שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ניב אחיטוב
ניב אחיטוב

קהילות מקוונות
עורך: אזי לב־און. הוצאת רסלינג, 226 עמודים, 72 שקלים

נדיר למדי למצוא אסופת מאמרים אקדמיים שמצליחה לחרוג מהתבנית השגרתית של דו"ח מחקר המורכב מ"מבוא ורקע; סקר ספרות; שאלות המחקר; מתודולוגיה; ממצאים; ניתוח הממצאים; סיכום והמלצות להמשך מחקר". כתיבה מסוג זה עשויה לעניין לרוב רק את החוג הסגור של אנשי התחום המדעי שבו היא עוסקת, אך לא קוראים מהציבור הרחב. הספר "קהילות מקוונות" מצליח בהחלט לחרוג מהשגרה האמורה ולהציג אוסף מעניין מאוד של מאמרים ונושאים, שחלקם אפילו מרגש (המאמר "פורומים באינטרנט של הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים", למשל) ולעתים אף משעשע (המאבק בין הפריקיות לפקאצ'ות במאמר השני, למשל).

מהפכת המידע והתקשורת פתחה דיסציפלינות מדעיות חדשות או הרחיבה דיסציפלינות קיימות, לא רק בתחום הטכנולוגי אלא גם בתחומים רבים של מדעי החברה והרוח. אחד התחומים הללו הוא "התנהגות מידע", החוקר, בין השאר, את דרכי התנהגותם של יחידים וקבוצות בתוך סביבה מקוונת. סביבה זו מאופיינת בחשיפת יתר למידע, בעולם ללא סודות, בחיים וירטואליים בתוך רשתות חברתיות ובצורך כפייתי להגיב מיד לכל ציוץ ומייל. קהילות מקוונות הן אחד הנושאים החשובים והנחקרים ביותר בתוך תחום התנהגות מידע. הוא עוסק בדרכי התגבשותה ופעולתה של קהילת אנשים המקושרים ביניהם דרך האינטרנט סביב עניין משותף.

דוגמה פשטנית לקהילה וירטואלית (מקוונת) היא קבוצת ווטסאפ של הורי הזאטוטים הלומדים ב"גן שושנה". הם כנראה מתגוררים בקירבה יחסית ויש להם כמה עניינים משותפים. אך לרוב, קהילה וירטואלית מאופיינת בכך שהיא יכולה להתקיים ללא מגבלות גיאוגרפיות. חרף קיומו של מרחק ניכר לעתים בין חברי הקהילה, יש לחבריה עניין משותף ולכן עיקר התקשורת מתבצעת בתיווך מחשב. הנגישות והזמינות הן לאורך רוב שעות היממה, החברוּת בקבוצה וולונטרית, ותוכן השיחות והפוסטים פתוח לכל חברי הקבוצה ולעתים אף לציבור הרחב. בהערת אגב אפשר לציין שגם הנצרות הקדומה היתה קבוצה שהתפתחה בצורה דומה על ידי הפצת מידע (ויראלית) באמצעות תקשורת בתוך כל קבוצה ובין הקבוצות באמצעות שליחים. כך הצליחה לחצות מרחקים ארוכים, אך התפשטותה נמשכה לאורך מאות שנים; שוו בנפשכם מה היה משך זמן התפשטות הנצרות בסביבה של תקשורת אינטרנטית.

קהל מצלם בטלפונים ניידים את ההופעה של קניה ווסט בישראל
צילום: תומר אפלבאום

הספר שלפנינו עוסק בכמה דוגמאות של קהילות מקוונות ובהצגה נורמטיבית של תכונותיהן ושיטות חקירתן. לפני שנפנה בקצרה לתוכנו, הרי עצה לקוראים: אנשי אקדמיה וחוקרים הקרובים לתחום יקראו מן הסתם את המאמרים בשלמותם; לקורא שמתעניין בנושא אך לא חוקר את התחום, מוצע לקרוא כל מאמר בצורה סלקטיבית — אפשר לרפרף על החלקים המתודולוגיים העוסקים בהצדקת גודל המדגם, בהצגת רמות המובהקות והמדדים הסטטיסטיים, או בהסברת השיטה האיכותנית מול השיטה הכמותנית, ולהתרכז בסעיפים המציגים את הרקע, את שאלות המחקר ואת הממצאים והמסקנות. אלו מעוררי עניין רב וכתובים בצורה נהירה וברורה לכולם.

פרצוף כועס זה אני

הספר נפתח במבוא ממצה שכתב העורך, המציג את ההגדרות והמאפיינים של קהילה מקוונת. מתברר שרוב הקהילות הללו הוקמו כדי לקדם מטרות דומות במאפייניהן: קבוצות מיקוד לעסקים ולהבנת קהל יעד; מקפצה לחשיפה ופרסום של כותבי בלוגים; זירה לתיעדוף וסינון של מידע ממוקד בנושא כלשהו, למשל רפואה; גיוס פעילים למטרה כלשהי, למשל מחאה חברתית; הפצה של דעות פוליטיות, לרוב קיצוניות; קבוצות תמיכה.

המאמר השני (מאת כרמל וייסמן) אפילו משעשע. הוא עוסק בשתי קהילות של נערות ישראליות: הפריקיות והפקאצות. הפריקיות מאופיינות בסימנים כגון פירסינג, תלבושת שחורה, תספורת "בוטה", איפור כהה ועוד; הפקאצה (או פקאצ'ה) דומה במהותה למושג ה"עתיק" של פרֶחה. שתי האוכלוסיות פיתחו לעצמן איקונוגרפיה ייחודית, דהיינו סמלים ו"כפתורים" (אייקונים) המבליטים את ייחודיותן: הפריקיות — אייקונים בצבעים כהים ודמות כועסת; הפקאצ'ות — נערות בלבוש מינימלי ובפוזות פרובוקטיביות. שתי הקבוצות מייצגות את המאבק בין נערות זורמות לבין נערות מוחות, כעוסות ודיכאוניות. המאמר עשיר בדוגמאות של אייקונים מקוריים וקריאתו מהנה מאוד.

המאמר השלישי (מאת אימי לב) סוקר שימוש בפורומים מקוונים לנושאי בריאות ורפואה. התרחבות השימוש בפורומים מסוג זה גרמה להפצת מידע רפואי בקרב אוכלוסיות שאינן קשורות למקצוע הרפואה, ולמעשה שינתה את מערך יחסי הגומלין בין רופא לחולה. המאמר סוקר פורומים שונים לנושאי בריאות ומבליט את היתרונות והחסרונות של ההסתייעות בהם.

מעניינת במיוחד ההשוואה בין המאמר הרביעי למאמר החמישי. המאמר הרביעי (מאת מירן בוניאל־נסים) מתאר קהילות מקוונות המעודדות בנות שנוטות לאנורקסיה. לא מדובר בקהילה שחברותיה מנסות לחלץ את אלו הסובלות מאנורקסיה אלא נהפוך הוא; הן טוענות שאנורקסיה היא אורח חיים ולא מחלה או הפרעה (או בלשונן — קהילות פרו־אנה; אנה היא מלת חיבה לאנורקסיה). לעומתו, המאמר החמישי (מאת ליאורה כוכבי ויהודית בר־אילן) מתאר שתי קהילות של הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים — ילדים בעלי הפרעות קשב מסוג ADHD ומשפחות שבהן חיים אנשים עם פיגור.

באופן די פרדוקסלי, הקהילות המתוארות בשני המאמרים הן בעלות מאפיינים דומים: הן נועדו לתמוך, לעודד, לשתף מידע וליצור מעין "גאוות יחידה" מול שאר העולם שאינו מבין את בעיותיהן וצרכיהן. בעמוד 122 מתמצתות כוכבי ובר־אילן את התרומה של קבוצה מקוונת לעזרה עצמית לחבריה: הפצת מידע, קבלה ותמיכה הדדית ותחושת שייכות. על פי מאפיינים אלה, הדמיון בין פרו־אנה לשתי הקהילות האחרות בולט מאוד. אלא שקהילות פרו־אנה פועלות על סף המחתרתיות, וכבר נסגרו בעבר ונפתחו מחדש תחת הסוואה ותוך שימוש בקודים פנימיים המוכרים בעיקר לחברות הקהילה. לעומתן, נחיצותן של קהילות ההורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים ברורה ומובנת מאליה ונמצאת בלב הקונסנזוס החברתי.

המסקנה המתבקשת היא שקהילה מקוונת יכולה להיות מכשיר רב תועלת מצד אחד, אך גם מכשיר מסוכן והרסני מהצד האחר (וכבר קראנו ושמענו כמה פעמים על תופעות כמו קהילות המעודדות התאבדות, או קוראות לפעולות שיימינג בתוך קהילה, שתוצאותיהן עלולות להיות הרות אסון). מאחר שאי אפשר לנטר את כל הקהילות בעולם, החשיבות של חינוך והסברה בנושא זה היא גבוהה מאוד ואסור להרים ידיים בתואנה שאין לכך תוחלת.

המאמר השמיני בספר (מאת ישע סיון) יוצא דופן: הוא עוסק בשימוש ברשתות חברתיות ובקהילות וירטואליות לצורך קידום פוליטי של נושא או אישיות ציבורית. המאמר מציג את האפשרויות שקיימות באתר Second Life לפתח רעיון כלשהו ולקדמו בצורה תלת ממדית באמצעות קהילה, יצירה ומסחר. הוא מדגים זאת באמצעות כמה דוגמאות, כמו מסע הבחירות של ברק אובמה, הצגה חיובית של האיסלאם, מלחמת בחירות וירטואלית בצרפת ועוד. אין ספק שמדובר בהתפתחות מרתקת בעולם הווירטואלי.

ראוי גם לציין את הסקירה המובאת במאמר השישי (מאת יקותיאל צבע, אילן שריף וצחי פיין) שמתארת את דרך הייזום, ההקמה והשימוש בקהילות מקוונות בסקטור הממשלתי, במקרה הנדון — במשרד הרווחה. מעניין לעקוב אחר הפיתוח המושכל והמובנה של רשתות מקוונות לשימוש עובדי הרווחה. יש בספר עוד מאמרים שאינם נופלים מבחינת העניין מאלה שציינתי — כולם ראויים לקריאה.

תחום חקר האינטרנט מבדיל בצורה ברורה בין "ילידים" ו"מהגרים". הילידים הם אלו שנולדו החל ב–1990 לערך, לתוך סביבה שבה מחשב, אינטרנט, מייל, פורומים ובהמשך גם גוגל, סמארטפון ורשתות חברתיות הם שירותים בסיסיים (כמו חשמל ומים) בבית, בבית הספר ובמקום העבודה. המהגרים הם המבוגרים יותר, שאמנם חלק ניכר מהם הצליח להבין ולהשתלט על הטכנולוגיה החדשה, אך הם עדיין נפעמים מעצם קיומה ומהיכולות שהיא מקנה (קצת דומה לילידי המאה ה–19 שהיו אחוזי התפעלות מהשימוש במכונית ובמטוס). קוראים מן השורה, ובעיקר דור המהגרים לתוך העולם הווירטואלי, ימצאו שהספר פותח להם אשנב לעולם אחר, עולם בן זמננו המתקיים בסביבה מקוונת, ואשר גוזל כיום חלק ניכר מזמנם ומתשומת לבם של הילידים.

פרופ' ניב אחיטוב הוא דקאן בית הספר דן ללימודי היי־טק במרכז ללימודים אקדמיים, ומחבר הספר "עולם ללא סודות" (עם עובד)

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ