חיי היהודי מרגע יקיצתו 
ועד שיילך לישון - עיון - הארץ

חיי היהודי מרגע יקיצתו 
ועד שיילך לישון

מטעמים מ"שולחן ערוך", היצירה העברית הגדולה הראשונה של העת החדשה העוסקת בהגדרת העצמי המודרני. טור חדש מאת יעקב צ. מאיר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יעקב צ.מאיר

"ובכן נתנה ראש ונשובה אל... ה'שולחן ערוך'?", כך שואל ביאליק באמצע מסתו הידועה "הלכה ואגדה". תשובתו היא כמובן "לא". "מי שיגלה בדברי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום". השולחן ערוך נפסל על ידי ביאליק ככתובת ריאלית לשיבה. אך כדי להבין מדוע הועלתה האפשרות ומדוע נפסלה, יש לשוב אל תפישת ההלכה של ביאליק. ביאליק שר במסתו זו שיר הלל להלכה. ההלכה היא, בעיניו, "אמנות החיים", מ"נשמת האומה" חוצבה, את האומה היא מתארת ומכוחה היא קיימת. בספרות ההלכתית, לפי ביאליק, אפשר לראות את שרידיו של הלאום טרם חורבנו. אם אכן כה גדול כוחה של ההלכה, מדוע לא ניתנה ראש ונשובה אל השולחן ערוך? זאת משום, מטעים ביאליק, שלתנועת התחייה הלאומית נחוצה הלכה חדשה שתצא מתוך האגדה החדשה, שתהיינה הלכה ואגדה מתאימות לדור החדש.

אכן השולחן ערוך, ספרו ההלכתי של רבי יוסף קארו שנכתב במחצית המאה הט"ז בצפת, לא יכול היה להתאים למשאת לבו של ביאליק. שכן השולחן ערוך מלא בהוראות מפורטות ביותר כיצד לעצב ולארגן את חייו של היחיד, את חיי המשפחה, את חיי בית הכנסת ואת חיי הקהילה, אך אין בו אף לא זכר לחיים לאומיים או לעיצובו של הלאום. זהו ספר פרקטי שאין בו דמיונות לאומיים. והשיבה אל השולחן ערוך מסמנת בעיני ביאליק את השיבה אל הגלות, את הייאוש מן הגאולה הציונית.

בספר הערוך, מילון ימי־ביניימי איטלקי מן המאה הי"א (שאין בינו לבין ה"שולחן ערוך" אלא דמיון השם בלבד), מתפרשת המלה "הלכה" כך: "דבר שהולך ובא מקודם ועד סוף, או שישראל מתהלכין בו". כלומר, ההלכה היא קודם כל תנועה, "הליכה" לאורך ההיסטוריה. מקורה איננו חשוב כלל ואופקה איננו מסומן, כל כולה תנועה. וההגדרה השנייה משלימה את הראשונה. לפי הגדרה זו ההלכה היא עולם ספרותי, שדה דינמי ומתפתח של טקסטים. לא היא עצמה נעה "מקודם ועד סוף", אלא "ישראל מתהלכין" בה.

גלגולים רבים עברה ההלכה לאורך הדורות ועדיין היא מתגלגלת והולכת, מימי התלמוד ועד לימינו אנו. ההלכה התנאית המפוזרת אורגנה בחיבור קאנוני אחד והוא המשנה; למשנה רבו הפירושים וממנה רבו המחלוקות בתלמוד בדברי הגאונים, וסופו של דבר הורקה ההלכה התלמודית והגאונית אל ה"משנה תורה" של הרמב"ם. גם הכינוס של הרמב"ם הוליד התפרטות גדולה של דיונים סכולסטיים ופסקים, וסופה שהלכת ימי הביניים כולה, מן הרמב"ם ועד המצאת הדפוס, נסדרה בספרו הגדול של רבי יוסף קארו.

תצלום של ה"שולחן ערוך"

בבסיס מפעלו של רבי יוסף קארו — או ככינויו המקובל בו אשתמש גם מכאן ולהבא: המחבר — עומד ספר ה"טורים", ספר הלכתי מן המאה הי"ד שנכתב בספרד וסיפק לרבי יוסף קארו קונסטרוקציה לבנות עליה את ספרו. על ה"טורים" כתב רבי יוסף קארו את ה"בית יוסף", ספר פרשני אדיר ממדים שאליו אסף את כל השיטות ההלכתיות הימי ביניימיות שהכיר, שיקלל את כולן וביקש להסיק מתוכן את פסק ההלכה.

כתיבת ה"בית יוסף" נמשכה לאורך המחצית הראשונה של המאה הט"ז ומשסיימו פנה רבי יוסף קארו לסכם את מפעלו בספר קצר, שימושי, יצירת מופת של תימצות וקיצור שתידפס בפורמט קטן, אישי, ותהיה ככל הנראה לספר העברי הראשון שנכתב מתוך מחשבה מובהקת על תוצר הדפוס. בספר קצר זה, שכונה "שולחן ערוך", סודרה המערכת ההלכתית כולה, כפי שהיא מקיפה את חיי היהודי מרגע יקיצתו ועד שיילך לישון, מרגע לידתו ועד מותו, לא כפרשנות לספר קודם כמו ה"בית יוסף", אלא כרשימה של הלכות קצרות, פסקניות וחד משמעיות.

מטרתו הראשונית של הספר היתה לא לשם פסיקה אלא לשם זיכרון, ראשי פרקים שהלומד יכול לחזור עליהם בקלות ולהיזכר בעזרתם בסוגיות השלמות ובריבוי הדעות שמובאים ב"בית יוסף", אך מטבע הדברים נהפכה הסלקציה לבחירה עקרונית והספר המתומצת שנועד לזיכרון בלבד נהפך לספר שפתח את העת החדשה היהודית, לפחות מן הבחינה הספרותית.

האם נתן ביאליק סיכוי של ממש לשולחן ערוך עצמו, לספר השולחן ערוך? לאו דווקא. את עיקר מעייניו שם ביאליק במשנה, משנת רבי יהודה הנשיא. בששת סדריה מצא את חיי האומה המאובנים אליהם השתוקק, משל היו אגדות האחים גרים שלנו, מעשה רומנטיקה גרמנית להתפאר. והשולחן ערוך, היצירה העברית הגדולה הראשונה של העת החדשה, הספר הראשון שנכתב על מנת לעלות על מזבח הדפוס, הספר הראשון שעוסק בהגדרת העצמי המודרני? אותו אינו מזכיר.

מן המקום הזה אני מבקש להתחיל, לתת ראש ולשוב אל השולחן ערוך. דומה שלא אחטא בלשוני יותר מדי אם אומר שהלאומיות כעיקרון מארגן של חיי היהודים אינה יכולה לשמש יותר כמנוע לפתיחת הספרות הקאנונית מחדש. אבד קסמו של הדמיון הרומנטי של "נשמת האומה" ושל ההתרפקות הנוסטלגית על חיי האומה המאובנים, הקפואים במעמקי הספרות הקאנונית. גם קריאה מסורתית בספרים אלו, המבקשת מהם הוראות פשוטות כיצד לנהוג הלכה למעשה, לא תספיק כאן לבדה. משהתאיינה האופציה הלאומית לא נותרה ברירה אלא לשוב אל הטקסט עצמו, לחפש בו את הפואטיקה של ההלכה, את חוקיותה הפנימית, את המקומות בהם היא חורגת מחוקיות זו, את מה שמשוקע בה ואת המקומות בהם יצרה בעצמה משקעים חדשים — קיצורו של דבר, להתהלך בה מקודם עד סוף.

את הסיבה לבחירתו בשם "שולחן ערוך" כותב המחבר בהקדמתו: "וקראתי שם ספר זה שֻלחן ערוך כי בו ימצא ההוגה כל מיני מטעמים ערוכים בכל ושמורים סדורים וברורים, ומובטח אני בחסד עליון כי על ידי ספר זה תמלא הארץ דעה את ה' הקטנים עם הגדולים, תלמיד עם מבין חרשים ונבון לחש". אמן כן יהי רצון.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ