שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
קייטי פרי. שיעמום המחץצילום: אי־פי
בן שלו
בן שלו

איך שיר נולד? לא כמו שחשבתם. תהליך הייצור וההנדסה של הפופ, ובעיקר של להיטי המצעדים, השתנה בשנים האחרונות באופן גורף. הד־נ־א של השירים של ריהאנה, ביונסה, טיילור סוויפט, קייטי פרי, ניקי מינאז' ויתר שליטות מצעדי הפופ (הגברים שולטים יותר בממלכת ההיפ־הופ) הוא לא הד־נ־א של הלהיטים מהדורות הקודמים. מוטציה רבת עוצמה התחוללה בתהליך הייצור של הפופ. התוכנה הוחלפה.

בתהליך הייצור המסורתי, זה שהיה נהוג במשך עשרות שנים ועדיין מתקיים כיום מחוץ לממלכה של פופ המצעדים, יש שני שלבים עיקריים בהתהוותו של שיר. השלב הראשון הוא הכתיבה: מלים ולחן. השלב השני הוא ההקלטה – הביצוע הכלי והקולי וההפקה. התהליך הזה התממש ומתממש בקונפיגורציות רבות. עד שנות השישים היתה הפרדת רשויות ברורה: אדם אחד כתב את המלים, אחר חיבר את הלחן, אדם שלישי ביצע ורביעי הפיק. מהביטלס ועד ימינו המבצע הוא במקרים רבים גם הכותב. אבל חרף ההבדל העקרוני הזה, התהליך נותר זהה במהותו: קודם כותבים את השיר ואחר כך מפיקים ומבצעים אותו.

ריהאנה. מתחיל להשתפרצילום: אי־פי

לא עוד. או ליתר דיוק: לא עוד בפופ המצעדים. תהליך ייצור הלהיטים העכשווי מתנהל פחות או יותר כך: את שכבת הבסיס של השיר מכין המפיק (בדרך כלל יש שניים כאלה לפחות). המפיקים מעצבים את הביט, כלומר את המקצב והסאונד של השיר, וגם יוצרים את הבסיס ההרמוני, את רצף האקורדים המרכזי.

אחר כך מגיע תורו של היוצר שמכונה Top Liner. התפקיד של הטופ־ליינר, כפי שהשם עצמו רומז, הוא לספק את הקו העליון של השיר, זה שמתלבש על הבסיס שיצרו המפיקים. הקו העליון מורכב ממלים ומנגינה, אבל בניגוד לתהליך ייצור הפופ המסורתי, המנגינה חייבת להתאים להרמוניה שקבעו המפיקים. יש ביזור והייררכיה במלאכת ההלחנה. אחרי שהטופ־ליינר, או בעצם הטופ־ליינרית (כמעט תמיד זאת אשה, כשם שהמפיקים הם כמעט תמיד גברים) מספקת את הקו העליון, השיר המתהווה חוזר אל המפיקים והם יוצקים אותו לתוך תבנית של שיר מוגמר. ואז מזמינים את הזמרת לאולפן. בדרך כלל היא מביאה איתה איזה ראפר לחיזוק.

ניקי מינאז'. ראפרית קטלנית ומלכת אטיטיודצילום: אי־פי

התמורה המפליגה והמרתקת הזאת בתהליך הייצור של להיטי הפופ מתוארת בספר החדש "The Song Machine", שכתב עיתונאי ה"ניו יורקר" ג'ון סיברוק. סיברוק בילה שעות רבות באולפנים של יצרני הלהיטים החדשים, ובעיקר באולפנים של כמה מפיקים סקנדינבים, שאחראים לכמות גדולה להדהים של להיטים מהשנים האחרונות. אחד מכוכבי "מכונת השירים" הוא מקס מרטין, הכותב והמפיק המצליח ביותר בעשרים השנים האחרונות, האיש שעשה את בריטני ספירס, "בקסטריט בויז" ואת רוב אלבומה האחרון של טיילור סוויפט. כוכבים נוספים הם צמד המפיקים הנורבגים "סטארגייט" (תור הרמנסן ומיקל אריקסן). הפירמוט־מחדש של הנדסת הפופ מתואר לפרטי פרטים באמצעות העבודה הרמנסן ואריקסן עם הטופ־ליינרית הצמודה שלהם, אסתר דין. שני גברים אירופים ואשה אמריקאית שחורה.

כשדין מגיעה לאולפן של "סטארגייט" יש במחשב של המפיקים כמה עשרות בסיסי שירים (ביט ורצף אקורדים). הם בוחרים אחד, דין מקשיבה במשך כמה שניות, לא יותר, ואז מתחילה לעבוד. היא לא יושבת מול דף ריק, או ליד פסנתר, כמו בתהליך ייצור הפופ המסורתי. היא עומדת באולפן, רוקדת עם הביט ומתחילה לאלתר. "אני נכנסת לתא וצורחת ושרה וצועקת", היא סיפרה לסיברוק. "לפעמים אני צועקת מלים, אבל רוב הזמן אלה לא מלים". כשהיא שרה מלים, אלה לעתים קרובות ביטויים שהיא העתיקה ממגזינים או מתוכניות טלוויזיה. בסשן שסיברוק מתאר דין שלפה את הטלפון שלה והתחילה לשיר צירופי מלים שהיא כתבה בו: "Life in the fast lane", "Crying shame", "Don't let them see you cry", "Mirrors don't lie".

אסתר דין. הטופ-ליינרית הצמודהצילום: MATT SAYLES/INVISION/AP

מתי דין יודעת שהיא עלתה על משהו? "אני מחכה לרעד. אם אני מרגישה את הרעד ליד הכתף, אני יודעת – זה ה-Hook. אם זה לא קורה אחרי חמש דקות, אני עוברת לטראק אחר". Hook היא מלת מפתח. פראזה מלודית קצרה ועליה כמה מלים, שביחד מייצרות נגיף פופ מידבק. ה-Hook הוא המטרה העליונה של הטופ־ליינר, ודין, שכתבה את הטופ־ליין לרבים מלהיטיה של ריהאנה, היא יצרנית הוקים מצוינת. הם בדרך כלל מתבססים על מלים פרובוקטיביות ו/או על קריאות "או" ו"נה־נה־נה".

הכמיהה ל-Hook המושלם היתה תמיד חלק מהפופ, אבל בשנים האחרונות המרדף הזה הואץ והוקצן. ולא מדובר עוד על Hook אחד בשיר, אלא על כמה אנקולים. פרדיגמת העל של הפופ העכשווי, כפי שאומר המנהל של ריהאנה לסיברוק, היא שטווח הקשב של המאזין הממוצע מוגבל לשבע שניות. "אם השיר לא תופס אותו אחרי שבע שניות, הוא מעביר תחנה", מסביר המנהל.

מקס מרטין. הכותב והמפיק המצליח ביותרצילום: Martina Huber / Regeringskanslie

לפיכך צריך לפזר בשיר הרבה הוקים, ובשביל זה צריך שיהיו בשיר הרבה חלקים. זה דבר שעשוי להפתיע את מי שרואה בפופ המצעדים העכשווי סוגה מוזיקלית נחותה. תשכחו מהמבנה השגור והפשוט של בית־פזמון. כשם שתעשיית הפופ חזרה אל צוותי הכתיבה ונטשה את פורמט הסינגר־סונגרייטר, היא גם החייתה את המבנה המורכב של שיר הפופ, שהיה נהוג לפני עשרות שנים. להיטי הפופ העכשוויים הם בדרך כלל יצורים מרובי איברים. הקדמה, בית, קדם־פזמון, פזמון, גשר, סיומת. לכל אחד מהחלקים האלה יש Hook משלו, או זאת לפחות השאיפה.

זה הצד היפה של הפופ העכשווי. זאת מוזיקה דינמית מאוד. השיר משתנה, מתחדש כל הזמן, משגר כל כמה שניות נגיף אחר אל המוח שלנו. יש להנדסה המוקפדת הזאת כוחות פיתוי לא מבוטלים, אלא אם כן מה שאתם מחפשים בשיר פופ זה טקסט אינטליגנטי. "תן לי את זה אוווווו נה־נה־נה", או משהו אחר מהטלפון של אסתר דין, לא ממש עונה על הדרישה הזאת. אבל מי מחפש טקסט עמוק כמרכיב מרכזי בשירי פופ מצעדים? מה שאנחנו רוצים מהלהיטים האלה זה שעם הקצב והסאונד וההוקים שלהם הם ייתנו לנו את זה אוווו נה־נה־נה.

נימה חיובית כזאת, לפעמים אפילו נימה אקסטטית, שורה על ספרו של סיברוק. אבל כשמקשיבים לשירים שעליהם הוא כותב, גם אם מתוך חיבה ומשיכה לפופ תעשייתי סופר־מהונדס, קשה שלא לשמוע את המגבלות והבעיות של שיטת הייצור החדשה. אני לא מדבר על ההשלכות התרבותיות־החברתיות הכוללות של דוקטרינת שבע השניות, אלא על המוזיקה עצמה. בעיה ראשונה היא שמי שכותב את ההרמוניה של השירים הם המפיקים. זה נשמע כאילו אותו רצף חסר השראה של ארבעה אקורדים חוזר שוב ושוב בכל השירים. מאחר שהמפיקים הם לעתים קרובות סקנדינבים, יש איזו פנטזיה, שסיברוק שותף לה, שהם ינקו עם חלב אמם את הכשרון של ביורן ובני מ"אבבא". אבל הם לא. סיברוק קורא למקס מרטין "גאון" ואומר שרק בפרספקטיבה היסטורית אפשר יהיה לשפוט אם השירים שלו פחות טובים מהשירים של לנון ומקרטני. אי אפשר לקחת ממרטין את הכשרון, את חושי הפופ החדים ואת מכת הקורנס המושלמת של "Hit me baby one more time". ובכל זאת הטענה של סיברוק מגוחכת.

בעיה שנייה של שירי הפופ החדשים היא שהמרדף האובססיבי אחרי ה-Hook גוזל מהמלודיה של השירים את יופיה ומקצץ את כנפיה דק־דק. וכך, רוב הלהיטים העכשוויים סובלים ממוגבלות חמורה, לעתים עד כדי פיגור, גם באגף המלודיה וגם באגף ההרמוניה. אפשר אולי לפצות על כך בקצב ודינמיקה והוקים, אבל רצוי גם שהזמרת תהיה נהדרת. טיילור סוויפט? שעמום המחץ. קייטי פרי? שעמום המחץ. ריהאנה? מתחיל להשתפר. ביונסה? או.קיי, נודה שהיא סבבה. אבל יש רק זמרת אחת שמשכיחה כמעט את כל המגבלות וצובעת כל מה שהיא עושה בוורוד חריף וחצוף.

ניקי מינאז' כמובן. מאחר שהיא לא מפסיקה להראות ולהלל ולקלס את הישבן שלה, אנשים טועים לחשוב שזה האיבר המפותח ביותר שלה. זה לא נכון. האיברים הכי חשובים של מינאז' הם המוח והלשון. היא ראפרית קטלנית ומלכת אטיטיוד. עדיף לשמוע את קטעי ההיפ־הופ נטו בשירים שלה, אבל בשביל להגיע אליהם אפשר לספוג עם חיוך אפילו את הנדושה בהרמוניות המפיק הסקנדינבי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ