שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה הקשר בין אריה להשכמת הבוקר

אקט ההתעוררות מוצמד ב"שולחן ערוך" אל דימוי האריה: האדם נקרא להידמות לארי ולהתגבר על הלב החומד כדי שיוכל לעורר את השחר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעקב צ.מאיר

השולחן ערוך מסודר בארבעה חלקים בעקבות חלוקתו של ספר "הטורים". על הטורים כתב המחבר את חיבורו הפרשני, ה"בית יוסף", ואחר כך תמצת בשולחן ערוך את פסקי ההלכה הנובעים מן ה"בית יוסף". החלק הראשון שבספר הטורים נקרא "אורח חיים", והוא עוסק, בפשטות, ב"אורח חיים". הוא נפתח במעקב אחר סדר היום, מיקיצה עד שינה, ממנו הוא עובר להלכות השבוע, ומתמקד בעיקר בהלכות שבת, והוא מסתיים בסדר השנה, מפסח ועד פורים.

פותח המחבר בהלכות השכמת הבוקר, בסעיף "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" (שו"ע אורח חיים, סימן א' סעיף א'). אקט ההתעוררות בבוקר מוצמד אל דימוי האריה, כשיגיע האדם להזדהות עם האריה יגיע גם אל התוצאה הרצויה — לא השחר יעיר את האדם, אלא האדם יעיר את השחר; לא הטבע יכריע את האדם, אלא האדם יכריע את הטבע; האדם לא יהיה מופעל אלא פועל, לא פסיבי אלא אקטיבי. הסעיף מנוסח, כדרכו של השולחן ערוך, באופן פסקני וחד משמעי, אך למעשה נעשתה כאן מלאכת בחירה דקה.

ספר "הטורים" נפתח בציטוט ממסכת אבות: "יהודה בן תימא אומר: הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" (אבות ה' כ'). ארבעת הדימויים הללו אמורים לסייע לאדם לעשות את רצון אביו שבשמים, אך המחבר ב"בית יוסף" מעיר ש"קצת דברים אלו נראה שהם היפך עבודתו יתברך, שהעזות נאמר עליו 'עז פנים לגהינם' ועל הקלות ראש אמרו שמרגיל לערוה, והמרוצה והגבורה נראה שהם טובים לעניני העולם הזה ואין לעבודתו יתברך עסק בהם, לכך אמר שכולם לעבודת השם יתברך" (בית יוסף או"ח א').

העזות, הקלות, המרוצה והגבורה מתפרשות אצל המחבר כארבע תכונות ששייכות דווקא לעולם הזה ודווקא לדברים שלכאורה אין להם דבר עם הקב"ה. "לכך אמר שכולם לעבודת השם יתברך", אומר המחבר, כלומר דווקא משום שלכאורה אין בין התכונות המתוארות ובין עבודת השם ולא כלום, נבחרו אלו כארבעת היסודות של הכניסה בעול מצוות.

אריה בקניה
אריה מבוגר בקניה. נוהגים לחטוף עזים וחמוריםצילום: אי־פי

לדברי המחבר, המידה הראשונה, העזות, נדרשת כנגד בני אדם העשויים להלעיג על מי שמבקש לקחת על עצמו מצווה מסוימת. אם כן, דימוי הנמר העז נועד להפריד בין האדם לבין סביבתו ולהעמיד אותו, לפחות פוטנציאלית, כאינדיבידואל העומד כנגד החברה. אך גם כאשר מתגבר האדם על החסמים החברתיים נותרים מולו חסמים פנימיים, התלויים בגופו שלו — "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין", כלשונו של המחבר.

המאבק השני של האדם הוא מול חושיו, ובראשם הראייה — כדי להשתלט עליה מוצב דימוי הנשר. המאבק השלישי הוא מול יצרו של האדם, השוכן בלב — כדי לשלוט בו סיפק בן תימא, לדברי המחבר, את דימוי האריה. והמאבק הרביעי הוא מול אבריו המובילים אותו אל הפעולה מבחינה פיסית — כדי להתגבר עליהם צריך האדם להתדמות אל הצבי.

באמצעות המשנה מפרקי אבות תיאר המחבר דינמיקה של יציאה לפעולה, הבדלה של האדם מן החברה, הפרדה בין העצמי לבין מערכת החושים, התגברות על היצר ושעבוד האברים. רק כאשר ידע האדם לשלוט על אלו, ולא להישלט על ידם, יוכל לעשות רצון אביו שבשמים.

בני האדם מלעיגים, העין רואה, הלב חומד וכלי המעשה גומרין, וכנגדן דימה בן תימא את האדם (לפי פירושו של המחבר) לנמר, נשר, אריה וצבי. אך במעבר מן הספר הפרשני, ה"בית יוסף", אל הקיצור הפסקני, ה"שולחן ערוך", בחר המחבר בארי בלבד, המסמן את הגבורה הנתונה בלב, כפתיחת השולחן ערוך. הוא לא דיווח על הסיבה לסלקציה, אך מתוך הערתו ב"בית יוסף" על הארי, אפשר לנסות ולהבין אותה: "ומה שכתב (בן תימא) כי הגבורה בעבודת השם יתברך היא בלב, נתן טעם מה ענין 'גבור כארי' לענין 'הלב חומד', ולפי ש'הלב חומד' הוא בענין העבירות ו'גבור כארי' הוא בעשיית המצות לכך כתב שתחזק לבך לעבודתו, שבכלל זה עזיבת העבירות ועשיית המצוות".

גיבורו של השולחן ערוך אינו היחיד העומד מול החברה, אינו החוש או האברים, אלא לבו של הסובייקט, ה"אני". מחד — האני החומד, החושק, המתאווה; וכנגדו — האני המבקש לעבוד את בוראו. השולחן ערוך הוא ספר של עיצוב העצמי באמצעות מערכת של חוק.

בפתיחת דבריו מזהה יוסף קארו את ראשית התנועה, את מקור המוטיבציה של עיצוב העצמי, שכולה במרחב הפנימי של האינדיבידואל. באמצעות השולחן ערוך מבקש ר' יוסף קארו לעצב את המרחב הפנימי הזה כזירה של מאבק בין הלב החומד לארי המתגבר. במובן זה, השולחן ערוך מציג את עצמו ככלי לשינוי פנימי: המאבק בין הלב לארי, המפורש ב"בית יוסף", עובר עם המעבר אל השולחן ערוך מטמורפוזה מן הפנים אל החוץ. האדם נקרא להידמות לארי — במשתמע, להתגבר על הלב החומד — כדי שיוכל לעורר את השחר. הבריאה כולה, המסומנת ברגע השחר, משמשת כמעין היטל חיצוני של יצר האדם. ברגע שהצליח להתגבר כארי על יצרו הריהו מתגבר גם עליה, והיא נעשית נתונה למרותו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ