהעלה אל־מידאן בעברית. היא שיחקה אז אשה יהודייה שמבקשת לפייס צעיר פלסטיני שהכירה בעבר, והוא היה עוזרו של הבמאי סיני פתר. בעיצומו של "צוק איתן" הופצה ברשת תמונת פפארצי של ויצמן שצולמה כשמונה שנים קודם לכן, ובה היא נראית בגופייה צהובה שקיבלה מאחותה ועליה רקום דגל פלסטין. מתחת לתמונה הופיעו הכיתובים "המרחם על אכזריים סופו שיתאכזר לרחמנים" וכן "שלילת האזרחות לשמאלנים קיצוניים". בגופייה זו, הראשונה מתוך סדרת גופיות וחולצות בעלות סיסמאות שונות ומשונות שהיא מחליפה במופע, היא בחרה לפתוח את הערב ולספר על אלפי הלייקים והשיתופים לתמונה ההיא, כמו גם להשמיע את התגובות והאיומים שקיבלה. "תגידי לי גברת ויצמן, את חושבת שאם את מעריצה ותומכת בחמאס ובארגוני הטרור, זה עשוי להציל אותך מפגיעת טיל על הראש שלך או ממעשה לינץ' שהחברים שלך מעזה היו עושים לך אם היו פוגשים אותך איכשהו?", נכתב באחת התגובות ואחרת קראה "את לא צריכה להיות כאן. לכי, עופי, רוחי".

ויצמן וחסן. במה נרחבת לטוקבקים מסיתים ומטרידיםצילום: גדי דגון

חסן, שאין לו חשבון פייסבוק, התקשה להישאר אדיש נוכח הסכנה שנשקפה אז לעמיתתו ליצירה. "בשבילי טוקבקים זה מה שכותבים אחרי הטורים של גדעון לוי", הוא מספר, "כשהכרתי את עינת היא הראתה לי אותם בטלפון שלה וזה היה לי מוזר. מעולם לא עבדתי עם שחקן שנמצא תחת איומים. הרגשתי גם מאוים בעקיפין וגם אחריות מסוימת, כי היינו באותה סירה".

צילום: צילום מסך עינת ויצמן
צילום: צילום מסך עינת ויצמן

במהרה גלשה השנאה, כפי שמספרת ויצמן במופע, מהרשת אל הרחוב. "היו אנשים שלא הסתפקו במלים וירקו עלי", היא אומרת בגילוי לב לקהל, "לא רציתי שהבנות שלי יראו את זה אז הייתי אוספת אותן מהגן עם כובע רחב, משקפי שמש וראש מורכן". לאחר מכן היא מפרטת כיצד גילתה שתמונתה הוסרה מכרזת הסרט "שושנה חלוץ מרכזי" שבו השתתפה. האם החזרה באולם התיאטרון על התגובות האינטרנטיות הראויות לגינוי, שיוצרות דימוי חזק של האדם שאליו הן מתייחסות, אינה נותנת להן סוג של חותמת הכשר? "החיים שלי אז לוו על ידי זה כל הזמן", היא מדגישה, "אי אפשר לספר את הסיפור בלי הטוקבקים כי הוא מושפע מהם. בימינו מה יותר חזק מדימוי של שחקנית – פנים מוכרים פחות או יותר – עם דגל פלסטין? זו מטרה מאוד נוחה לתקוע בה חצים".

בין מאות התגובות לטורים שכתבה ולפרסומים על אודותיה היו גם כאלה שסברו כי "סלבס נשכחים וריקניים שרוצים קצת תשומת לב ואולי גם עבודה מיישרים קו עם בכירים בתחום האמנות המוצהרים כבעלי דעות שמאלניות על גבול האנרכיה בכדי לקבל פירורי עבודה" ובתגובות אחרות הרחיקו לכת וכתבו לה "את אשה דוחה ואני מאחל לבנות שלך (שיהיו בריאות) להיות יתומות מאמא" או "אני מאחל לך וליקירייך חיים של שכול ועצב, חיים של אבל וכאב, חיים בהם תתעוררי בכל בוקר ובוקר לחדשות איוב על יקירייך". בעקבות גל האיומים ובהמלצת בת דודתה הגישה ויצמן תלונה במשטרה. "השוטר התנצל שהם לא יכולים לסדר לי אבטחה, אבל אמר שאם מישהו מציק לי ברחוב שאתקשר והם יגיעו מיד", היא מספרת במופע, "הוא ניסה להרגיע אותי שאני לא בראש רשימת המאוימים, אפילו לא בחמישייה הפותחת. יש אנשים במצב הרבה יותר גרוע. 'את יודעת איפה גדעון לוי? נחשי'".

צילום: צילום מסך עינת ויצמן
תיאטרון אל-מידאן בחיפהצילום: Hanay

שני בני דודיה של ויצמן שירתו בעזה בזמן "צוק איתן" וכך היא נצמדה לחדשות ולעדכונים מהשטח בצל שטף הנאצות נגדה. יום אחד קיבלה שיחת טלפון מפתיעה מהשרה דאז ציפי לבני. "קראתי את הדברים הקשים שכתבו לך", אמרה לה לבני לדבריה, "אני מצטערת שאת במצב הזה וזה מכאיב לי, גם אני לא חסינה נגד טוקבקים. אני מבטיחה לך לדאוג לזה ברמה הלאומית. ברמה האישית אני כרגע לא יכולה להבטיח לך כלום. לצערי". במופע מספרת ויצמן כי אמרה ללבני שלא רק היא סובלת מההסתה ושמצבם של הפלסטינים גרוע בהרבה. "אמרתי שאם היא שם, אולי היא יכולה לדאוג גם להם", הוסיפה.

דימוי שלילי וקיצוני מאוד דבק גם ב"הזמן המקביל" מאת ובבימוי בשאר מורקוס, שבה משחק חסן, וכן בתיאטרון אל־מידאן שהעלה את ההצגה. ההצגה נכתבה בהשראת סיפור חייו וכמה ממכתביו של וליד דקה, פעיל החזית העממית שהורשע במעורבות בחטיפת וברצח החייל משה תמם ב-1984, והוסרה מסל התרבות בהוראת שר החינוך נפתלי בנט ובניגוד לעמדת חברי ועדת הרפרטואר. "ההצגה של המחבל", היו שקראו לה, ואחרים טענו שאל־מידאן מקבל לכאורה כספים מקטאר ומגורמים זרים אחרים.

כספי התמיכה של התיאטרון ממשרד התרבות והספורט ומעיריית חיפה עדיין מוקפאים אך חסן, שלא הופתע לדבריו מהמהלכים הממסדיים ומשחק כיום בתיאטרון ללא חוזה בעקבות המצב הכלכלי שנוצר, עדיין מתקשה להבין את המהומה סביב ההצגה. "'הזמן המקביל' היא על בן אדם שרוצה למצוא דרך לבנות עוּד ולהביא ילד, לא על איך אנחנו הולכים לפוצץ את הכנסת. הם לא מדברים על זה בכלל ואם זה היה ככה לא הייתי לוקח חלק בהצגה", הוא אומר. בערב המונולוגים הוא משחזר את רגעי החרדה בערב ההצגה באפריל האחרון, שבו הפגינו חברי ארגון המשפחות השכולות "אלמגור" בכניסה לאל־מידאן. "פתאום עלה בי פחד שאנחנו כלואים בתיאטרון ואם המהומה שם תצא משליטה אז יכולים להיכנס לאולם ולעשות לנו משהו", הוא מספר במופע, "ומה אם מישהו יעשה משהו תוך כדי ההצגה? לא דיברנו על כל זה בינינו, אבל החלטנו כל השחקנים שזאת תהיה האינתיפאדה שלנו, נעשה את ההצגה למרות מה שקורה בחוץ".

הדגל כמטאפורה

חסן נולד בכפר משהד שליד נצרת, נצר למשפחת יצרני ממתקים. אף שלמד את מלאכת האפייה ועבד במפעל המשפחתי כמה שנים, כששמע בנערותו את הקלטת ההצגה "הוסטל השמחה" ("נזל סרור") מאת המחזאי הלבנוני זיאד רחבאני (בנה של הזמרת פיירוז) דבק בו חיידק התיאטרון והוא החליט להיות שחקן. במשך שנתיים למד בחוג ללימודי תיאטרון באוניברסיטה העברית אך שם, לדבריו, לוהק תמיד לתפקיד הערבי. בהמשך עבר ללמוד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה אך גם שם לא עסקו, כפי שהיה רוצה שיקרה, בחומרים של רחבאני או סעדאללה ונוס אלא התמקדו בנסים אלוני, בהלל מיטלפונקט ובחנוך לוין. את "זבוב", מונולוג שכתב לוין ל"מלכת אמבטיה", תירגל חסן על צעירה "אשכנזייה" כפי שהוא מספר בפאב החיפאי שבו עבד כברמן.

מלבד "הזמן המקביל" הוא שיחק באל־מידאן במשך כשנה וחצי בהצגות נוספות, האחרונה שבהן היא "1945". באחרונה החליט לעזוב את הפאב ולהרחיב את עיסוקו במשחק למרות הסיכון הכלכלי הטמון בכך והליהוק המגמתי, לדבריו, בתיאטראות היהודיים. "אין לי שום בעיה ביחס לאיפה אני משחק אלא יש לי בעיה את מי אני מייצג ואת מי אני משרת. זו השאלה שלי", הוא מסביר, "אני צריך לדעת איזה דגל יתנופף מעל ההצגה ואת מי אני מייצג. אני לא רוצה לייצג את הפלסטינים, אני בקושי מייצג את עצמי ומכיר את עצמי אז שאייצג את כל הפלסטינים בישראל? לא יודע איך עושים את זה. אלה 90% מהתפקידים שאני מקבל מהישראלים. אני לא חושב שאעשה הצגות שאינן פוליטיות, אבל לא אשים דגל פלסטין גדול מאחורה ואחזיק דגל פלסטין קטן. אני אשים את הדגל הפלסטיני בחוץ כמטאפורה, שיהיה בתת מודע, ואדבר על בקלאוות. אם אלך להבימה או לקאמרי – כמו שקרה לי באוניברסיטה העברית – תמיד אקבל את תפקידי הערבים. אם זה מאתגר אמנותית אני אשמח, אבל אם זה רק כדי לייצג שכבה בחברה או איזו דמות ארכיטיפית אז אוותר".

במופע מתואר גם הקונפליקט שבו מצוי חסן, בין מכרים וחברים פלסטינים שלא חוסכים ממנו ביקורת הן על בחירתו במקצוע המשחק והן על השתלבותו בתיאטרון ערבי־ישראלי לבין מכרים יהודיים המבקשים לסייע לאל־מידאן בעקבות המשבר הכלכלי. משולבים בו גם מונולוגים משתי הצגות אל־מידאן שבהן שיחקו ויצמן וחסן לצד קטעי וידיאו חדשותיים מהתקופות שבהן הם עוסקים. בסיום חלקה במופע מספרת ויצמן כי בימים אלה, אחרי הקיץ הקשה אשתקד, היא חשה בטוחה יחסית, ממשיכה לעבוד ומשחקת בסרטים ובכמה הצגות ב"תמונע" (שבו גם העלתה לראשונה את חלקה במופע זה בפסטיבל "א־ז'אנר" במארס האחרון, י"א).

האם הערב התיאטרוני שלה ושל חסן עשוי לשנות את הדימויים שדבקו בהם ובפעילותם בשתי התקופות? "זו שאלה גדולה: האם תיאטרון יכול לשנות את המציאות? במקרה הקטן הזה, האמירה שלי היא שזה יעורר למחשבה, יפתח שאלות ולאו דווקא ייתן תשובות, אלא יציג דרך שני מקרים פרטיים בעיה הרבה יותר גדולה ומורכבת", היא מסבירה, "חשוב לי גם שההצגה לא תיחשב לאיזו תגובה לשרה מירי רגב כי היא לא העניין. העניין הוא מערכתי וגדול יותר מהדמויות שמאכלסות אותו. מערכת הקשרים בין תיאטרון לפוליטיקה אינה פשוטה אלא מורכבת ויש קשר בין מימון לבין חופש ביטוי ומחיר ששחקנים משלמים על דעותיהם. התיאטרון הרי פוליטי במהותו, והקשרים משתנים בכל תקופה ובכל סיטואציה היסטורית ופוליטית. הכוונה היתה להציג מגוון מורכב של קשרים בין אמנות ופוליטיקה דרך מונולוגים אישיים וביוגרפיים, ואם לא לתת תשובות אז לנסות להציג את הבעיה שיש לחשוב עליה כל פעם מחדש".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ