שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

לפני כשנה וחצי, סמוך ליום הולדתו ה–51, גילה הסופר אמיר גוטפרוינד כי הוא חולה בסרטן. זה היה שלוש שנים אחרי שרעייתו הראשונה נטע מתה מהמחלה, ושנתיים אחרי שהחל בכתיבת "אגדת ברונו ואדלה", האחרון בספריו שיצא לאור עד כה, רומן מתח העוסק במוות, בהיעדר, ובתחושת אשמה בלתי מוסברת שאוחזת במי שנותרו בחיים. זהו גילוי מכווץ לב לנוכח מותו של גוטפרוינד מהמחלה, בסוף השבוע, כשהוא בן 52. ועוד יותר קשה המחשבה כשמתברר כי גוטפרוינד, שנישא בשנית וגידל עם אשתו מיכל את חמשת ילדיהם (שלושה שלו ושניים שלה) היה מצוי בשלבים אחרונים של עבודה על רומן חדש, "הר האושר" שמו, שאמור היה לצאת בחודש ינואר הקרוב. "באשר ליצירה שלי, אני באמת תוהה", אמר בראיון שנערך עמו לפני כשנה במעריב, "האם אחרי מותי היא תיעלם או תתקיים? השאלות האלה הפכו חשובות גם לחיים שלי".

גוטפרוינד, שנולד בחיפה ב–1963, מת אתמול ממחלת הסרטן עמה התמודד בשנים האחרונות. בהוצאת הספרים כנרת זמורה־ביתן ידעו לספר היום כי זה זמן מה שנערך לאפשרות שספרו החדש יצא — בלעדיו. עורכת הספר, הילה בלום (שסירבה לשוחח על העניין עם "הארץ") והוא עסקו בהכנות אחרונות — הגהה, עטיפה ותיקונים סופיים. כך או כך, אמרו בהוצאה, הספר יצא לחנויות בקרוב.

אמיר גוטפרוינד. הרבה לשלב בספריו חוויות מילדותו בחיפה ובקריית חיים
אמיר גוטפרוינד. הרבה לשלב בספריו חוויות מילדותו בחיפה ובקריית חייםצילום: ירון קמינסקי

גוטפרוינד, מהאהובים והפופולריים בסופרים בישראל בשנים האחרונות, היה מוסמך הטכניון במתמטיקה ושירת בצבא הקבע בחיל האוויר כשהתפרסם ספרו הראשון, "שואה שלנו", בשנת 2001, והפך אותו באחת לסופר מוכר. "שואה שלנו" סיפר בהומור נפלא על התבגרותם של אמיר ואפי, ילדים לניצולי שואה המגלים על זוועותיה אט אט, בשכונה שתושביה כולם הם ניצולי שואה. הספר זכה בפרס בוכמן ולימים סיפר גוטפרוינד כי הוא מבוסס על חוויות ילדותו. שנתיים אחר כך זכה גוטפרוינד בפרס ספיר על קובץ הסיפורים "אחוזות החוף". בדברי הנימוק לזכייתו בפרס, הסבירו השופטים כי "גוטפרוינד מביא אל הספרות העברית קול מיוחד ומפתיע. את הקול הזה בנה באמצעות סגנון בשל ומדויק. שפה פשוטה וגבוהה גם יחד, ובכל דף מדפי הספר נוכחת אירוניה מדודה ואפקטיבית".

"קראתי הרבה ספרים במסגרת תפקידי בוועדת הפרס, וכשרואים ספר טוב לא לוקח הרבה זמן ודי מהר אתה מבחין בקצב, מרקם ודיוק, טביעת אצבע חד פעמית ואישית" אמר היום יצחק לבני, שהיה אז ראש הוועדה. "כל אלה היו בספרו וככל שהמשכתי לקרוא הבנתי שלא רק הגזירה והתפירה אלא הבד עצמו, המהות האישית הספרותית — הכל משובח. ספר כזה מותיר בתוך הקורא תחושת כבידה, בעלת משקל ועם זאת מעודנת ודקה. זה מה שקרה לי. הוא יכול היה לכתוב עוד ספרים רבים ולא גמר לכתוב את מה שרצה. אולי אדם לא גומר אף פעם לכתוב את מה שרצה אבל הוא מת בן 52. מכאיב נורא, אדם מושך לב מת".

גוטפרוינד בטקס פרסי ספיר, 2003, בו קיבל את הפרס עבור "אחוזות החוף"
גוטפרוינד בטקס פרסי ספיר, 2003, בו קיבל את הפרס עבור "אחוזות החוף"צילום: אריאל שליט

גוטפרוינד הודיע במעמד הזכייה כי חלק מכספי הפרס, על סך 150 אלף שקלים, הוא מתכנן לתרום לעמותת "קו לעובד", המטפלת בעובדים זרים, עניין ה"קשור ישירות לעובדה שאני דור שני לשואה. יש לי רגישות לאנשים חסרי זכויות, חסרי הגנה וחסרי ישע".

שנתיים אחר כך, ב–2005, יצא ספרו השלישי, "העולם, קצת אחר כך" (גם הוא, כמו כל ספריו יצאו לאור בהוצאת כנרת זמורה־ביתן). בגיל 42 הוא השתחרר מהצבא בדרגת סגן אלוף, ובשנים הבאות פורסמו שלושת ספריו הנוספים "בשבילה גיבורים עפים" (2008), "מזל עורב" (2013) ו"אגדת ברונו ואדלה" (2014). בשנת 2013 זכה גוטפרוינד בפרס היצירה ע"ש רה"מ לוי אשכול.

"שואה שלנו", עטיפת הספר
אגדת ברונו ואדלה, עטיפת הספר
"מזל עורב", עטיפת הספר
"בשבילה גיבורים עפים", עטיפת הספר

להתכנס בכאב האישי

גוטפרוינד, שספריו תורגמו לכמה שפות, בהן אנגלית, צרפתית, גרמנית והונגרית, הרבה לשלב בספריו חוויות מילדותו בחיפה ובקריית חיים. סרטו של אבי נשר, "פעם הייתי", המספר על ידידות בין נער צעיר לשדכן ערירי ניצול שואה, נכתב כמעט בשיתוף עם גוטפרוינד. "תמיד סירבתי לעבד ספרים לתסריטים כי זה נראה לי לא מנומס ולא ראוי לעשות בספר של מישהו כבשלך", סיפר נשר ל"הארץ". "תמיד התחמקתי מזה, אבל אהבתי את 'שואה שלנו' והבנתי שהוא אהב את הסרטים שלי ונפגשנו כדי לעבוד על חומרים משותפים. עשינו את זה במשך שנתיים וזה היה מענג ואקספרימנטלי כמו שני נגני ג'אז. לשנינו יש עניין במהות הישראליות ובמקום השואה בליבה של הישראליות, והיתה לנו שפה משותפת ומשהו נוח בדיאלוג. ואז כל אחד כתב את שלו, הוא את 'בשבילה גיבורים עפים' ואני את 'פעם הייתי'".

בשנת 2011, כשכתב את ספרו החמישי, "מזל עורב", מתה אשתו של גוטפרוינד, נטע, גם היא ממחלת הסרטן, והוא הקדיש לה את ספרו: "לנטע שמיר ז"ל, אשתי, אהובתי. ספר ראשון בלעדייך". על ספרו זה כתבה ב"הארץ" עלית קרפ: "זה אינו ספר אופטימי, אבל הוא ספר יפה ואישי, שמוליך באומץ את הגיבור שלו בדרך החתחתים של הדברים שמוכרחים לעבור אותם. הוא אינו מציע אף לא קיצור דרך אחד וגם לא גלולה אחת נגד כאבים (...) אם בעבר הלך גוטפרוינד בגדולות ורצה לספר את המיתוס הלאומי באמצעות האישי, הרי שבספר הזה הוא מתפשט מהמחלצות הללו ומתכנס בכאב אישי". גוטפרוינד עצמו, שבעטיפת הספר שיבץ רישום שיצרה רעייתו המתה, התייחס בראיון בעיתון "מעריב" לתחושת ההיעדר, האבל והשכול שבספר. "רק אחרי שכתבתי שני שליש ממנו נטע חלתה", הסביר, "אחרי שנפטרה לא נגעתי בו במשך שנה, ואז החלטתי לחזור אליו. ברור שמה שעברתי השפיע על הכתיבה שלי אחר כך, שהרי ההיעדר נמצא בכל רגע מחיי. העולם שלי השתנה, החיים השתנו וגם הכתיבה השתנתה".

בשנים האחרונות התגורר גוטפרוינד ביישוב יובלים בגליל עם רעייתו השנייה מיכל וילדיהם. מדי פעם פרסם סיפורים ב"מעריב סופשבוע", כתב תסריט לסדרה על משפחה העוקרת לגליל ושימש כתסריטאי בסדרת המתח הטלוויזיונית "בני ערובה", ששודרה בערוץ 10. אבל מה שלא השתנה בחייו, אומרים מי שהכירו אותו ועבדו לצדו, הוא הרוח הנדיבה שאפיינה אותו. עורכת ספרות המקור בהוצאת כנרת, נעה מנהיים, סיפרה כי "אמיר יכול היה לקרוא ספר שהוצאנו, או ערכתי, ואז יכולת לקבל ממנו מכתב מלא מחמאות חמות והערות. הוא היה אדם מפרגן ומעודד ואתמול קיבלתי טלפונים מסופרים שטופחו על ידו והוא עודד ותמך בהם. הוא היה אדם מצחיק מאוד, בעל הומור יבש. יש אנשים שתופסים את הכתיבה שלו ככבדת ראש והם מחמיצים פן חשוב, הפן המשתעשע שלו. זה היה ככה גם לקראת סופו".

"אמיר גוטפרוינד היה מהאנשים המוכשרים, המצחיקים והנדיבים ביותר שעבדתי איתם", ספד לו גם דב אלפון, לשעבר העורך הראשי של הוצאת כנרת, בפייסבוק. "בכל פעם שהוא התקשר אלי זה היה כדי לבקש טובה בשביל מישהו אחר (...) הוא נפטר בגיל צעיר להחריד אבל ספרו, 'שואה שלנו', ימשיך להדהד בקאנון הישראלי לנצח".

הסופרת נועה ידלין נזכרה בפגישתה עם גוטפרוינד, כשהיתה סופרת בתחילת דרכה, במסגרת מושב בפסטיבל הסופרים בירושלים. "הזמינו אותי מהיום למחר על תקן מחליפת מקום מדרג ט' לפסטיבל לפאנל בנושא פרסים. הסכמתי למרות שמיותר לציין שלא זכיתי אז בשום פרס, ולצדי ישבו סופרים בדרג של אמיר גוטפרוינד", סיפרה. "הוא היה נטול כל פוזה, חביב ונדיב והתייחס לכל העניין בהומור ובהומור עצמי. הוא ציטט את עגנון שאמר פעם, אפרופו פרס נובל, 'כמה צריך אדם להשפיל את עצמו בשביל לזכות בקצת כבוד'. כל מי שהיה סופר או ניסה להיות סופר יודע כמה זה נכון. זה היה אחרי זכייתו בפרס ספיר והוא אמר שהיה כיף לזכות בפרס. זה דבר כל כך 'אנטי סופרי' להגיד. הפוזה המיוסרת והמורכבת של סופרים והוא דיבר על זה בצורה אחרת מהפאתוס הסופרי. היה לו ממש כיף לזכות בפרס כי זה זרקור כזה שמאירים אותך באמצעותו לזמן מה. חמש שנים מאוחר יותר אני חושבת שהוא צודק".

גם שרת התרבות מירי רגב התייחסה למותו של גוטפרוינד: "מחלת הסרטן לקחה מאיתנו את הסופר המוכשר אבל ספריו נשארים פה לספר את סיפורו ואת סיפורה של הישראליות כולה", כתבה בהודעה שפרסמה בצאת השבת. "אמיר טען שהוא הפך לסופר בטעות אבל מי שקרא את יצירותיו מבין שהוא נולד לכתוב. ההתבוננות האופטימית ומלאת ההומור על הטרגדיות שעברו יקיריו והוא בעצמו זיכתה אותו בפרסים וזיכתה אותנו בו".

"מאז ומעולם התייחסתי למוות בהומור ובסקרנות", העיד גוטפרוינד על עצמו בראיון ב"מעריב" לפני כשנה. "אני מחובר לחיים ולקסמם למרות כל הרע, הקשה והמזוויע. מות אנשים קרובים לי או המוות שהכה במשפחה בשואה השפיעו על היצירה שלי, אבל לא הייתי רואה בזה מוטיב מוביל. לא בספרות ולא בחיים".

פרטים על ההלוויה טרם נמסרו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ