שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ספי הנדלר
ספי הנדלר
פריז
ספי הנדלר
ספי הנדלר
פריז

אפילו תושבי טוסקנה המורגלים עד מיאוס בכוכבים הוליוודיים שמגיעים לסיור בקיאנטי או לביקור חטוף בפירנצה התקשו להסתיר את התרגשותם: דסטין הופמן מתהלך ביניהם לבוש בבגדי הפטריארך של משפחת מדיצ'י. השחקן האמריקאי זוכה האוסקר עטה על עצמו בשבועות האחרונים גלימה לרגל צילומי סדרת הטלוויזיה המדוברת "המדיצ'י: אדוני פירנצה" שבה יככב לצדו בין השאר ריצ'רד מאדן (רוב סטארק מ"משחקי הכס"). הופמן, בן 78, הגיע למונטפולצ'יאנו לא הרחק מסיינה ומגלם שם את ג'ובאני די ביצ'י דה מדיצ'י (1360–1429), מייסד הבנק שהפך את המדיצ'י לאחת מהמשפחות העשירות באיטליה ובסופו של דבר לשליטי פירנצה מהמאה ה–15 ועד למאה ה–18. אחד ממפיקי הסדרה החדשה, פרנק ספוטניץ ("תיקים באפלה"), הסביר בראיון ל"וראייטי" את כוח המשיכה של הדמויות ההיסטוריות על צופים במאה ה–21: "המדיצ'י הגיעו לשלטון בתקופה של פערים כלכליים וחברתיים עצומים. הם השתמשו בעושר העצום שלהם כדי לאתגר את החשיבה הקיימת בפתחו של עידן חדש באמנויות ובמדעים. זהו סיפור רב עוצמה שמהדהד עד היום".

הדוכס הראשון בשושלת, אלסנדרו דה מדיצ'י (1510 או 1512–1537), מופיע בדיוקן של ג'ורג'יו וזאריצילום: © S.S.P.S.A.E. e per il Polo Museale della Città di Firenze

מי שיגיע בחודשים הקרובים לפריז יגלה שהמפיקים האמריקאים לא לבד: גם עיר האורות נשטפה כולה במדיצ'י־מאניה הודות לתערוכה מדוברת המוקדשת לדיוקנאות של בני המשפחה האיטלקית. על האוטובוסים המקומיים תלויה דמותה של הדוכסית אלאונורה, זוגתו התמירה של קוזימו הראשון שגם דיוקנו תלוי על חזית מוזיאון ז'קמאר אנדרה בבולבאר הוסמן, לא הרחק מהגלרי לפייט. המוזיאון האלגנטי החליט להקדיש את תערוכת הסתיו שלו לסיפורה של המשפחה דרך אמנות הדיוקן וקיבץ לרגל ההזדמנות כמה מהפורטרטים היפים ביותר שצוירו באיטליה של הרנסנס.

קרלו פלצ'יאני, אוצר התערוכה שכותרתה "פירנצה, דיוקנאות בחצר המדיצ'י", מסכים עם הקביעה שמדובר בהרבה יותר מאוסף פורטרטים. המבקרים מוזמנים לגלות את הפרדיגמה של תיאור השליט שכבשה את אירופה כולה בעידן המודרני המוקדם. לדבריו, "המדיצ'י הצליחו לבנות מערך חברתי שלם שמצא את ביטויו דרך האמנויות. הם הזמינו פסלים, ציורים ויצירות אדריכליות כביטוי של שלטונם — והיצירות האלו נותרו עד היום מודל של יופי ושל תרבות. המכלול הזה הוא הסיבה לכך שהם נותרו מודל של משפחה שלטת. בסופו של דבר היצירות האלו מדברות על אודותיהם יותר ממעשיהם הפוליטיים".

סיפור כיסוי

את התערוכה בחר פלצ'יאני לפתוח דווקא בחדר נטול מדיצ'י. הוא עשה זאת כדי להבהיר עד כמה היה השינוי משמעותי כשהמשפחה הצליחה לבסס את שלטונה בפירנצה של המאה ה–16. למעשה, כבר במאה ה–15 (החל מ–1434) המדיצ'י מצליחים להפוך לשליטי העיר הודות לבנק שלהם ולכישורים הפוליטיים של מייסדי השושלת. בנו של ג'ובאני די ביצ'י (אותו מגלם הופמן בסדרה האמריקאית) הוא קוזימו הזקן (1389–1464). קוזימו "איל וקיו" ("הַזָּקֵן") היה הראשון שזכה בפירנצה לתואר "אבי האומה" ואחז מעשית בכל הסמכויות המשמעותיות בעיר.

נכדו של קוזימו הזקן, לורנצו המפואר (1449–1492) נחשב לגדול שליטי השושלת במאה ה–15 והצליח לבסס את מורשת המשפחה כאנשי פוליטיקה ערמומיים ופטרוני תרבות מהמעלה הראשונה. בחצרו צייר סנדרו בוטיצ'לי ויחד עם ילדיו התחנך מיכלאנג'לו הנער שגם את כישרונו זיהה "איל מניפיקו" (לורנצו) בשלב מאוד מוקדם. אחרי מותו של לורנצו (1494) שמטה המשפחה את רסן השלטון ולא הצליחה לחזור ולהחזיק בפירנצה באופן יציב בעשורים שלאחר מכן. בני פירנצה קצו במדיצ'י ובעושרם והעדיפו לנהל את העיר כרפובליקה שבה נשמע קולן של משפחות הסוחרים העשירות — ולא רק של המדיצ'י.

שער הכניסה לתערוכה הוא בדיוק השנים האלו — שנות הרפובליקה שבהן פירנצה הוציאה את המדיצ'י לגלות (1494–1512). אלו דיוקנאות חמורי סבר של אזרחים לבושים באיפוק ובצניעות שנתפסו כערכים חשובים. ועדיין, אותו אולם ראשון כולל צמד יצירות שגם אם אינן מתארות את בני המשפחה המדוברת, משמשות כמוטו לתערוכה כולה: דיוקן אשה אלמונית ולצדה ציור עדין של מסכה המתארת את פניה שלה. שתי היצירות (1510–1515 לערך), פרי מכחולו של רידולפו דל גירלנדיו (בנו של דומניקו גירלנדיו, מורהו של מיכלאנג'לו) הן דוגמה נדירה למערך מתוחכם שהיה מקובל ברנסנס אך מעטים כמותו שרדו. מדובר בדיוקן אשה בכיסוי ראש (ומכאן שמה המקובל, "לה מונאקה", La Monaca) ולצדה ציור ששימש לכסות את הדיוקן המקורי.

דיוקן קוזימו הראשון דה מדיצ׳י בשריון (סביב 1555–1556), כפי שצייר אניולו ברונזינוצילום: © S.S.P.S.A.E. e per il Polo Museale della Città di Firenze

בפירנצה של השנים ההן דיוקנאות לא תמיד היו פומביים במלוא מובן המילה. את דימוי האשה שזהותה אינה ברורה כיום בחרו כנראה בעלי התמונה לחשוף בפני יחידי סגולה. לכן על הפורטרט הותקנה מסגרת מיוחדת שאיפשרה להסתיר אותו בדימוי שני, ציור כיסוי שיצר אותו האמן. כך ברצותם חשפו בעלי הבית את פני האשה וברצותם הסתירו אותם. על הכיסוי בחרו לצייר מסכה המתארת בבירור את תווי הפנים של האשה — אבל היא נטולת עיניים (שהן "החלון לנשמה" כפי שכתב באותן שנים ליאונרדו דה וינצ'י).

המסכה מלווה בכיתוב בלטינית, "לכל אחד המסכה שלו", ציטוט מחיבורו של הפילוסוף הרומי הנודע סנקה. כך יכלה האשה האלמונית לעטות ולהסיר את המסכה אל מול אורחיה, שידעו להעריך את המשחק האינטלקטואלי והאמנותי העדין. וזהו לטענת האוצר בדיוק סיפורם של דיוקנאות המדיצ'י, מסכות פומביות המותאמות לנושאי התפקידים הרמים בחצר הדוכסית. "רוכשי התמונות באותן שנים אינם אספנים אלא פטרוני אמנות עכשווית", מזכיר פלצ'יאני שניגש לפענח את תפקידה של האמנות הדיוקן העכשווית, בפירנצה של הימים ההם.

על מדים

החדר השני בתערוכה כבר צבוע כולו אדום וחוגג את שובם של המדיצ'י לפירנצה, בעשור הרביעי של המאה ה–16. הם הצליחו לעשות זאת רק הודות להתערבותו של האיש החזק באירופה במחצית הראשונה של המאה, הקיסר קרל החמישי ששלט על מעצמה שהשתרעה מספרד במערב דרך סיציליה בדרום ועד לגרמניה ולחלקים מאוסטריה של ימינו במזרח.

החזרה היתה מורכבת ועקובה מדם. היא הצריכה לא רק מצור ממושך על פירנצה שסירבה לקבלם (1529–1530) אלא גם בניית דימוי חדש וכוחני לשליטים החדשים־ישנים. הם שבו לעיר כדוכסים, ולא כפי שהיה נהוג בעבר, כראשונים בין שווים (לכאורה). הדוכס הראשון בשושלת, אלסנדרו דה מדיצ'י (1510 או 1512–1537), שהדיוקן הנודע שלו מוצג בתערוכה, מופיע חנוט בתוך שריון מבריק, משקיף על פירנצה שהיא מעתה אחוזתו. מדובר בדיוקן אלגורי מהמעלה הראשונה, עמוס סמלים ורמזים שהצייר (ג'ורג'יו וזארי) צירף לו מכתב הסבר שבו פירט את משמעותם כדי להימנע משגיאות: הדוכס הראשון יושב על כיסא עם רגלי אריה, אחד מסמליה של העיר, כדי להזכיר שמעתה היא כפופה אליו. בנוסף, הכיסא מכוסה בבד ארגמן בוהק שנועד להזכיר "את הדם שנשפך" כדי לאפשר את שובם של המדיצ'י לשלטון.

דימוי גדוש פרטים ומאיים זה מזכיר את המכתם שטבע ניקולו מקיאוולי בחיבורו "הנסיך" כשהמליץ לשליטים להיות כאלו שיפחדו מהם ולא כאלו שיאהבו אותם. אלסנדרו דה מדיצ'י אכן ניסה ליישם זאת, באמנות ובחיים, אבל נכשל בבית פנימה: קרוב משפחתו לורנצינו דה מדיצ'י (לורנצו הקטן) התנקש בחייו שנים ספורות אחרי עלייתו לשלטון והשושלת כמעט נגדעה.

דסטין הופמן על סט "המדיצ'י: אדוני פירנצה"צילום: Splash News

בנסיבות הדרמטיות האלו השלטון עבר בינואר 1537 לידי בן הפלג המשני של המשפחה, קוזימו דה מדיצ'י (המכונה קוזימו הראשון). קוזימו, שהיה בקושי בן 18, הפך לדוכס העיר ולאחד מהשליטים החשובים שידעה פירנצה (1519–1574). הוא מיהר כמובן להזמין דיוקנאות שלו, מפוסלים, מצוירים ועל מטבעות ותכשיטים, רבים מהם מוצגים בתערוכה. בדיוקנאות הראשונים נראה נער שזקנו בקושי צימח לבוש שריון ואוחז בחרב, כאילו ביקש לפצות על חוסר הניסיון בהצגה בולטת של כלי המלחמה.

התבקשתי על ידי אוצרי התערוכה לכתוב את הפרק על "הגברים נושאי הנשק", כפי שהוא מוגדר באופן אקטואלי למדי בקטלוג שהתפרסם יחד עם התערוכה. בולט שם הניסיון ליצור לשליט הבוסר הצעיר דימוי נוקשה של איש צבא, בן לאיש צבא (אביו ג'ובאני נפל בשדה הקרב כשהיה ילד) — ולשכפל את הדימוי שוב ושוב. את הדיוקן של קוזימו הראשון עוטה השריון שצייר אמן החצר שלו ברונזינו, גדול ציירי הדיוקנאות הפיורנטינים במאה ה–16, אנחנו מכירים בלא פחות מ–25 גרסאות. סמל להצלחה ולא פחות מכך לדחיפות השלטונית להפיץ את הדימוי המסוקס.

הדיוקנאות השלטוניים האלו כבר מדיפים הוד והדר, הרחק מאותה "צניעות" אזרחית בעשורים נטולי המדיצ'י. המסקרן ביותר בחטיבה הזאת הוא דווקא ה"רמטכ"ל" של המדיצ'י, סטפנו קולונה, שאותו גייס הדוכס קוזימו כדי לעמוד בראשות הצבא המקומי. זו היתה בחירה ערמומית, כמעט נבזית. קולונה היה חייל שכיר בשירות אזרחי פירנצה שהתנגדו למדיצ'י בימי המצור הגדול. והדוכס ניצל שעת כושר והפך את המצביא המוכשר לאיש אמונו.

הפורטרט שלו צויר בידי אמן הדיוקנאות של המדיצ'י אניולו ברונזינו, שעשה מלאכת מחשבת. קולונה עוטה שריון לא פחות מהודר מזה של הדוכס ומאחוריו עמוד מסיבי (קולונה) תזכורת לשם משפחתו האצילה לא פחות (ולמעשה יותר) מהמדיצ'י. הוא זה שהדוכס נסמך עליו, ועדיין הוא גם משרתו וזוכה ממנו לחסדים לא מבוטלים: קוזימו צירף את המצביא שלו לאקדמיה הספרותית של פירנצה, הגוף היוקרתי שהקים, והפך אותו לאינטלקטואל ולא רק לאיש צבא. בדיוקן קולונה חובש באופן חריג כובע ברט "ספרותי" ולא רק קסדה המונחת לצדו. שילוב של שני כיסויי ראש מעוררי סקרנות שנועד להציג קצין ומשורר בשירות הדוכס.

תרבות כובשת

ההצגות המיליטריסטיות האלו עשויות להיראות מעט מגוחכות כשמביאים בחשבון כי המשקל הצבאי של דוכסות טוסקנה באירופה של אמצע המאה ה–16 היה נמוך מאוד. האוצר פלצ'יאני משתמש בדיוק בעובדה הזאת כדי להוכיח שכוחם היה רב, אבל בגזרות אחרות: "על לוח השחמט האיטלקי או האירופי המדיצ'י נחשבו מעט מאוד, אבל הפרויקט התרבותי שהובילו היה עצום. למעשה רק הודות לאמנויות הם זוכים להשפעה: הפצת השפה האיטלקית שמקורה בפירנצה בחצרות האצולה וגם השפה החזותית המיכלאנג'לסקית שיצאה מפירנצה כבסיס לאמנות המובילה באותן השנים".

הם הבינו שכוח צבאי אינו חזות הכל ושלפעמים מספיקה עליונות תרבותית?

"כדי להשוות עם תופעה עכשווית אפשר לקחת כדוגמה את האינטרנט, שנדמה ניטרלי אבל אינו כזה ונשלט על ידי ארצות הברית. כדי להגיע להגמוניה לא צריך צבאות, אלא מספיקים כלים תרבותיים המשנים את האופן שבו אנו חושבים ומציגים את המציאות ואת השלטון. המדיצ'י נהגו באופן דומה כשהשתמשו באמנויות כדי להפיץ את השפעתם ברחבי איטליה ואירופה. והעובדה שעד היום אנחנו מדברים עליהם יותר מאשר על עשרות משפחות אחרות מראה את גודל הצלחתם".

מובן שאחרי עשור ומחצה, כאשר קוזימו ביסס את שלטונו, החליפו דיוקנאות אזרחיים יותר את הדימויים בשריון וחרב. קוזימו הצליח לבנות לעצמו חצר קטנה יחסית ומשגשגת והרחיב את שלטונו לכל עברי טוסקנה ואף זכה בערוב ימיו לתואר "דוכס גדול". לצד ההצגות האזרחיות האלו, הזוכות גם הן למקום ראוי, ניצב מה שהוא בעיני החדר היפה בתערוכה, זה המוקדש לאינטלקטואלים הפיורנטינים. משוררים ואנשי רוח שפעלו תחת המדיצ'י, ואימצו את גינוני התיאור של השליטים, בדרכם שלהם. המרתקת מכולם היא אולי המשוררת הנערצת באותן שנים לאורה באטיפיירי. היא מופיעה בדיוקן פרי מכחולו של ברונזינו אוחזת בספר שירים של פטררקה (ששם אהובתו הבלתי מושגת היה גם כן לאורה). בנוסף לכך היא מתוארת מן הפרופיל עם אף נשרי שלא נועד לתאר אותה כפי שנראתה במציאות — אלא לגרום לצופה להשוות אותה מיד לדיוקן בפרופיל של דנטה אליגיירי, המשורר הפיורנטיני הגדול. דיוקן מתוחכם ומדויק הממחיש כי גם האינטלקטואלים הבינו כי עליהם לעטות מסכה מוצלחת מספיק בפורטרטים המתארים אותם.

התערוכה מסתיימת בדעיכה הבלתי נמנעת שהגיעה במאה ה–17. המדיצ'י אמנם המשיכו לשלוט בטוסקנה, אבל מרכז הכובד האמנותי עבר לרומא שבה פעלו קרוואג'יו, ברניני ורבים אחרים שהובילו את הציור, הפיסול והאדריכלות באותה תקופה. פירנצה כבר לא תשוב להיות המקום שאליו נשואות עיניהם של אמני אירופה כולם כדי להבין כיצד לצייר שליט. אל מול החדר האחרון, עם הדיוקנאות ה"משעממים" של המדיצ'י המאוחרים (בהשוואה לפרץ היצירתיות של המאה ה–16) קשה שלא לתהות עד כמה היו ימיו של קוזימו רגע ייחודי. "כשניגשו לתאר את עצמם, המדיצ'י התבססו על מודלים קיימים, בין השאר מן העת העתיקה", מזכיר פלצ'יאני. "אבל מעבר לתקדימים העתיקים הם הצליחו לגבש בצורה רהוטה דפוסי תיאור עבור אמנות הדיוקן שהפכו לנורמה באירופה כולה. בפירנצה הדוכסית התגבשה השפה האסתטית של אמנות הדיוקן כחלק ממערך תרבותי מדויק. ככזו היא הפכה לכלל ולנורמה עבור שליטים רבים גם הרחק מטוסקנה". לכל אחד המסכה שלו, ולמדיצ'י כנראה היתה המסכה המוצלחת מכל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ