שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי הולנדר
אורי הולנדר

עלילת אקהת: שירת עלילה קדומה מאוגרית, תרגום עברי חדש, מבוא והערות: שירלי נתן־יולזרי, רסלינג, 2015, 185 עמודים

"עלילת אקהת", שירת עלילה קדומה שנמצאה בחפירות הארכיאולוגיות של העיר אוגרית והופיעה עתה בתרגום חדש מאת שירלי נתן־יולזרי, היא דרישת שלום נפלאה ממרחביהם של המִספרים הטיפולוגיים, הנוסחאות החזרתיוֹת והכינויים האֶפּיים; מעולם מלא אלים, שיוצרים יצורים ומכריתים את זרע אויביהם; מיומנו של אותו רַשָׁם עלום שם, איש ספר שנשימתו נוודית.

היצירה מציגה לקוראיה־מאזיניה את סיפורו של הצדיק הקדמון דנאלֻ, שהאלים העניקו לו בחסדם את בנו אקהתֻ, וגם לקחוהו ממנו; אלת הציד והמלחמה ענת חמדה את קשתו של דנאל זה ורצחה אותו, ואחותו של אקהת, פעתֻ, יצאה לנקום את דמו. מה לסיפור מעין זה, יתהה הקורא העכשווי, ולעולמנו שלנו? מה לרוע מעלליה של האלה ענת וליגיע כפיה של שרת התרבות? מה לאל הים האוגריתי (הלא הוא "ימֻ") ולאקטיביסט המזרחי המצוי?

אכן, לא סיפור עלילתו של אפוס זה הוא שהופכו לרלוונטי גם בימינו. מה שעולה מקריאתו בראש ובראשונה הוא אותה רוח אפית — צירוף חמקמק וחשוב מאין כמוהו — שלפרקים דומה שאבדה לבלי שוב, והנה היא שבה וזוקפת ראש; אותה "רחבות", אותו מרווח נשימה שתמיד טומנים בחובם קול אנושי, גרעין של סובייקטיביות, בעצם כינונו של הנרטיב המוצג.

פסלון ברונזה של הבעל, אוגרית, המאה ה-12 לפנה"ס

הרגשת "הֲזָרָה" בלתי נמנעת נלווית לקריאה ב"עלילת אקהת", הזרה שמקורה בשלל הזיקות והמקבילות בין עולמה של היצירה האוגריתית לשפת המקרא, למוסכמותיה הסגנוניות ולסמליה (ובהקשר זה יש להודות תודה כפולה למתרגמת, שירלי נתן־יולזרי: ראשית, על בחירתה שלא להעמיד תרגום על טהרת העברית ה"מקראית", כי אם כזה ששפתו מודרנית; ושנית, על מילון המונחים וההערות המאלפות שצורפו לתרגום), ובעובדה שחרף הדמיון מדובר בעולם מחשבתי־רעיוני אחר.

דווקא בשל הרגשה זו, הקריאה העכשווית ב"עלילת אקהת" מאפשרת להתמסר למבעיה של אותה "רוח אפית", לחייה ה"עצמאיים", העל־זמניים. כך מעוררת הקריאה שתי שאלות מרכזיות: ראשית, האם אפשר לכתוב אפוס במאה ה-21? ושנית, מה יהיה אופייה של הכתיבה האפית במאה זו, מאת הקיהיון, המאה שבה היטמטמה האנושות באופן חסר תקדים ובה שוב הוכתרה הסכולסטיקה — במובנה הרע ביותר — למלכת המחשבה, ההרהור והעיון?

את האפוס "עלילת אקהת" בירכו אלי ההיסטוריה בסוף שלא נשתמר, כלומר בקסמו של הטורסו משירו הנודע של רילקה. מצד אחד, מתגאה "טורסו" זה בחסרון אבריו המבטיח אופק קריאה פתוח (סגולה שהיא לבדה נהפכה למעין נוגה מסתורי המופק מן היצירה החסרה, כגון ב"מעשה בשבעה קבצנים" לר' נחמן מברסלב, או ב"הדום וכיסא" לעגנון). מצד אחר, מתגעגע הטורסו לאיבריו החסרים. מה שלא נשתמר הוא מה שאבד, אך גם מה שטרם התגלה.

כך או כך, תפקיד הקורא נעשה כאן משמעותי ביותר. הקריאה ב"עלילת אקהת" היא קריאה פעילה, שעוסקת הן בחקר המבנה ובמיפוי סטרוקטורלי (מתוקף הזיקה האמורה לשפת המקרא ולעולמו) והן בהפלגות מטא־סטרוקטורליות המתנקזות אל שאלותיו הנושנות של האפוס; החל בתהיות אוניברסליות על משמעותם של מושגים כגון "צדיקות" ו"גורל", וכלה בשאלת שיקופה של החברה שהאפוס נוצר בתוכה ומתקיים בה, מבעד לרובדי היצירה הגלויים (סיפור העלילה ותבניתו ה"דידקטית"־חוכמתית) והסמויים (ריבוי הסמלים שנשזרו ביצירה, שאין להם, כמדומה, פירוש חד משמעי).

קריאה כזאת מאפשרת הן השלכה מעניינת של שפת האפוס הקדום על עולמנו (הבה נתרגל, למשל, את השימוש בכינוייהם האפיים של גיבורי היצירה באמצעות שמותיהם של בכירי משוררינו: למשל, נתן אלתרמן "היודע את מהלך הכוכבים", אורי צבי "הגיבור, איש גליציה", נתן זך "נר האלים") והן שימת לב מיוחדת לתופעה שהיא־היא ליבתו של האפוס הפוסט־מודני, דהיינו פירוקו של העולם לרסיסי מחשבה והוויה וניסיון איחויים של רסיסים אלה.

מקובל לטעון כי פירוקו המודרני והפוסט־מודרני של "השיר הארוך", על גלגוליו השונים, לפרגמנטים בודדים הרחיק אותו ממקורו האפי. והנה, דווקא אפוס כמו "עלילת אקהת", העשוי כולו פרגמנטים — עובדה הבאה לידי ביטוי הן באופיו של הטקסט (שמתבונן גם ב"פרט" וגם ב"שלם"; סיפור המעשה עוסק בשאלות הרות גורל אך מבליט גם את ה"קונקרטי" — למשל, באמצעות חשיבותם של חפצים שונים, כגון קשתו של דנאלֻ, ותבניותיו הלשוניות מעודדות ניסיון פענוח מתמיד של הפרט המבני המסוים, ושל ה"שלם" שמעבר לו) והן במצבו של הטקסט, כלומר בפירוקו לרסיסים שנשתמרו ולמקטעים שאבדו או שוחזרו — דווקא אפוס כזה מוכיח כי השיר הארוך, גם זה המפורק, לא יוכל לרחוק ממקורו האפי.

מי שקרא ברומאנים הגדולים ובשירים הגדולים של ראשית המאה ה-20 מכיר היטב את רסיסיו של העולם השבור. ומי שעקב אחר ניסיונות כינונו של אפוס במאה ה-20 ובמאה ה-21 יודע כי רסיסים אלה הם שאיפשרו וימשיכו לאפשר את כינונו של אפוס פרגמנטרי, שיש לו שלוש דרכי הבעה מרכזיות.

הראשונה שבהן עוסקת בהנחת השברים אלה לצד אלה ובניסיון ליצור נרטיב מסוג חדש. ובמלותיו של ת"ס אליוט ב"ארץ השממה": "בשברים אלה סמכתי את הריסותי". דהיינו, עיי החורבות, הרסיסים הנערמים זה על גב זה, הם שנהפכים על כורחם לנרטיב. דרך ההבעה השניה עוסקת בהפיכת השברים לקולאז', שהוא מעין תחליף לנרטיב. אפשר לחשוב, בהקשר זה, על שיר דוגמת "יום שני רחוב כריסטין" לאפולינר (מתוך ה"קליגרמים"), ובו משתמש המשורר במשפטים מקריים ששמע ברחוב האמור, שהוענקה להם חשיבות מיוחדת בעצם הפיכתם לשורותיו של שיר "קולאז'י" ארוך.

דרך ההבעה השלישית היא, למעשה, שיבה בדלת האחורית — כמו "הקורלטיב האובייקטיבי" האליוטי, דרך המעשה התיאורי — אל הרוח האפית, דווקא בעולמה של תרבות הצריכה ושיקופי שיקופיה. דוגמה מעניינת בהקשר זה היא השיר "סופרמרקט בקליפורניה" לאלן גינזברג, ובו מופיעה דמותו של וולט ויטמן, נציגה של "אמריקה הגדולה" המיתית, שאינו אלא נווד המשוטט בין מוצרי הסופרמרקט, כלומר בארמון הקפיטליזם המאוחר.

"חומריה" של "עלילת אקהת" הם חלק מאותו סיפור נמשך, האפוס העוסק בניסיון כינונו של אפוס; ובמובן זה, הקריאה בשירת עלילה זו בימינו היא לא רק היענות ל"פנייתו" של המשורר הקדום. יש לראות בה מבוא לכתיבה אפית בכלל; כתיבה שרק בה, לעניות דעתי, טמון סוד ההיחלצות ממדמנת קיומנו הספרותי.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ