שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

20 שנה אחרי הרצח, מורשתו של יצחק רבין ז"ל עדיין מעורפלת

באין צוואה או כתובים פרי עטו, מורשתו של ראש הממשלה הנרצח נותרה עניין לפרשנות ומחלוקת: האם מעל לכל הנחיל לנו את הצורך בתהליך שלום, או את חשיבות הפשרה? היסטוריונים, פוליטיקאים ומומחים למדע המדינה מציעים קווי מתאר למורשתו הגמישה והבלתי־מוחשית של יצחק רבין

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רבין, קלינטון וערפאת בחתימה על הסכם אוסלו, 1993. מה היה קורה אלמלא נרצח? אין כל דרך לדעת. צילום מקור: אי־פי
דליה קרפל
צילום: איליה מלניקוב

לפני שנה, ביום הזיכרון ה–19, הספיד נשיא המדינה, ראובן ריבלין, את יצחק רבין באומרו, "מורשת רבין היא עבורי גם מורשת של מנהיגות, מנהיגות מעצבת ועמידה באומץ מול החלטות קשות. הוא היה מנהיג ללא תירוצים, כלוחם... כחבר כנסת, שר וראש ממשלה". מילים כה יפות מפיו של הנשיא, שמעולם לא הזדהה — בלשון המעטה — עם החזון המדיני של שתי מדינות תוך נסיגה ישראלית מהשטחים.

שני עשורים חלפו מאז אותה שבת, ארבעה בנובמבר, שבה נורה רבין בגבו בכיכר מלכי ישראל. מותו האלים והסמלי עדיין מעורר רגשות עזים של צער והחמצה בקרב הציבור, שרובו איבד מזמן את אמונו בתהליך השלום ושבשבועות האחרונים נדרש להתמודד עם קטל הדדי בין ערבים ליהודים.

אין זה סוד שמורשת היא מונח חמקני ומעורפל. יש שחושבים שהעיסוק במורשת רבין, כלומר בצורך לקדם תהליך שלום, הולך ונמוג וסופו להתאייד. הדיון במורשת רבין, אם קיימת מורשת כזאת, מעלה גם לא מעט שאלות. איך לא תישחק מורשתו אם אין מישהו שמשמר אותה? האם כשאומרים "מורשתו" מתכוונים ליכולתה של החברה הישראלית לאמץ את הלקח האקטואלי של הרצח ולהפוך את יום הזיכרון ליום של חשבון נפש? ומה לגבי התהייה, שמא במציאות פוליטית־מדינית כה מייאשת אין טעם בשימור זכרו?

סוגיה נוספת, מעניינת לא פחות, היא אם לאחר רצח מנהיג יכול כל אחד להפקיע את מורשתו. ההיסטוריון פרופ' סטיבן אשהיים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שספרו "מורשת ניטשה בגרמניה, 1890–1990", מתמקד בניסיונות של קבוצות מגוונות, ובהן גם ציונים, לנכס את הרעיונות של הוגה הדעות פרידריך ניטשה לקידום שאיפות פוליטיות ותרבותיות, אומר: "מורשת זאת מילה שהיסטוריונים בדרך כלל לא אוהבים, כי נלווית לה נימה סנטימנטלית. האם מורשת היא רק הנכסים בכתובים שנותרו לאחר לכתו של אדם, או שמדובר בפועלו ובהשקפת עולמו שאנו מספחים בהתאם לאינטרסים ולהשקפת העולם הפוליטית שלנו? המונח 'מורשת' הופך למדעי, כשמנתחים את הפירושים והסיפוחים שנעשה בהם שימוש. מורשת לא חייבת להיות חיובית. גם אדולף היטלר השאיר 'מורשת', כך שסביב המונח אפשר לשחק עם מחשבות כאלה ואחרות".

מורשת פלסטלינה

"הייתי שמחה לו היינו מתעסקים פחות במורשת ויותר בנסיבות הרצח של יצחק רבין", אומרת פרופ' ורד ויניצקי־סרוסי, חוקרת זיכרון קולקטיבי והנצחה, דיקנית הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים. "רבין לא הותיר כתבים, ולמיטב ידיעתי גם לא צוואה. מורשת רבין היא קצת כמו פלסטלינה. אפשר לעצב אותה לפי צורכי ההווה ולומר שמורשתו היא השלום ומורשתו החברתית היא שינוי סדרי העדיפויות במדינת ישראל. לחלופין מציינים את נאום ה'סמוך' המפורסם, שרבין נשא ב–1992 בטקס סיום מחזור של בית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל, שבו דיבר על הביטוי 'יהיה בסדר', אותה הבטחה בלתי נסבלת, לדעתו, המהווה סממן לבלגן, חוסר מקצועיות, בטלנות ואווירת ה'חפיף'. אפשר לדבר על פועלו של רבין בתפקידיו המגוונים ועוד — אבל זו לא מורשת".

על התהייה אם יש סיכוי שבחלוף פרק זמן זכרו של רבין יעבור טרנספורמציה אומרת ויניצקי־סרוסי, "רצח רבין הכי דומה לרצח נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, באפריל 1865. לינקולן היה אדם מאוד צנוע, לא פחות צנוע מרבין. רק 60 שנה אחרי מותו, ערב מלחמת העולם הראשונה, כשהאמריקאים חיפשו אחר מנהיג שאפשר לקבל ממנו השראה, הפך לינקולן לאב המאחד של האומה האמריקאית. אבן הפינה לאנדרטת לינקולן בוושינגטון הונחה ב–1915, כלומר 60 שנה אחרי הרצח, לא כמו האנדרטה שהוצבה לזכר רבין, כשבועיים לאחר הרצח. אם וכאשר הסכסוך עם הפלסטינים ייפתר בבוא היום ובני הדור שחוו את הרצח יעברו מן העולם, יש סיכוי שדמותו וזכרו יעברו שינוי ורבין יהפוך לאב המאחד של האומה הישראלית".

"רבין הותיר מורשת לא מוחשית", אומר ההיסטוריון והגיאוגרף פרופ' יוסי בן ארצי מאוניברסיטת חיפה. בן ארצי מבחין בין שני מובנים של המושג "מורשת": "Heritage" — מורשת מוחשית, ו"Legacy", מונח שמשמעו מורשת ערכית יותר, למשל נכסי צאן ברזל רוחניים או תרבותיים של אדם. להערכתו, קשה לדבר על מורשת רבין מוחשית. "כשמדברים על רבין נדרש המונח 'מורשת לא מוחשית', כלומר מורשת שקשה להגדיר אותה, ולכן כולם כל הזמן תרים אחר מורשתו", אומר בן ארצי. "יש הנוטים להיתפס לשלב מסוים בחייו, כרמטכ"ל או כפלמ"חניק, כבוגר כדורי ועוד, אבל זה לא מעיד על מורשת מוחשית ולכן נגררים לעניין השלום. רבין הוא לא שלום ולא שמאל. במהותו הביטחונית היה נץ לא קטן. במהותו הערכית סוציאל־דמוקרט".

בן ארצי גורס כי מורשתו של רבין בנויה משילוב של כמה דברים: החלטותיו האסטרטגיות, תכונותיו האישיות ונסיבות הגורל. "המנהיגות, הצניעות, הרצינות התהומית, האחריות הגדולה לגורל המדינה — כל אלה הן בבחינת היפוך של מנהיגים רבים אחרים. היושרה והצבריות שלו בולטות כל כך בהשוואה לראשי ממשלה כמנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס. רבין מכאן. מהאדמה הזאת ומהנוף הזה. היתה לו הבנה אסטרטגית גלובלית, אולי בגלל השירות הדיפלומטי כשגריר ישראל בארצות הברית הוא פיתח הבנה של הגלובליזציה על המחירים שלה. כך הוא הגיע בקדנציה השנייה שלו כראש הממשלה להחלטות היסטוריות. הדברים האלה: הניסיון, היושרה, ההחלטות האסטרטגיות בעניין הפלסטיני ובעניין הירדני, בעניין הגלובליזציה ובעניין הרפורמות בתוך המדינה ושינוי סדר העדיפויות — יצרו תחושה של תקווה גדולה. דרך ניהול המדינה של רבין סימנה לתושביה ישראל אמיתית ציונית — ולא זו המשיחית־פופוליסטית־מתנחלית. הפרודות האלה מתחברות למורשת המדינה העברית שאליה קיוו גם מייסדיה".

מימין: יגאל אלון, שמעון פרס, יצחק רבין וגד יעקובי בקבלת הפנים למשוחררי אנטבה, 1976צילום: אי–פי

האם מורשת היא מה שאדם התכוון להותיר לאחר לכתו, או מה שהציבור עושה בה?

"רבין התכוון לשנות את מדינת ישראל כפי שהיתה בראשית שנות התשעים ושינה אותה. כאשר הרצל, פובליציסט ותיאורטיקן פילוסופי, קם ומדבר על מדינת היהודים ב–1896 ואומר 'בואו נחתור לשם', האם מדברים על מורשתו? החזון הברור שלו חשוב הרבה יותר מכתביו ונאומיו. רבין לא היה עורך פיליטונים כהרצל וגם לא פובליציסט, ומה שהשאיר בכתובים לא היה פרי עטו, אבל מה זה שייך? היה לו חזון מאוד ברור. יש פה מורשת ברורה ודרך — איך צריכה להיות מדינת ישראל. הבעיה היא שלא יודעים איך להסביר את מורשתו, כי, כאמור, היא אינה מוחשית. כשאני נכנס לאתר של רבין ורואה שם את מבצע אנטבה ברור שזאת לא מורשת רבין".

הסכם במקום כיסא

זאב מעוז, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה בדיוויס, מבין את מורשתו של רבין כעירוב של תפיסה שמבוססת על הבנת צורכי הביטחון של ישראל והבנת המורכבות של הצרכים האלה בתוך עולם שמחייב קשרים דיפלומטיים ושלום. "רבין הבין הן את צורכי הביטחון והן את מגבלות הכוח, וזה הצירוף שחלק מהאנשים מחפשים במורשת הזאת", אומר מעוז. "ההבנה של רבין בסוגיה מתי כוח פותר בעיות ומתי אינו מסוגל לפתור בעיות קשורה לאופן שבו קרא את המורשת של בן־גוריון, שהיה מאוד פסימי ביחס להסכמים עם הערבים, אבל בערוב ימיו, דווקא אחרי מלחמת 1967, הבין את מגבלות הכוח ושביסודו של דבר שלום מייצר ביטחון".

בדומה לפרופ' בן ארצי גורס פרופ' מעוז שהמורשת מכילה את הצירוף של שירות ביטחון ודיפלומטיה, שהביא את רבין לידי התובנה שבסופו של דבר מדינת ישראל צריכה ליצור הסכמי שלום עם הסביבה שלה ולהבטיח הסדרי ביטחון יציבים הכרוכים בוויתורים מכאיבים. "כך גם בהקשר הסורי, רבין היה למעשה הראשון שהביע נכונות לוותר על כל הגולן, וגם בהסכם שלו עם אש"ף, שבו הבין שאנחנו הולכים לקראת פתרון של שתי מדינות. הוא היה מודע למגבלות הכוח והבין את הצורך להיות מגובים בהכרה בינלאומית. השילוב הזה בעצם מייצר את המורשת".

לדברי מעוז, לא מתייחסים מספיק לקדנציה הראשונה של רבין כראש ממשלה. להערכתו, בהסכם הביניים עם מצרים היתה הכרה בעובדה שלא תמיד צריך לתפוס עמדה כוחנית מול העולם הערבי. "רבין היה מוכן לסכן את שלטונו. הוא עשה את זה, למשל, בהצבעה על אוסלו ב', שעברה על חודו של קול. הסכם שנותן ביטחון ויציבות היה עדיף בעיניו על שרידותו הפוליטית, וזה אחד הדברים שמייחדים אותו".

למעוז יש סיפור מהחיים שמייצג לטעמו את מורשתו של רבין. "כשהייתי סטודנט ערכתי מחקר על מבצע אנטבה. שוחחתי עם כל מי שהיה מעורב במבצע, ובין השאר עם שרים כיגאל אלון ושמעון פרס. ממשלת ישראל קיבלה שתי החלטות בנוגע למבצע: לשאת ולתת עם המחבלים ולצאת למבצע החילוץ. כל מי שריאיינתי טען שההחלטה הראשונה היתה החלטה טקטית בלבד. מאחר שלא ידעו אם יש סיכוי למבצע צבאי, הוחלט לומר שישראל מוכנה לשאת ולתת עם המחבלים רק כדי להרוויח זמן. רבין אמר לי את האמת: 'זאת היתה החלטה אמיתית. אם לא היינו מגיעים למסקנה שיש סיכוי למבצע צבאי מוצלח היינו ממשיכים לשאת ולתת וכנראה משחררים מחבלים עצורים'.

"דבר שני שרבין סיפר לי הוא, שכשהוחלט לצאת למבצע הוא הודיע לראשי האופוזיציה שאם המבצע ייכשל הוא יתפטר. גילוי הלב הזה, שאינו אופייני לפוליטיקאים, מצביע על אישיות שמאמינה שיש דברים שיותר חשובים מלהיות ראש ממשלה. התפקיד הוא אמצעי כדי להגיע למטרה ומורשת היא הנכונות להכיר במגבלות של עצמך, להחליט שאם אני לא יכול להשיג מטרות, אני לא צריך להיות ראש ממשלה. זה משהו שאנחנו לא מייחסים לאיש הזה. מסתכלים עליו כעל ביטחוניסט, כעל אדם שהיה מוכן או לא מוכן להסכם שלום מלא, הססן, פסימיסט. אני חושב שהוא הסתכל על המציאות בעיניים ריאליות. שוכחים שכשגריר רבין ניסה להשפיע על ראש הממשלה גולדה מאיר לקדם הסכמים עם אנואר סאדאת, אבל לא הצליח".

הקרע נשאר

המשורר חיים גורי ביקש לחשוב כמה שעות על המורשת של חברו מילדות, עוד מהשנים שבהן התחנכו בבית הספר החקלאי כדורי שלמרגלות הר תבור. שוחחנו ביום הולדתו ה–92 של גורי ובקול קצת רועד הוא אמר: "הרצח היה צפוי. אני זוכר שעברתי בחוצות ירושלים ובשוק מחנה יהודה והיו המון כתובות על הקירות, בזפת שחורה, 'מוות לרבין הבוגד', 'רבין כלב משוגע'. בהסתה האיומה השתתפו מלבד רבנים גם אנשי רוח ומנהיגים פוליטיים שדמו של רבין על בגדיהם. לא אשכח מכתב שכתבה לי אחותו רחל ובו שאלה, 'איפה כל החברים שלו? למה הם שותקים?' רבים מאיתנו הרגישו רגשי אשמה אחרי הרצח, למה לא צעקנו במועד? מדוע לא הזהרנו? אבל גם השב"כ לא התערב".

במשך השיחה התעלם גורי מהמונח "מורשת" ופסע בנתיב שלו. "ככל שהזמן עובר, מצד אחד הרצח כאילו הפך לשגרה. מצד שני, בעוד אלף שנה יזכרו אותו, משום שדברים כאלה לא נשכחים בעמים. בעומק־בעומק זה מחלחל. ישראל לא יותר טובה היום. זאת לא אומה שלמדה מניסיון איום ונורא ושומעים היום את אותן הקללות ושנאת האחים איומה ונוראה. עד כדי כך, שאני לא מכיר את הארץ שבה נולדתי לפני 92 שנה. מפחיד אותי מה שקורה עכשיו".

סלמאן מצאלחה. הטוענים למורשתו של רבין, כמו הרצוג ואנשי המחנה הציוני, רחוקים מעקרונותיו הבסיסייםצילום: אמיל סלמן

גורי נזכר במחתרת היהודית שפעלה בראשית שנות ה–80, שאנשיה גרמו לפציעתם הקשה של שלושה ראשי ערים פלסטינים והתכוננו לפוצץ אוטובוסים פלסטיניים. "הם נתפסו ונידונו למאסרים וישבו בכלא תל מונד", סיפר גורי. "התחיל מסע גדול של בקשת חנינה והם ביקשו להיפגש עם יהושע כהן, מגיבורי הלח"י, שהם ראו בו גיבור לאומי כמי שהרג את פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם. כהן סיפר לי שישב איתם שני לילות ואמר להם, 'מרדתם במדינה ואתם רואים את עצמכם כמהפכנים, אלא שמהפכנים אינם מבקשים חנינה'. הוא גם שאל אותם אם התוכנית לפגוע בכיפת הסלע ובמסגד אל־אקצא היתה אופרטיבית, או שמא מדובר ברעיון מטאפיזי בלבד. הם אמרו שאילו היו מקבלים אישור מהרבנים, הם היו עוברים לביצוע. הם כבר חישבו את כמויות חומר הנפץ הנדרשות לפיצוץ המסגדים, אבל לא קיבלו אישור.

"כהן שאל, 'הבאתם בחשבון את תגובת העולם המוסלמי?' ואחד ענה שזה רגע המבחן של הקדוש ברוך הוא. ראי, אני גדלתי על זה שהר הבית הוא סוף התהליך ולא תנאי לתהליך. קודם דגניה ועין חרוד והיישובים ושדות הארץ. אני לא יכול לחשוב על רצח רבין בלי לחשוב על אקלים רוחני שיוצר קרע כזה בעם. הקרע נשאר והשנאה נשארת, והיא בוערת, ולכן זה לא איזה ריטואל שעושים ביום הזיכרון לרבין. זה כאילו הסיפור ממשיך לאיים עלינו. המציאות העכשווית מייאשת. השנאה נוראה וההסתה נוראה ואני לא יכול לקשקש דברי תקווה, אבל אני אומר שהמציאות תכריח אותם לחזור ולנהוג כעם נורמלי. מחשבות של ייאוש תוקפות אותי, איך יכול להיות שככה השתנינו".

הפלסטינים ניצחו

ב–9 בנובמבר 1995, חמישה ימים לאחר הרצח, במאמר שהתפרסם ב"הארץ", כתב ההיסטוריון מירון בנבנשתי שרצח רבין לא היה רק רצח פוליטי או אידיאולוגי. "זה היה מעשה של רצח אב. היורש רצח את אביו, משום שלדידו זמם האב לגזול ממנו את ירושתו. המונים חשו במשמעות הנוראה משאת של מעשה הרצח והם מתאבלים על המת כעל אב נערץ שהלך לעולמו, יגון אינטימי, שאינו קשור בהכרח לעמדות פוליטיות".

בנבנשתי נחרץ בדעתו שרבין לא השאיר מורשת, לא בכתובים ולא במעשים וגם לא באיזו מחשבה. "רבין נרצח ואז הפכו את הרצח לאבן הפינה של חייו. היות שנרצח בהקשר פוליטי־אידיאולוגי, בונים את מורשתו על פי הדרך שבה מת. לכל מיתוס נדרשת תשתית. נכון להפריד בין החיים שרבין חי לבין המוות שחווה. במידה מסוימת, יגאל עמיר והרצח של רבין יצרו מצב, שבו אנחנו מוכרחים להסתכל על רבין כמרטיר שנפל על מזבח השלום. אחרת יגאל עמיר לא היה רוצח אותו. אבל אנחנו רק נותנים ליגאל עמיר מעמד שלפי דעתי לא רק שלא מגיע לו, אלא שהוא לא נכון מבחינה היסטורית.

"בנוסף, כך, במידה מסוימת אנחנו מצדיקים את מותו. אם הוא נרצח על רקע פוליטי ו'שיר השלום' הוכתם בדמו, סימן שנרצח בגלל השלום ואז גם לא צריך להתעמק ולחקור מי היה רבין, שלא בדיוק היה נביא השלום ובטח לא מהטמה גנדי ולא אברהם לינקולן, שנרצח כיוון ששיחרר את השחורים מעבדות. יש להוסיף ולומר שהרצח לא רק מנציח את הקורבן, אלא גם את הרוצח".

אתה טוען שאנשים מבלבלים בין מיתוס למורשת?

"מלאו 20 שנה לניסיון לבנות מורשת לרבין והניסיון הולך ונמוג, כי דברים כאלה לא מחזיקים מעמד לנצח. אנשים תוהים מהי מורשתו, כי הם חייבים להסביר לעצמם את מותו. תחילה הוא היה רבין הבוגד ומי שכינה אותו כך האמין שהוא בוגד, אבל לא רצה בהירצחו. משנרצח, אלו שחשבו שרבין בוגד הבינו שבכך הם נותנים מעמד לרוצח כמי שמימש את המצופה ממנו. עכשיו חוזרים ואומרים שהסכם אוסלו הוא טעות, אבל חס וחלילה זה לא נוגע לרצח רבין, כי חייבים לשמור על המורשת.

"מבחינים בינו לבין האפשרות להתעסק באופן אובייקטיבי ומושחז בתוצאה של אוסלו. כך שמורשתו של רבין נמוגה ומהצד האחר, הסכמי אוסלו נמוגים גם כן. זה לא סוד שאין לו ממשיכים בקרב מפלגתו ואי אפשר לומר זאת, כי זה הדגל כביכול של מחנה השלום. משמע, צריך תמיד לשמור על התקווה שאילו רבין לא היה נרצח, היינו היום במצב של שלום עם הפלסטינים. לא היה ולא נברא".

האם אתה מאמין שיום אחד יתחולל כאן ליל בדולח מטאפורי במסגרת תג מחיר כזה או אחר?

"הפלסטינים ניצחו ואין צורך להשתמש נגדם בפוגרום. הרצון לחפש 'דאוס אקס מכינה' — מין אירוע גדול מזעזע, הוא ניסיון להפוך את העניין למשהו דרמטי. הרי ההיסטוריה תגזול מאיתנו גם את הדרמה. ניקח את מה שקורה בשבועות האחרונים ואת הדיונים אם זאת אינתיפאדה שלישית. ההגדרה הזאת חיונית, מפני שבדיעבד אינתיפאדה היא אירוע מכונן, ואנחנו מחפשים כל הזמן משהו גדול שיתרחש כדי לספק משמעות לדברים הקטנים. הנער שניסה להרוג חיילת במברג — האם זו אינתיפאדה או לא? התהליך שנוצר הוא תהליך מתמשך. מה שיקרה ב–20 השנים הבאות זה מה שנקרא באנגלית 'More of the same'. גל האלימות העכשווי ישקע לתקופה מסוימת ואז יצוץ מחדש. המציאות האלימה והמדממת היא חלק מהחיים, רוחשת מתחת לפני השטח עד שהרוח מלבה אותה. הרי לא הערבים מעניינים אותנו. הם רלוונטיים לנו רק כשהם אלימים".

חיים גורי. בהסתה האיומה השתתפו מלבד רבנים גם אנשי רוח ומנהיגים פוליטיים, שדמו של רבין על בגדיהםצילום: ורדי כהנא

אל נקמות

השאלה החשובה היא לא מה יצחק רבין הוריש לנו, אם בכלל רצה להוריש משהו במובן של מורשת, אלא מה אנחנו קולטים ומספחים הן מחייו והן ממותו, אומר פרופ' מוטי גולני מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. "הדבר המרשים ביותר בביוגרפיה של רבין זה היכולת להשתנות. רבין, שגדל על אתוס התיישבותי־ביטחוניסטי מובהק, ורוב הקריירה הבוגרת שלו היתה בתחום זה, הבין בשלב מסוים בתפקידו כראש הממשלה, שהכוח לא יענה על הכל. כשאני עוקב אחר דרכו, מהסכמי ההפרדה באמצע שנות ה–70 ועד יום מותו, מתקבל איש עם המון קשיים וכאבי בטן, שהפנים את השינוי הזה, ששלום זה ביטחון, והלך איתו".

לדברי גולני, הנושא השני שהעסיק את רבין לאורך תקופה מוגבלת, אבל סימן כיוון לסוגיה שהיום היא המרכזית ביותר, הוא שאלת מקור הסמכות. "רבין, בשפתו הבוטה, אפילו העילגת לעתים, דיבר על המתנחלים כפרופלורים. בעצם, מה שרבין זיהה ראשון במתנחלים זה מה שהיום הפך לתופעה שמסכנת את קיומה של מדינת ישראל, התופעה של זרם מתחזק והולך, שבעצם מפקיע מעצמו ומכולנו את הזכות והחובה לקבוע מה יהיה גורלנו ומשאיר זאת בידי שמים. וזה בעצם קו השבר הגדול היום בציבור הישראלי, שנוגע לכל, הן לדמוקרטיה והן לשלום ולמלחמה וכמובן גם לשאלות של זהות ויחסים בין יהודים לערבים.

"רק במדינה שבה אל נקמות מולך יכולים שרים וחברי כנסת מכהנים לקרוא להוצאה להורג בראש חוצות, פשוטו כמשמעו. כי 'ה' אלוהי צבאות' וזה מייתר את הדמוקרטיה ואת הכנסת ואת כולנו. רבין, כאיש מעשה אינטליגנטי עם שתי רגליים על הקרקע — ואם מותר לי לומר את המילה הגסה — עם חזון, הבין שמשהו פה מסוכן, מעבר לשאלה של עוד נסיגה, פחות נסיגה, עוד יישוב, פחות יישוב.

"עובדה שאנחנו, במו ידינו, מפקירים את גורלנו בידי גישה שהיא לא רק דתית, אלא גם משיחית וקוראת לקטסטרופה בדרך לגאולה. המתנחלים מאוד נפגעו ממנו ולהערכתי הם הבינו שהוא רואה בהם, כמו דרך רנטגן כזה, משהו שאחרים לא ראו, שזו לא רק השאלה של קווי 1967 או ארץ ישראל השלמה. זה משהו הרבה יותר חמור. לפני כשבועיים ועדת שרים דנה לאור היום באפשרות להכניס את המשפט העברי למשפט הישראלי. אלה דברים שלפני עשור או שניים האדמה היתה רועדת מהם. היום זה מתקבל כעוד גחמה, ואנחנו תלויים ברצונו הטוב של שר האוצר, משה כחלון, אם יצביע בעד או נגד. במאמר שכתב פרופ' אבי שגיא, איש חובש כיפה מאוניברסיטת בר־אילן, הוא דיבר על העובדה שהעלו את דגל ישראל להר הבית וסילקו משם את אלוהים. זה הרבה יותר חמור — השאירו שם את אלוהים וצירפו אליו את הדגל. אין שום רע באלוהים, אין שום רע בדגל, אבל לאומיות ודת זה מרשם קטלני".

כשגולני משרטט את קווי המתאר של אותה מורשת הוא מצביע על השאיפה להפריד בין דת למדינה כחלק ממורשתו של רבין. "כמובן, בדרכים של שכנוע ושל חינוך, או שיהיו פה שלוש מדינות: מדינה פלסטינית, מדינה יהודית דתית ומדינה יהודית חופשית, או שתהיה מדינה אחת, שממילא תהיה 'מדינת כל אזרחיה' וההפרדה בין דת למדינה תתקיים ממילא".

הפולמוס סביב השאלה מהי מורשתו ואם בכלל הותיר מורשת בטח לא זר לך. מה עמדתך?

"אף אחד לא משאיר מורשת, כולל אלה שהתכוונו להשאיר. ראי מורשתו של זאב ז'בוטינסקי. זה הגיע לכל מיני מקומות שהאיש בטח התהפך בקברו לו רק היה שומע מי הם מחזיקי מורשתו לכאורה, בעוד שאת מחזיקי מורשתו באמת מלבישים כאפייה. בן־גוריון הוא של כולם. כבר עשרות שנים מתקיימת כל שנה אזכרה לבן־גוריון בשדה בוקר, וכל פעם עומד ראש ממשלה אחר ומאמץ את בן־גוריון אל לבו, תוך שהוא נשען על ציטוטים וסימוכין כנדרש".

בימים אלה, כשגולני יושב בבתי קפה עם מחשב כאחד הצעירים וכותב ביוגרפיה של חיים ויצמן ("איש יוצא דופן, איש של ניגודים ובהקשר של מורשת יש סיבה להתגעגע לרעיונות שלו"), הוא אומר: "הניסיון לקחת את המורשת היהודית, שהיתה תמיד דבר דינמי ומשתנה, ולקבע אותה לסד של ערכים פסאודו־לאומניים, שלא לומר לא הומניסטיים, או אפילו גזעניים, גם הוא בחירה. לגיטימית, אבל רעה. זה לא מקרי שרוב אלה שמסתופפים סביב מה שנקרא מורשת רבין עוסקים בדברים האלה. הקושי טמון בעצם הניסיון לחפש מה רבין חשב ומה הוריש. רבין לא הכין את עצמו למותו כאשר נרצח, וככל הידוע הוא לא הותיר צוואה. הנקודה החשובה היא שאפשר סביב דמותו, ובעיקר עשייתו במחצית השנייה של חייו, משנות ה–70 ואילך, לבנות מורשת שהיא עניין קיומי".

זאב ז'בוטינסקי. באופן פרדוקסלי, רבין הגשים את משנתוצילום: לע"מ

גולני מדגיש שהתנועה הציונית לא מימשה חלק גדול מתורתו של הרצל, אבל לקחה ממשנתו וממקורות נוספים, גיבשה תפיסה והדביקה לה את שמו, מפני שמצב זה התאים הן לשמאל והן לימין. דוגמה מצוינת למה שאפשר לעשות ממורשת, אומר גולני, אפשר למצוא בסיפור של יוסף טרומפלדור, שמותו ייצר שתי מורשות מנוגדות. "בתנועת העבודה שמו נכתב באות ט' — גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור — ואילו הרוויזיוניסטים כתבו את שמו בת' — בית"ר, 'ברית יוסף תרומפלדור' (את האיות בת' הציע ז'בוטינסקי, ד"ק), ומדי שנה עולים המנהיגים של שתי המפלגות לאותה אנדרטה. חלקם עולים בי' באדר וחלקם בי"א באדר, וכל אחד בנה נרטיב משלו. ב–1934, כשנודע שהרוויזיוניסטים עומדים ליישב את תל חי הנטושה כבר שנים רבות, חיים ויצמן, לא איש קיצוני, צעק חמס. אסור שיהיו שם, כי הם מחללים את מורשתו של טרומפלדור. והם — אני מתכוון לרוויזיוניסטים, כמובן — חשבו בדיוק הפוך".

חסידו של ז'בוטינסקי

"אחרי לוי אשכול ויצחק שמיר רבין היה ראש הממשלה העילג ביותר בתולדות ישראל", מקדים ואומר פרופ' אבי שליים, היסטוריון ישראלי־בריטי מאוניברסיטת אוקספורד. "עקב כך לא קיים ולו מסמך אחד המציג בבירור את משנתו הפוליטית. אבל אין זה אומר שהוא לא הותיר אחריו מורשת פוליטית ייחודית. מורשתו הפוליטית היא כי לא קיים פתרון צבאי בלבד לסכסוך בין ישראל לפלסטינים. לא תמיד היתה זו השקפתו. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, ב–1987, רבין היה שר הביטחון בממשלת אחדות לאומית בראשות שמיר. הוראתו הראשונה לצה"ל היתה 'לשבור להם את העצמות'. רק בהדרגה התחוור לו כי היה זה בעיקרו סכסוך פוליטי, שיכול להיפתר אך ורק באמצעים פוליטיים.

"בכהונתו השנייה פעל רבין מתוך הנחה זו, והתוצאה היתה הסכם אוסלו ולחיצת היד המהוססת עם יאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן. היה זה ההסכם הראשון שנחתם אי פעם בין שני הצדדים העיקריים בסכסוך הערבי־הישראלי: ישראל והפלסטינים. מבקריו של ההסכם טוענים כי הוא נידון לכישלון מלכתחילה. אני עצמי סבור שהיה זה צעד מתון בכיוון הנכון, תחילת החיפוש אחר הסדר פוליטי של הסכסוך בין שתי התנועות הלאומיות היריבות. מה היה קורה אלמלא נרצח רבין? אין כל דרך לדעת. ההיסטוריה אינה מגלה את חלופותיה. מה שברור למדי הוא שתהליך השלום שהחל באוסלו קרס, מפני שבעקבות חזרתו של הליכוד לשלטון תחת הנהגת בנימין נתניהו ב–1996 ישראל הפרה את חלקה בעסקה".

לדברי שליים, באופן פרדוקסלי רבין עשוי להיצרב בזיכרון כחסידו האמיתי היחיד של זאב ז'בוטינסקי, אביו הרוחני של הימין הישראלי. "בתחילת שנות ה–20 ז'בוטינסקי היה האדריכל הראשי של אסטרטגיית 'קיר הברזל' להתמודדות עם התנגדות הערבים הפלסטינים למפעל הציוני. ביסוד האסטרטגיה הזאת עמדה התמודדות עם הערבים מעמדה של כוח צבאי שלא ניתן להכניעו. ההנחה שעמדה מאחורי תפיסה זו היתה שאפשר יהיה להגיע למטרה של הקמת מדינה יהודית עצמאית בפלשתינה רק באופן חד־צדדי ועל ידי כוח צבאי. לאסטרטגיה הזאת היו שני שלבים. ראשית היה על המדינה היהודית להיבנות מאחורי 'קיר ברזל' של עוצמה צבאית יהודית. הערבים, צפה ז'בוטינסקי, יטיחו את ראשם בקיר שוב ושוב עד שיתייאשו מניסיונם להביס את הציונים בשדה הקרב. אז, ורק אז, תגיע העת לשלב השני: לנהל עם הערבים הפלסטינים משא ומתן על מעמדם ועל זכויותיהם בפלשתינה.

"הפוליטיקאים מהימין תמיד היו מקובעים על השלב הראשון באסטרטגיית 'קיר הברזל', על צבירת עוד ועוד כוח צבאי כדי לשמר את הסטטוס קוו ולהחזיק את הפלסטינים במצב קבוע של נחיתות. נתניהו הוא דוגמה מצוינת לגישה זו. הוא פוליטיקאי ריאקציונר הדוגל בסטטוס קוו. אין לו כל עניין בניהול משא ומתן ובפשרות עם הפלסטינים והוא דוחה במפורש את פתרון שתי המדינות. הוא ושכמותו מאמינים כי רק ליהודים יש זכויות היסטוריות על ארץ ישראל השלמה. הוא חסיד דוקטרינת הסכסוך התמידי.

"יצחק רבין היה המנהיג הישראלי הראשון שעבר מהשלב הראשון לשלב השני באסטרטגיה. הוא הגשים את משנתו של ז'בוטינסקי: הוא ניהל משא ומתן מעמדת כוח והלך לקראת הפלסטינים במישור הפוליטי. בעיניו, לפחות בכהונתו השנייה, כוח צבאי לא היה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת המטרה: הסדרת הסכסוך עתיק היומין בין יהודים לערבים בפלשתינה בדרך של משא ומתן. רבין הכיר בערכו של כוח צבאי, אבל שלא כמו פוליטיקאים מהימין גם הבין את גבולותיו. זוהי המורשת הפוליטית האמיתית שהותיר אחריו".

סכנה מבית

"הרצח יצר סוג של מורשת, שמאפיל על מה שרבין ניסה לעשות", אומר פרופ' ירון אזרחי מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. "הרצח הפך לאירוע מכונן בחברה הישראלית, משום שבשנייה אחת הבחירה של העם סוכלה על ידי קנאי, שנתמך על ידי קבוצה גדולה. הרצח הוא סיכול של האקט המובהק ביותר של דמוקרטיה".

אזרחי אומר שהניסיון לדבר על מורשתו של רבין בהקשרים אחרים שולי. הרצח הוכיח שיכולתה של הדמוקרטיה הישראלית להכיל קונפליקט אזרחי לא עמדה במבחן: "טעות לחשוב שראש ממשלה בדמוקרטיה אמור לייצג את כל העמדות והזרמים. לשם כך ישנה הכנסת, שבה מיוצגים כל הזרמים. ראש ממשלה לא צריך להיות גם אופוזיציה לראש ממשלה. ברגע שלא מבינים שהבחירה היא תמיד בחירה של דרך ולא שיקוף של כל העמדות אין תפיסה נכונה של יסודות המשטר.

"בגלל עקרון החופש והחירות דמוקרטיה מבוססת על חוקה, שמגבילה את השרירות של הכוח הפוליטי ומטילה ריסון עצמי על האזרחים. שני הדברים האלה לא קיימים במדינת ישראל. אין חוקה פורמלית שהוגשה לציבור והתקבלה על ידיו, והריסון העצמי, כפי שאנחנו רואים בתקופות האחרונות, אינו מצטיין. מאז רצח רבין הדמוקרטיה נראית יותר פגיעה, יותר שבירה ופחות דמוקרטית ביסודותיה. כל הניסיונות להעביר את הסכנה אל החוץ לא יכולים להאפיל על העובדה שהסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה הישראלית היא מבפנים, ויש להדגיש — לא מצדם של מיעוטים לא יהודיים".

אם כך, המורשת מכילה לקח?

"בכל פעם שכותבים בעיתון שיגאל עמיר הצליח, זה מחזק את האפשרות של רצח פוליטי נוסף. זאת מורשת שמדברת על הסכנה, אבל אינה מציעה דרך לרסן אותה. עצם הפקת הסרט על עמיר וההומניזציה שלו משקפים עמדה של חנה ארנדט, שטענה שהפושע הוא לא שטני, לא דמוני, אלא אדם שעבר איזה תהליך, אולי של שטיפת מוח. יש פה היסוד הנוצרי של Forgiveness, שקשור לזה שאפשר לסלוח לפושעים. אבל עמיר הוא לא פושע שמצטער. להפך, יש לו קבוצה גדולה של תומכים".

בשם כבוד השבט

המשורר והפובליציסט סלמאן מצאלחה אומר כי רבין נרצח על רקע חילול כבוד המשפחה, שסיבתו, כידוע, היא מושג הכבוד, הן בתרבות היהודית הקדומה והן בתרבות המוסלמית. "ההסתה נגד רבין נשענה על הטיעון שאין רוב יהודי להחלטות ולצעדים שהוא נוקט. מכיוון שהממשלה שלו נשענה על רוב חוסם, שכלל מפלגות ערביות מחוץ לממשלה, נשמעה טענה דומה גם מפי הרוצח, שהוסיף שגם כיכר מלכי ישראל מלאה ערבים. מעניין שנתניהו עשה שימוש בטיעון דומה ערב הבחירות האחרונות לכנסת — הערבים ממלאים אוטובוסים ורצים לקלפיות ושוב, חלילה, האופוזיציה תישען על קולות הערבים, כי אין לה רוב יהודי".

המורשת של רבין היא הטרגדיה של הישראליות, אומר מצאלחה. "כרמטכ"ל במלחמת ששת הימים, רבין כבש את השטחים שעמוסים במטענים היסטוריים־תרבותיים־דתיים ולמעשה הוא שקירב את היהודים לשטחים. הדברים חילחלו עוד ועוד בהקמת התנחלויות בחברון, בבית אל וברובע היהודי בירושלים וכך החלה הידרדרות ומדינת ישראל נטתה לכיוון היהדות והתרחקה מן הישראליות. הדמוקרטיה התערערה תחילה בשטחים ובהמשך התרופפה בתחומי הקו הירוק. רבין, סמל הישראליות, שהביא את היהודים אל המקומות הטעונים האלו, היה מי שהבין שאין דרך אחרת, אלא לחלק את הארץ, אחרת מאבדים את הרוב היהודי במדינה. הוא היה הססן והדברים לא נחתכו בצורה דרסטית, אלא לאט־לאט. בינתיים השטחים התמלאו במתנחלים עם אידיאולוגיה דתית פונדמנטליסטית.

"וזה המצב היום, אחרי 20 שנה שבהן בעצם לא יצא דבר מהסכם אוסלו, לא לישראלים ולא לפלסטינים. ישראל לא בולעת את השטחים ונותנת אזרחות לכולם ולא מקיאה. רבין שילם בחייו על המפנה שביקש לעשות, להצלת מה שאפשר להציל מבחינתו כיהודי וכישראלי. הטוענים למורשתו, כמו יצחק בוז'י הרצוג ואנשי המחנה הציוני, רחוקים מהעקרונות הבסיסיים של רבין, שדיבר נגד אפרטהייד ועל זכויות הערבים בארץ כאזרחים שווים. בבחירות האחרונות לכנסת הם שכחו את המפלגות הערביות כשדובר על קואליציה אפשרית. רבין היה היחיד שהצליח לגייס רוב למצע הלאומי שלו בתמיכתם של הח"כים הערבים ועל כן נרצח".

ההיסטוריון דימיטרי שומסקי מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית מחדד את דבריו של מצאלחה ואומר, שמורשת רבין היא ההחלטה שכל אזרחי המדינה, יהודים כלא יהודים, משתתפים בדיון בכנסת על חלוקת הארץ. לדבריו, זאת המורשת שבאמצעותה אפשר להביא לתיקון עצמי של החברה. "כשאתה, כראש ממשלה, מוכן לחלק מחדש את הארץ ואתה נשען לשם כך על כלל אזרחי המדינה — יהודים, נוצרים ומוסלמים — אתה קובע יסודות של מורשת אזרחית על־אתנית, שמבטאת קשר לילידות הישראלית. משום שאם אתה מחויב לארץ, ולא לגטו ולא לעדה שלך, אתה מבטא יכולת להסתדר עם אזרחים לא־יהודים, שאינם שייכים לשבט של העבר. לזה נדרש אומץ לב וזה מתחבר לציונות, שרצתה לבנות מחדש עם בטוח בעצמו, שלא חרד מהאיום האיראני ולא מפתח חרדה גלותית מדאעש או מחמאס".

לא אדם חזק

בתחילת הראיון עמו סיפר איש הליכוד משה ארנס שהיה ביחסים טובים עם יצחק רבין ו"בתקופות מסוימות אפילו ביחסים טובים מאוד". כשהוקמה ממשלת האחדות הלאומית ב–1984 היה ארנס המפתח להקמתה, לדבריו, "הודות לפטנט הישראלי של רוטציה — קודם פרס ואחר כך שמיר". אחד התנאים של רבין היה שהוא יכהן כשר הביטחון. ארנס לא היסס לרגע, "מכיוון שחשבתי שחשוב להקים ממשלת אחדות לאומית, בגלל השסע שהתלווה למבצע שלום הגליל בלבנון".

ארנס מספר שזכה מרבין ל"מחמאות מפה עד להודעה חדשה" ובחלוף שלוש שנים הצטער על כך צער רב. תזכורת: ב–1987, כשרבין היה שר הביטחון בממשלת שמיר, הוא הביא לממשלה את ההחלטה לבטל את פרויקט הלביא, מטוס טיפוחיו של ארנס. כתוצאה מכך התפטר ארנס מהממשלה. בשיחה הוא האריך בדברים על פרויקט הלביא, כדי לחדד טיעון שלפיו רבין התרשם לטובה מ"מטוס הקרב הטוב ביותר בעולם". לדבריו, כיוון שרבין היה נתון להשפעה בקלות, "הופעלו עליו לחצים, בעיקר על ידי כמה אלופים בצה"ל, שאמרו לו, 'מטוסים אפשר לקנות בחוץ לארץ, נשתמש בכסף הזה לדברים יותר חשובים'. רבין לא היה אדם חזק. הסכם אוסלו לא היתה יוזמה שלו, פרס ויוסי ביילין והקבוצה שניהלה משא ומתן באוסלו סחבו אותו לזה".

האם זאת המורשת?

"קשה לי לזהות איזו מורשת רבין הותיר אחריו, אלא אם כן רוצים לזהות אותו עם הסכם אוסלו. הוא האיש שלחץ את ידו של ערפאת והוא האיש שקיבל פרס נובל. גם אם רבין נגרר לזה, הסכם אוסלו זו עובדה ואי אפשר לא לקשר את ההסכם עם רבין. יש לומר לזכותו של רבין, שהוא היה אדם מתלבט ולא חשב שהוא יודע הכל. הוא נהג לדבר ולדון ולשמוע מה אחרים אומרים. כאמור, השפיעו עליו בנוגע לאוסלו ולבסוף שוכנע.

"רבין, שדיבר על כך שירושלים חייבת להישאר מאוחדת, ודאי לא היה בעד חזרה לגבולות 1967. אנחנו לא יודעים מה היה קורה לולא הרצח הנורא ואם הוא היה מקדם את הסכמי אוסלו ומשתכנע שאין מנוס מלחלק את ירושלים ולחזור לגבולות 1967. להערכתי, רבין לא דיבר במושגים האלה וארגונים כמו 'שלום עכשיו' ניכסו אותו בעצרות והציגו אותו כשוחר שלום. כלל לא בטוח שרבין היה חותם על זה".

ארנס חושב שהצגתו של רבין כמדינאי שמסמל את הסכם אוסלו, שנרצח על מזבח השלום, האיש שבעצם לחיצת היד עם ערפאת ביטל את הדמוניזציה של האויב — היא אולי חלק ממורשתו, כפי שיש הטוענים, אבל המציאות ניצחה. "צריך לראות את זה בהקשר של התזוזה בדעת הקהל בישראל, שנוטה מאז הרצח ימינה. רוב הציבור בישראל היום רואה באוסלו כישלון. אז מה עם המורשת? כמה אנשים מאמינים במורשת הזאת? כמה אנשים רוצים לפעול על פיה? הרי בבחירות שהתקיימו אחרי שרבין נרצח מפלגת העבודה הפסידה. אפשר היה לחשוב שזה יהיה בדיוק הפוך, על רקע הרצח הנורא הזה והקורבן הזה. תופעה מעניינת ושווה ניתוח".

הימין נכשל

הוא הצהיר שהוא שרוי בדיכאון מז'ורי כשצילצלתי אליו. פרופ' דניאל סטטמן, מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, מוביל קבוצה של מנהלי בתי ספר יהודים וערבים שעובדים ביחד כבר יותר משנה, וגל הטרור ההדדי מעורר בלבו חששות מאוד כבדים, שהכל יתרסק והרבה רצון טוב ומשאבים של ארגונים בארץ ובחו"ל ירדו לטמיון.

אחרי דיון קצר על מקור המילה מורשת (מהמילה "מורשה", ראו דברים ל"ג, ד': "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב") סטטמן תוהה מדוע בעצם נחוצה לנו מורשת? אולי כדי לתת טעם למוות או כדי לעשות בו שימוש לקידום ערכים. סוכם שנדון במורשת במובן של הירושה שרבין הותיר אחריו. "הימין נכשל, הציבור הישראלי לא אוהד את המתנחלים", אומר סטטמן. "סקרים של המכון לדמוקרטיה ושל גופים אחרים מאשרים שבאופן עקבי, הציבור הערבי ודאי, ואזרחי המדינה היהודים ברובם הגדול, לא קונים את הסיפור של ההתנחלויות. ראו את זה בכל העצרות והצעדות בזמן ההתנתקות מגוש קטיף. המתנחלים הבינו שהם לבד. זה לא מעניין אף אחד — ולא מדובר בציבור שמזוהה עם השמאל. אלה אנשים שמצד אחד חוששים מהתוצאות של נסיגה משטחים, ראי עזה, אבל מהבחינה האידיאולוגית והיחס של הציבור מפעל ההתנחלויות נכשל.

"למה אנחנו לא מצליחים להתקדם? שאלה גדולה. אני מאלה שלא חושבים שרק היהודים אשמים בזה, אבל גם ליהודים יש אחריות. כמי שביטא שינוי עמוק בחברה הישראלית, רבין תפס שהתמיכה המסיבית בהתנחלויות פגה בקרב הציבור הישראלי. חייבים להזכיר את הדבר המדהים שהיה בזמן אוסלו, שערבים ישראלים יצאו לרחובות ודיברו בצורה שאף פעם לא דיברו קודם. רבים מהם אמרו שסוף־סוף הם מרגישים חלק מהמדינה שמכירה בהם ושרבין גיבור. אני חושב שעד היום מורשת רבין בשבילם היא המהלכים האחרונים שלו ולא העובדה שהוא חתום על פקודת הגירוש של ערביי לוד ורמלה לאחר הקמת המדינה, ביולי 1948".

בפשטות, בן־אדם

ד"ר אורית רוזין מלמדת בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וחוקרת את ההיסטוריה החברתית, התרבותית והמשפטית של ישראל. עמדתה ביחס לסוגיית מורשת רבין מכוונת את מבטנו לכיוון יוצא דופן. "המורשת של רבין היא דמותו הצברית, שפתו ומחוותיו הגופניות. קולו הנמוך המהדהד, תנועותיו הגמלוניות, האותנטיות שלו ותחושת הביטחון שהעניק לקהל בוחריו", אומרת רוזין. "הוא היה נחרץ ובה בעת אפשר היה לחוש אם ספקות כירסמו בו. הוא הרבה להסמיק. כמעט תמיד חשפה הדמות הציבורית שלו משהו מרגשותיו. בעולם שבו יועצי תדמית מלטשים את דמותו של המנהיג, שעה שראש הממשלה מפגין נחישות וביטחון עצמי מעושים ונראה כבובה מאופרת, ששערה משערות ראשה אינה נעה ברוח, רבין היה בפשטות בן־אדם, שאפשר היה לחוש שתוכו כברו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ