טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לוסי מוד מונטגומרי: ג'ינג'ית זה אופי

היא כחושה וגרומה, מכוערת בעיני עצמה ובעיני אחרים, אבל תהליך התחבבותה על אנשי אבונלי ובמיוחד על קוראיה הוא בלתי נמנע. עם צאת ספרי סדרת "האסופית" של לוסי מוד מונטגומרי בעריכה מחודשת מקיים יהודה אטלס מפגש נוסף עם היתומה שהכי כדאי לכם להכיר (פורסם לראשונה באוקטובר 2011)

תגובות

האסופית

לוסי מוד מונטגומרי. תירגמה מאנגלית: טלי נתיב-עירוני. איורים: כריסטינה קדמון. הוצאת כתר, 331 עמ', 84 שקלים

אן מאבונלי

לוסי מוד מונטגומרי. תירגמה מאנגלית: טליה דאי. איורים: כריסטינה קדמון. הוצאת כתר, 301 עמ', 84 שקלים

אן שרלי

לוסי מוד מונטגומרי. תירגמה מאנגלית: טליה דאי. איורים: כריסטינה קדמון. הוצאת כתר, 280 עמ', 84 שקלים

בית החלומות של אן

לוסי מוד מונטגומרי. תירגמה מאנגלית: אלאונורה לב. איורים: כריסטינה קדמון. הוצאת כתר, 281 עמ', 84 שקלים


זה שנים רבות איני זוכר את עצמי קורא ספר בהתמכרות כזאת. שבועיים דחוסים של קריאה ללא הפסקה, ארבעה כרכים, כשכל העניינים החשובים האחרים נדחקים הצדה, ובלבד שלא להפסיק את הרצף הקסום הזה של סאגת חייה של אן מגרין גייבלס, המוכרת במחוזותינו כ"האסופית". אתה לא סתם קורא, אתה שואף לתוכך את הקולות, את הריחות ואת הנופים של אי הנסיך אדוארד שבפאתי קנדה, ובתוך אלה את נתיב חייה של יתומה בת 11, שנשלחה בטעות, במקום ילד, אל מרילה ומתיו קתברט שבכפר אבונלי. ובנוסף לכל אלה היא עוד ג'ינג'ית! וחייהם של ג'ינג'ים, כאז כן עתה, קשים כידוע מחיי כל ילד אחר.

זה שקראת את הספרים הללו בעבר, ויותר מפעם אחת, בכלל לא משנה. אתה חש כאילו זו הפעם הראשונה שאתה נפגש עם הילדה הסוערת והמפויטת ההיא. יחד אתה אתה חרד פן תוחזר לבית היתומים, או, גרוע מזה, תימסר לידי גברת בלואט המרשעת. יחד אתה אתה מזיל דמעה כשמרילה מחליטה להשאיר אותה בחווה הירוקה. יחד אתה אתה מתפרץ כנגד גברת רייצ'ל לינד, רכלנית העיירה, שבאה לרחרח סביבה ואמרה: "שככה יהיה לי טוב, ראית פעם נמשים כאלה? ושיער ג'ינג'י כמו אש!" ומאוחר יותר, מנפץ אתה את לוח הצפחה על ראשו של גילברט בליית, חברה ללימודים, שכינה אותה "ראש גזר". הזדהות הקורא אתה והאכפתיות שלו בנוגע לגורלה הן טוטאליות ומתרחשות מהפרק הראשון.

עברו 14 שנים של ניכור ועוינות בינה לבין גילברט, עד שהבינה, בסוף הספר השלישי (מה שהקוראים חשו כבר מזמן), שאותו ורק אותו היא אוהבת. ברביעי הם כבר יהיו נשואים; הוא יהיה רופא כפרי והיא אשת הדוקטור האוהבת והמסורה, והם יגורו, איך לא, ב"בית חלומות" על חוף המפרץ, בין נקיק סנט מרי לבין המגדלור, וסביבו עצי אשוח וצפצפות וליבנה, בדיוק כמו שאן אוהבת.

העילה לקריאה המחודשת בספרי "האסופית" היא הוצאה חדשה של ארבעת ספרי הסדרה (החמישי צפוי בקרוב) שהוציאה "כתר", עם עיצוב כריכה חדש ומסוגנן (תמר בר-דיין) ובעריכה חדשה. תרגומיהן, הטובים לעצמם, של שלוש מתרגמות שונות (1989, 1994) עברו רענון ואוורור על ידי עורכת מעולה, דנה זייברט, שנכנסה אל כל שורה ושורה עם פינצטה, דייקה על פי המקור, השלימה, תיקנה פה ושם, השביחה את הטקסט והזריקה לתוכו חיים חדשים. הלשון הותאמה פה ושם לקוראים של היום ועם זאת נותרה עשירה וחגיגית. כך נהפכו כל ארבעת הספרים למעדן של ממש, שהקורא גומע מהם גמיעה אחר גמיעה ואינו יודע את נפשו.

האין זה נפלא!

אני לא הכרתי בילדותי את ספרי "האסופית". תרגומו של ישראל פישמן לספר הראשון בסדרה יצא לאור ב-1951 (ולשניים האחרים בשנים 1956-1957), כשהייתי כבר בן 14. בימים ההם - כמו, בעצם, גם בזמן הזה - לא היה עולה בדעתו של נער עברי המכבד את גבריותו להתעמק ב"ספר-בנות" כזה, שעוסק באינטנסיביות כה רבה ברגשות, בהלכי-נפש, בתיאורי נוף, בדמיונות וברומנטיקה מפויטת.

העלילה המרכזית בז'אנר זה, כפי שמסבירה הפרופ' לספרות מירי ברוך, אינה נרקמת באמצעות מעשים או "אקשן" אלא מתמקדת ביחסים שמתפתחים בין הדמויות. הדגש הוא לא על מה עושות הדמויות אלא על מה הן מרגישות ואיך משפיעים רגשותיהן על עולמן. הסיפורים מתעכבים על סימני התנהגות, מחוות, לבוש, שפת-גוף, ויש בהם שפע של תיאורי נוף, שמשקפים את המצב הנפשי של הגיבורות. נו, אז איזה נער ישים נפשו בכפו כדי לקרוא בספר זה - או ב"היידי", "פוליאנה" ו"נשים קטנות" - וכך להסתכן בהדחתו מן הקונסנזוס הגברי ובתיוגו כרך-לבב ורגשני.

כך הפסדנו, אני וחברי הזכרים, את "ריבת החזררים", את "שמלה זו מה היא בעינייך?" ואת הקריאות "האין זה נפלא!" שלא לדבר על שפע חיוויי ה"הו" הנרגשים, שצייצו כמעט מכל עמוד; צירופים שמשמשים עד היום כשמות-קוד, שבעזרתם מתקשרים ביניהם חברי המועדון הסודי של אוהבי - ובעיקר אוהבות - התרגום ההוא.

היום אני יודע איזו החמצה גדולה היתה זו, לי ולחברי. היום אני לא מסוגל להעלות על הדעת נעורים כלשהם, לבנים ולבנות כאחד, ללא התוודעות אל הסדרה הקסומה הזאת. היום אני משוכנע שכל מי שנערותו עברה עליו ללא הנוכחות של אן שרלי יש לו חור שחור לא רק בהשכלתו אלא גם בהומאניות שלו. ואולי הופעתה המחודשת של הסדרה היא ההזדמנות גם למבוגרים שהחמיצו להשלים את הפער.

פיוט בכל שגרה

לכל מי שקראו את הספרים, בייחוד את הראשון, די ברור שאין - ולא יכולה להיות - ילדה כמו אן. וזה בדיוק סוד קסמה. היא פרי המצאתה של הסופרת, ששירטטה את דמותה כפי שהיא היתה רוצה להיות. הסופרת לוסי מוד מונטגומרי (1874-1942) אכן נולדה וגדלה בעיירה קוונדיש באי הנסיך אדוארד, וכל תיאורי הנוף הקסומים, יחד עם חילופי העונות, הם אפוא עדות אותנטית מיד ראשונה. היא התייתמה מאמה כשהיתה בת 21 חודשים, ומשהרחיק אביה מהעיירה והקים משפחה חדשה במרחק של כ-3,200 ק"מ ממנה, היא גודלה על ידי הורי אמה הצפודים והקפדנים, שאימצו את נכדתם יותר מתחושת חובה מאשר מתוך אהבה. אין פלא אפוא שגיבורתה הראשית היא יתומה.

מיהי אן שרלי ומה יש בה, שמיליונים רבים כל כך אהבו אותה והזדהו אתה ב-100 השנים שחלפו מאז שיצא הספר הראשון לאור? אן היא יתומה כחושה וגרומה, ג'ינג'ית מנומשת, מכוערת בעיני עצמה ובעיני אחרים. תהליך התחבבותה על מאמציה, מתיו ומרילה, ועל שאר אנשי אבונלי הוא ארוך ובלתי נמנע, כפי שבסיפורי נעורים מסוג זה התגשמות הצדק היא בלתי נמנעת. היא אופטימית חסרת תקנה, שחרף הסבל שעברה מקווה תמיד לטוב ומחפשת את האור בקצה כל מנהרה. מנסה לגלות את הניצוץ האנושי שבכל אדם ואת הפיוט שבכל שגרה. "נכון שזה נפלא!" הוא אצלה ביטוי שגור. היא עמוקה, חכמה, מלאת דמיון. מוצאת מפלט מהסבל בטוויית חלומות ופנטסיות. מדמה עצמה לגיבורי ספרים ודרמות מסעירות. רומנטיקנית נצחית, שהופכת כל שלולית ל'אגם מים זוהרים', כל שיח לעץ-חלומות וכל ילדה כפרית לנסיכה.

היא ניחנה בכושר דיבור נדיר, ופולטת מפיה הצעיר טקסטים ארוכים, מפויטים, בל ייאמנו. "היא חופרת קצת", העיר לי עול ימים כשקראתי באוזניו פרקים אחדים מהספר הראשון. אכן, אבל איזה חפירות מפוארות! איזה טקסטים אינטליגנטיים, רגישים, ספוגי דמיון, יצירתיות, עומק, רומנטיקה, רגש ומחשבה, שמשאירים את מאזיניה - ובכללם אותנו הקוראים - פעורי פה.

היא עיקשת, אפילו חצופה, עומדת תמיד על כבודה, על צדקתה, על האמת שלה, ואינה מניחה לאיש לפגוע בה. בעזרת כל אלה, יחד עם ההנחה שבעזרת דיבור ועם מעט שכל אפשר להפוך כל עקוב למישור, היא מפצחת בזה אחר זה את העמדות המבוצרות של אנשי אבונלי השמרנים, החיים ומגדלים את ילדיהם על פי עקרונות ישנים של תזונה ומוסר.

הוסיפו לכל אלה את הממד הרוחני העוטף אותה; את יכולתה ליהנות מיופי, מנוף, מפריחה, מחילופי העונות, ולבנות סביבם את חיי הרגש שלה; את מוסריותה העמוקה ואת מסירותה לאלה שהיא אוהבת; כל אלה יחד עם שובבות, הומור והעזה. הוסיפו לאלה את רגעי השפל שלה, שבהם היא שקועה בכל כך הרבה חן "במצולות הייאוש"; את החיפוש המתמיד שלה אחרי נפש תאומה; את יכולתה לרחף באוויר לקראת משהו שעומד להתרחש, אפילו אם היא נוחתת לבסוף ארצה בחבטה; את מניעיה הטהורים תמיד, החפים מכל קנאה וקטנוניות. הוסיפו לאלה את האופטימית שמשודרת כל העת מאישיותה וממעשיה, שיש תקווה, שהאושר בכלל אפשרי. אתה קורא כמה פרקים, פותח חלון או יוצא החוצה וגם על קצה לשונך עומד פתאום הצירוף "נכון שזה נפלא!"

ובצד כל אלה אנו עדים לתהליך הקסום, המרתק, של ההתבגרות, כאשר נושרת קליפה אחר קליפה מהברווזון המכוער-כביכול והולך ומתגלה הברבור האצילי בכל יפעתו. כן, בכרכים הבאים אן תהיה נערה צרת מותניים ונאה ביותר, אהובה על כל רואיה, והילדים שתלד לגילברט בליית יהיו יפים עוד יותר.

וכל הסיפורים רצופים בתובנות קטנות וגדולות על החיים, על טעם-החיים ואיך למצות מהם את המיטב, ותיאורי נוף בעונות השנה השונות, עם אדוות וערפילים ומטחי שלג ופריחות וזהרורים ומה לא, שמעוררים בך, הקורא, דחף בל-יסורב לעלות על המטוס הראשון ולטוס לשם, אל האי הקנדי ההוא, כדי לראות אם הוא באמת כל-כך קסום ונפלא.

מצפן ומצפון

מכל שמונת ספרי הסדרה (שלושה טרם תורגמו לעברית), הראשון, "האסופית", נחשב לגדול מכולם ולפורץ הדרך. מתוארות בו חמש שנים בחייה של אן, מאז שאומצה על ידי מרילה ומתיו בגיל 11, ועד שסיימה שנת לימודים במכללה למורים בשרלוטאון וחזרה לחיות עם מרילה בחווה הירוקה, אחרי מות מתיו. זהו ספר של סער ופרץ ומלחמה מתמדת של היתומה הג'ינג'ית למצוא את מקומה במשפחה, בכפר ובעולם. בספרים הבאים, שבהם היא מורה כפרית, תלמידת הקולג' למורים בקינגספורט ובסוף אשתו ואם ילדיו של הרופא גילברט בליית, דוהים משהו שבעת הנמשים החצופים שעל אפה. היא עדיין רגישה לאנשים ולנופי האי הקסומים, עדיין פיוטית ומחפשת נשמות תאומות, אבל המרי שלה הולך ודועך ומפנה את מקומו לאורח חיים בורגני למדי, אם גם בעל ריגושים עזים. היא תשמש עדיין כמצפן וכמצפון של החברה שבתוכה היא חיה אך לא תצא נגדה חוצץ.

מעבר לסיפור הספציפי של אן שרלי, אפשר לזכות דרך ספרים אלה להצצה מרתקת אל אורחות החיים במה שנקרא "העולם הישן"; איך חיו אנשים בעיירה קנדית לפני כ-100 שנה. יש רכבת בסביבה, אך אין עדיין מכוניות. את המרחקים גומאים בכרכרות רתומות לסוסים, גם ברגל. בתים כפריים, עדיין בלי חשמל ובלי מים זורמים; נרות, עששיות. בכל בית חדר מיוחד לאורחים חשובים, שלכבודם שמורים גם הצלחות היפות וסרוויס התה היקר עם הטקסיות של שתיית תה-של-מנחה.

הספר הזה גם מציג את עולם הערכים, הדעות והתפישות של תושבי קנדה לפני 100 שנה: מקומה של הכנסייה בחייהם, חשיבותו של החינוך; רק חינוך טוב יקנה לאדם ולמשפחה מכובדות ומעמד חברתי. החיים כקהילה. מקומה של הרכילות כמשטרת-המוסר המקומית. חשיבותם של ערכים כמו יושר, ניקיון, אמירת אמת.

וכמובן, מעמדן של הנשים: כשאן נישאת לגילברט היא נוטשת, כמובן מאליו, את מקצועה, אחרי שהוכשרה חמש שנים להיות מורה, כדי להיות עקרת בית. ובנוגע לחינוך, זה נוקשה וזעום-עפעפיים כלפי ילדים: אלה מחויבים לציות, לכיבוד מבוגרים, לעבודה מגיל צעיר, לאחריות, ליראת האל, לצניעות, לא להתפנק, גם "צליפה הגונה" פה ושם בבית-הספר מידי המורה; ענישה גופנית שאן המורה, כזכור, התקוממה נגדה.

ויש גם הרומנטיקה של הימים ההם: החיזור נמשך שנים, ואף אחד (ואף אחת) לא "זורמים" אתך לשום מקום, לא נוגעים אפילו זה בזו. רק בספר הרביעי מצאתי זכר לנשיקה. הכל אטי ומרומז ומאופק ומכובד, ועל כן ספוג הרבה יותר כבוד הדדי וערגה ועידון ורומנטיקה ומחויבות. כשאן וגילברט מגלים את אהבתם זה לזו, אומר לה גילברט: "אבל תצטרכי לחכות לי שלוש שנים, עד שאגמור את לימודי הרפואה!"

רעיון בפנקס

מרק טוויין בן ה-73, שהכיר רק את שני הספרים הראשונים בסדרה, כינה את אן, במכתב אישי לסופרת, "דמות הילדה החביבה והאהובה ביותר בספרות מאז אליס". לוסי מוד מונטגומרי החלה לכתוב את הסדרה בקוונדיש, בשנים שהיתה מרותקת לטיפול בסבתה החולנית והעריצה. היתה זו תקופה של בדידות ודיכאון, כשחשה עצמה לכודה, חולה, ממוטטת, מזדקנת. יום אחד היא נתקלה בפנקסה ברעיון לסיפור, שצץ במוחה שנים אחדות קודם לכן: "זוג מבוגר מבקש לאמץ ילד יתום. בטעות נשלחת אליהם ילדה". מגרעין זה החלה להתגלגל הסאגה של אן מאבונלי.

חמישה מו"לים החזירו לה את כתב היד. רק השישי, מו"ל בוסטוני, נעתר לתחנוני אחת העובדות שלו, שבאה מאי הנסיך אדוארד, והדפיס את הספר. "אן מגרין גייבלס" (אצלנו "האסופית") יצא לאור ב-1908 וקצר מיד ביקורות נלהבות. תוך שישה חודשים הודפסו 37 מהדורות. כעבור שנים ספורות כבר היה הספר פופולרי ברוב ארצות העולם. אי הנסיך אדוארד נהפך מאז מוקד עלייה לרגל. ב-1936 הוקם בקוונדיש פארק לאומי מיוחד שנקשר לספר, בו אפשר לבקר גם ב"ביתה של אן". ב-1993 הוקם באי מכון מחקר, שמתמקד במורשתה, ביצירתה ובחייה של לוסי מוד מונטגומרי.

מלבד שמונת ספרי "האסופית" כתבה מונטגומרי עוד 20 ספרים, לנוער ולמבוגרים, שאף לא אחד מהם זכה לאהבה, לתפוצה ולתוחלת החיים של סדרה זו. היא עצמה נישאה, בהיותה בת 36, לכומר, שלא היה נסיך החלומות שלה, כשהחלה חוששת שתאחר את הרכבת. נולדו להם שני בנים, וביניהם ילדה מתה, מאורע שנזכר ב"אן מהעמק הירוק". עם השנים נתקף בעלה בהתקפי מלנכוליה ודיכאון וגם היא עברה שתי התמוטטויות עצבים. היא מתה בת 68 ונטמנה, על פי בקשתה, בקוונדיש, "אבונלי" שלה. למרות הצלחתה הספרותית הכבירה לא היו חייה הפרטיים כה רומנטיים וכה נפלאים, כפי שאן, גיבורתה ובת-דמותה, היתה מאחלת לעצמה.

יהודה אטלס הוא סופר וחוקר ספרות ילדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות