שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

זהר פרסקו מבקש לתת לתוף מרים את הכבוד הראוי לו

כשזהר פרסקו החל את דרכו במוזיקה תוף המרים שלו נשאר בצד. עד שבאה אחינועם ניני והזמינה אותו לנגן אתה. לרגל השקת אלבום הסולו החדש שלו הוא מספר מה גרם לו להיקשר לכלי הנגינה הזה עוד מילדות

בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זהר פרסקו
זהר פרסקוצילום: מוטי מילרוד
בן שלו

הקטע האחרון והיפהפה באלבום החדש של זהר פרסקו נקרא "The O". האם זו האות האנגלית O, או אולי המספר 0? או פשוט עיגול? "זה עיגול", אומר פרסקו, "וזאת מסגרת של תוף, וזה גם אפס. אפס זה מקום טוב לסיים בו אלבום".

יהיו הרבה מוזיקאים שלא יסכימו אתך בעניין הזה.

פרסקו: "אפס זאת התחלה, אבל זאת יכולה להיות גם נקודת סיום. הכל מאחורינו ואנחנו פתוחים למשהו חדש. אני אוהב להיות במקום של האפס. מנוטרל אגו. תחושה של משהו חלול, נקי, שאפשר לעבור דרכו. העיגול תמיד יותר נכון מכל מיני פינות שנכנסים אליהן".

התוף נח ב"The O", בפעם היחידה באלבום החדש. פרסקו שר מנגינה רכה, מלווה על ידי פסנתר וחליל ניי. זה קטע כל כך שקט, אוורירי, חלול במובן הטוב של המלה, שפרסקו מתלבט אם לנגן אותו במוצאי שבת בהופעה שלו בפסטיבל העוד בירושלים, שתשיק את אלבומו החדש.

כשהוא מופיע באירופה, והוא מרבה לעשות את זה, הוא לא מתלבט. הוא אומר שהקהל האירופי פחות מתלהב מתיפוף אינטנסיבי והולך שבי אחרי שירה עדינה. "הם באים ממוזיקה של כנסיות", הוא מסביר ומספר סיפור מצחיק על העבודה שלו עם זביגנייב פרייזנר, מלחין סרטיו של הבמאי הפולני קז'ישטוף קישלובסקי: "הוא ראה אותי בהופעה והזמין אותי להקלטה בקרקוב. כשהוא נכנס לאולפן הוא אמר: 'בוקר טוב. אני רוצה לומר משהו פני שמתחילים לעבוד: אני שונא כלי הקשה'.

"זה היה אדיר", צוחק פרסקו, אם כי באותו רגע הוא לא היה כל כך משועשע. "בשביל מה הבאת אותי אם אתה שונא כלי הקשה? היו שם נגנים מכל אירופה, ואני לא מכיר אף אחד, ואז לשמוע את המשפט הזה. אמרתי לעצמי 'תבלע את זה ותישאר רגוע'. כשהתחלנו לנגן הביטחון חזר, ובסוף פרייזנר היה מבסוט והרעיף מחמאות".

האלבום החדש של פרסקו – אלבום סולו ראשון אחרי יותר מ–20 שנה שבהן הפרקשניסט המעולה מנגן בהרכבים ועם זמרים – נקרא "ח"י פעימות". "פעימה" היא גם המלה שחוזרת הכי הרבה פעמים כשהוא מדבר על המוזיקה שלו, וכשהוא אומר "פעימה" הוא לא מתכוון רק לקצב שמשמש בסיס למוזיקה. הפעימה אצלו היא הכל: קצב, מנגינה, וגם אותו חלל עגול שבתוכו מתקיימת המוזיקה. "לא מנגנים על הפעימה, מנגנים דרך הפעימה", אומר פרסקו.

זה דיבור קצת מופשט. "הרעיון הוא לנגן מנגינות דרך התוף", מבהיר פרסקו. "זה רעיון עתיק, אבל הוא נעלם מרוב סוגי המוזיקה. התפקיד העכשווי של התופים, בטח במערב, הוא להחזיק איזה פורמט גיבוי למוזיקה שמתרחשת.זה נפלא, אבל בשבילי זה תפקיד פונקציונלי מדי. אני רוצה לספר סיפור ולבטא רגש, והדרך לעשות את זה היא באמצעות מנגינה".

התוף הוא לא כלי מלודי. כשפרסקו מדבר על המנגינות שבתוך הפעימה הוא מתכוון גם למוטיבים ריתמיים מוגדרים שסביבם הוא בונה את היצירות שלו, אבל גם למלודיות ממשיות, מושרות, שנולדו מתוך הצלילים העיליים (אוברטונים) שמפיק כלי הנגינה העיקרי שלו, תוף מרים. "לתוף מרים יש המון אוברטונים ורציתי לבטא את זה בשירה", אומר פרסקו. "כך נכתבה המוזיקה לאלבום החדש. מכיוון שאני לא זמר, הכוונה המקורית היתה להשתמש במלודיות המושרות רק כקווים מנחים לנגנים, ואחר כך להוריד אותן. אבל כשהורדנו את השירה הקטעים נשמעו פחות טוב. המוזיקאים שאתם עבדתי אמרו: 'אתה חייב להשאיר את השירה'. אז השארתי. אבל אני עדיין לא מחשיב את עצמי זמר. אם תגיד לי לשיר בלי תוף זה לא יקרה".

האלבום החדש הוא שיאו של תהליך ארוך שנים, שבו פרסקו התביית על תוף המרים וחקר אותו לעומק. הוא קשור לתוף הזה מהילדות. בגיל עשר לערך הוא מצא תוף מרים בחצר והחל להשתעשע אתו. הוא מוציא מאחת המגירות בסטודיו שלו את התוף הזה, שעל עורו הוא כתב את שמו באותיות גדולות כשהיה נער.

פרסקו גדל בבית שבו הקשיבו למוזיקה טורקית, נמשך למוזיקה הזאת והתבייש בכך. "אני לא איש שגדל על 'לד זפלין' וביטלס", הוא אומר. "גם היום אני בקושי מכיר את המוזיקה הזאת. אנשים מופתעים: 'מה, אתה לא מכיר?' לא. גדלתי על קסטות שהגיעו במשלוחים מטורקיה. אני עדיין אומר את זה בשקט כי אז מאוד התביישתי בזה".

אל תוף המרים הצטרפו עד מהרה כלי הקשה רבים. פרקשניסט שרוצה לעבוד חייב לנגן בהרבה כלי הקשה, וזה מה שפרסקו, בן 46, עשה בסוף שנות ה–80 ותחילת ה–90, כשהחל את דרכו המקצועית במוזיקה הישראלית. תוף המרים נשאר בצד רוב הזמן. "כשאתה בתחילת הדרך אתה מחכה לטלפונים, ואם הייתי אומר שאני רוצה לנגן בתוף מרים אף אחד לא היה מזמין אותי לנגן אתו. לא נעים להגיד, אבל היו כאלה שאמרו 'זה ערבי מדי, זה מזרחי מדי'. דיבור נוראי. או שזה פשוט לא נחשב כלי שאפשר לעשות אתו אמנות. כלי של גננות, של ילדים. לפעמים, אם היו מבקשים ממני לנגן נגיד בבונגוס, הייתי מבקש שיעצמו עיניים ואומר 'אני אנגן לכם בתוף אחר. אם זה לא ימצא חן בעיניכם אני אחליף למה שביקשתם'. ככה הצלחתי להכניס קצת תוף מרים. אבל ממש קצת".

גם ב"בוסתן אברהם", הלהקה האתנית הבולטת ביותר בישראל בשנות ה–90, פרסקו ניגן בכלי הקשה שונים, אבל היה ברור לו ולחברי הלהקה שהלב שלו קרוב יותר מכל לתוף המרים. "הייתי בא להופעות עם כל הכלים שלי, חבילה גדולה וכבדה, ואני זוכר שהנגנים האחרים היו צוחקים אומרים 'בסוף אתה תצטרך רק עם תיק קטן אחד", הוא מספר.

מי שאיפשרה לפרסקו להשאיר בבית את כל התיקים האחרים היתה אחינועם ניני. יום אחד ב-1995, כשפרסקו היה בחדר חזרות עם הלהקה של דייוויד ברוזה, ניני נכנסה למקום ושאלה את פרסקו מה יש בתיק הקטן שלו. "אמרתי 'תוף מרים' ואחינועם שאלה 'אז למה הוא בתוך התיק'", מספר פרסקו. "אמרתי לה שאני לוקח אותי אתי תמיד, למרות שבדרך כלל לא רוצים שאני אנגן בו. היא אמרה שהיא חייבת לשמוע אותי מנגן. אני זוכר שניגנתי לה באוטו". מאותו רגע פרסקו נהפך לפרקשניסט הקבוע של ניני, או ליתר דיוק לנגן תוף מרים שלה. "אחינועם אמרה 'אני רוצה רק את זה'. היא היתה היחידה שהעזה. אני הייתי המאושר באדם".

אולי זה לא מקרה שמוזיקאית, ולא מוזיקאי, היתה קשובה ליופיו של תוף המרים, שקרוי על שם מרים הנביאה ומזוהה עם נשים ("ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות", נכתב בספר שמות). בשנים האחרונות פרסקו מלמד נשים לנגן בתוף מרים. אחת לשבועיים מתכנסת בסטודיו שלו קבוצה של כ-15 נשים, חלקן זמרות או נגניות, שבאו לשיעורים פרטניים והתהוו לכדי אנסמבל. מחרתיים, בהופעה בפסטיבל העוד, שמונה נשים מתוך הקבוצה יעלו להדרן ויבצעו, בשירה ותוף מרים כמובן, את השיר הנהדר "מרים הנביאה" מתוך האלבום. "אני רוצה להחזיר את הכלי הזה לנשים", אומר פרסקו. "כשהקבוצה הזאת מנגנת ביחד יש כל כך הרבה רוך, ובאותו זמן כל כך הרבה כוח".

זהר פרסקו
זהר פרסקוצילום: מוטי מילרוד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ