המבוי הסתום הפך למוות קליני של תהליך השלום - ועידת ישראל לשלום 2017 - הארץ

המבוי הסתום הפך למוות קליני של תהליך השלום

מנגנוני הדמים של הסכסוך צריכים להתחלף במנגנון הידברות שקול, שלא ידמה להולכת השולל הפוליטית שהורגלנו בה. אך כשחברה מונהגת על ידי ימין קיצוני, אנו מבינים שגם הנעימה שבקריאות לא תיפול על אוזניים כרויות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ערפאת ואבו עלאא בבית לחם, ב-1996צילום: רויטרס

אחד הפתגמים שהעניק לנו הניסיון האנושי אומר כי אין בוכים על חלב שנשפך. אלא שבאותו הזמן, החוכמה האלמותית הזו מחייבת אותנו לעשות את כל הבדיקות כדי למנוע מחלב נוסף להישפך. כך נגן על עצמנו מפני הצורך בחרטה, ונימנע מטעויות בעתיד.

אני סבור שאנו ניצבים היום בפני רגע פוליטי המחייב כנות וגילוי לב חסרי תקדים. ברגע הזה נחשפים לפנינו כל היבטי ומרכיבי המציאות בה אנו חיים, לרבות יחסי הגומלין המתקיימים בה והשלכותיה. כל אלה מצביעים על האבסורד שבהיגיון העומד מאחורי הפעלת כוח עיוור, ועל הכשל שבהערכת תוצאותיה של התחמקות מתמשכת מתשלום חובות ועמידה בהתחייבויות. הם מצביעים גם על חוסר התוחלת שבהימור על גורם הזמן בניסיון לשנות את מהותן של עובדות חקוקות בסלע.

אם נרצה לקרוא לילד בשמו, הרי שאבחון המצב בו מצוי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי כקיפאון דיפלומטי גרידא, הוא אבחון לא מדויק של המבוי הסתום שלפנינו, שהפך עם הזמן למוות קליני של תהליך השלום. התהליך הזה פרץ פרצה משמעותית בחומת האיבה ההיסטורית וארוכת השנים. הוא שיקף הבטחה לשינויים רבי משמעות בדברי הימים של הסכסוך, כמו גם במסגרת האזורית הרחבה יותר.

במציאות הנוכחית, אנחנו יכולים להשליך זה על זה את האחריות למצב אליו הגיע תהליך השלום הכושל, במיטב הרוח בה התנהל בינינו העימות הפוליטי לאורך השנים. אלא שאין בזה כל תועלת, אלא אם ברצוננו להאריך את המשבר המחריף, להתעלם מהמציאות ולהמשיך לדחות את יישום ההתחייבויות, הפעם לזמן בלתי מוגבל. בכך נעביר את האחריות לגורלנו ולגורל הדורות הבאים לידיהם של אלו החורטים על דגלם קיצוניות דתית, שנאה בין גזעית וטרור.

לכל משבר היגיון פנימי ייחודי, ולכל סכסוך דינמיקה המוטמעת במבנה ובקווי האופי שלו. הסכסוך שלנו אינו שונה והוא מתנהל בקצב הולך ומסלים ככל שמתגברת ההישענות על גורם הזמן, כמו גם על הפעלת כוח חסר פשרות ושימור מדיניות הסטטוס-קוו. כל זאת, בנוסף להתעלמות מהנרטיב של הצד השני וההתכחשות לזכותו לחירות, לעצמאות ולהגדרה עצמית כשאר עמי העולם. על כן, אנו נדרשים היום ליצירת היגיון חדש לסכסוך.

בה בעת, עלינו להאט את קצב ההתקדמות של הדינמיקות הקטלניות של הסכסוך. את הסכסוך הזה ראוי שננהל על פי עקרונות win-win, שאם לא כן יתיזו גלגלי הסכסוך גצים לכל עבר, וסופם שיעלו באש. או אז עלינו להחליף את מנגנוני הדמים של הסכסוך במנגנון הידברות שקול, שלא ידמה להולכת השולל הפוליטית שהורגלנו בה; כזה שיכיר בהחלטות האו"ם כסמכות מחייבת ובגורם הזמן כמסגרת מחייבת.

במלים אחרות, אין מנוס מלהכיר קודם כל בכך שהכיבוש הישראלי בן 48 השנים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובגולן הסורי, הוא אם כל חטאת ומקורם של כל הניצוצות המזינים את הלהבות המשתוללות סביבנו. כשם שלא ניתן לטפל בחולה מבלי לאבחן במדויק את מצבו הרפואי, ברור מאליו שאין כל תועלת בהשקעת מאמץ דיפלומטי כלשהו שיתמקד רק בתופעות הלוואי של המחלה חשוכת המרפא, בשעה שהווירוסים הקטלניים, המחוללים את הסימפטומים הללו, לא זוכים לטיפול ראוי.

מבלי שישראל תכיר בעובדה שהיא כוח כובש המונע מהפלסטינים את זכויותיהם הבסיסיות והלגיטימיות, ובכך שהיא מפעילה מדיניות טרור מדינתי מאורגן הנעדר כל בסיס משפטי או מוסרי, היא תמצא עצמה מסובכת יותר ויותר בסכסוך, שרבים בו המשתנים שאינם משחקים לטובתה. הדבר נכון במיוחד לנוכח העובדה שישראל מדכאת עם שנאחז בעיקשות באדמתו ובזכויותיו. שימוש היתר שעושה ישראל בכוח רק מעודד את תחושות השנאה ואת הרצון לנקמה, והוא ידרדר את כולנו אל ספו של סכסוך דתי שאין ממנו דרך חזרה.

אנו מבינים, כמובן, שגם הנעימות שבקריאות לא תיפולנה על אוזניים כרויות בחברה המונהגת על ידי מפלגות ימין קיצוני, חברה שממשלתה נשלטת בידי קבוצות הקוראות להרחבת ההתנחלויות. אנו גם מודעים לכך שלאורך כל ההיסטוריה שלה, ישראל לא נענתה לשום יוזמת שלום ותמרנה דרכה תמיד לחוף המבטחים של הפסיביות. הדבר השתנה רק כשישראל הקיזה עוד ועוד דם, ולמרות זאת לא מצאה דרך לתחזק את המצב הקיים בכוח הנשק. מצב זה הביא אותה בכל פעם מחדש לנסיגות מכורח כוח עליון ולא מתוך היגיון, חוכמה או מתינות.

אין לי כל ספק שהבנה זו קונה לה אחיזה בקרב צעירים פלסטינים רבים, שנוכחו לראות במו עיניהם שהנתיבים בהם צעד דור ההורים והסבים הסתיימו בכישלון חרוץ והובילו רק להעמקת הכיבוש, הדיכוי וההתנחלות. לאור זאת, הצעירים דורשים היום מעצמם לנקוט בגישות חדשות ואולי גם לשנות כיוון, במקום להמשיך בשקיעה בביצה הטובענית.

על התסכול הזה, המקיף את כל השכבות, האליטות והמגזרים בציבור הפלסטיני, מעיבה במיוחד העובדה שממשלת ישראל, המייצגת את הימין הקיצוני ואת המתנחלים, הפכה את השֹיח על פתרון שתי המדינות ואפילו על האפשרות לשלום צודק וכולל לעניין מעורר גיחוך, הממיט על הקומץ שנותר להגן עליו את ההאשמות הקשות ביותר.

על כן, התחושה שהשתלטה עלינו בשנים האחרונות היא תחושה של חוסר תוחלת ושל כניעה לביקורת שמטיחים בנו בנינו ובנותינו. תחושתנו היא שאבדה התקווה להישג כלשהו מול ממשלת ימין, שהתחייבה בליל הבחירות האחרונות לכנסת שבימי כהונתה לא תקום מדינה פלסטינית. בתוך תוכנו אנו כבר מודים כי טעינו בהבנת חוסר הכבוד שהם רוחשים להבנות ולהסכמים בינלאומיים שהם מחויבים אליהם ושהם חתומים עליהם, שממילא כבר איבדו בעיניהם כל חשיבות.

אני רוצה לציין כי הניתוח הנוכחי, רווי המרירות, הוא ניתוח של אחד מאלה שהובילו את תהליך השינוי, תוך כדי הסכסוך, תחת הנהגתו של יאסר ערפאת, מנהיג פלסטיני שכמותו כבר לא יקום. הניתוח הזה הוא פרי עטו של אחד מאלה שחתם בראשי תיבות על הסכם אוסלו, ויש בכך כדי להעיד כאלף עדים על החמרת הייאוש מתהליך השלום, שישראל הכשילה קבל עם ועולם. ישראל ניצלה את תהליך השלום ככלי להרחבת מפעל ההתנחלויות, לייהוד ולתועלתם של המתנחלים, וברי כי הוא לא קירבנו אף לא צעד אחד לעבר חופיו של ים השלום.

מצבנו כפלסטינים הפך קשה יותר בשל כל הכישלונות הללו בדרך לשלום. זאת ועוד, התנאים האזוריים והבינלאומיים אינם נוחים לחידוש המאמצים להחייאת תהליך השלום מתרדמתו הארוכה. אנו מצהירים כי נמשיך להיאחז באדמה הזאת ולדבוק בזכויותינו ככל שידרוש מאיתנו האל. אנו איתנים בדעתנו כי הימשכותו של המצב הקיים בלתי אפשרית וכי סופו של כל כיבוש - ארוך ככל שיהיה - הוא להסתיים, בין אם רוצים בכך ובין אם לאו.

חלפו כחמישה עשורים מאז החל הכיבוש הישראלי, והעולם השתנה במהלכם יותר מפעם אחת. המשתנים האזוריים וגם בתוך הזירה הפלסטינית השתנו מהקצה אל הקצה, אימפריות קרסו ומדינות חדשות קמו, מלחמות פרצו ומרידות התחוללו, ולצד כל אלה השתנו מושגים, ערכים ושיקולים.

רק ישראל נותרה בסירובה העיקש להשתנות והיא ממשיכה לרכב על אותם הסוסים המזדקנים: היא נאחזת בדוקטרינת ההתנחלות והכוח הצבאי, מתמידה בדיכוי ובהשתלטות ומקצינה עוד יותר את מדיניותה הקיצונית ממילא. כל זאת אמור לשמש אזהרה לכל בר דעת, כפי שאמר אללה: "לִמְדוּ את הלקח, אתם המאמינים נבוני הלבב".

הכותב כיהן בעבר כראש הממשלה הפלסטינית ועמד בראש המשלחת הפלסטינית לשיחות הסודיות באוסלו ב-1993. הוא משרת עתה כחבר הוועד הפועל של אש"ף לענייני ירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ