הקרב האחרון והכואב של מוחמד עלי - טעם של פעם - הארץ
טעם של פעם

הקרב האחרון והכואב של מוחמד עלי

רגע לפני גיל 40 וכשמחלת הפרקינסון מקננת בגופו, נכנס גדול המתאגרפים בכל הזמנים לזירה פעם נוספת. בתום תשעה סיבובים שבהם נע באטיות וחבט באוויר מול טרבור ברביק, גם הוא הודה: "זה הסוף"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מוחמד עלי (מימין) בקרב האחרון שלו מול טרבור ברביק
"מצאתי שאיני מסוגל לנוע כפי שרציתי. התזמון לא היה שם והרפלקסים לא היו שם". מוחמד עלי (מימין) חוטף מטרבור ברביקצילום: ASSOCIATED PRESS
אמיר ענבר
אמיר ענבר

11.12.81 מתאגרפים יודעים מתי לפרוש. מה שהם לא יודעים הוא להתגבר על היצר הזה שקורא להם לחזור. בין אם זהו האתגר המקצועי, כוח המשיכה הכלכלי, או צורך אנושי להיות בזירה - כאשר אורות הזרקורים עליך ומיליוני זוגות עיניים נעוצות בך, רבים לא עמדו בפיתוי. אם יש להם נחמה, זו העובדה שהם בחברה מצוינת. זה קרה לא רק לגדולים, אלא גם לגדול מכולם.

בספטמבר 78' נדמה היה כי מוחמד עלי השאיר מאחור את כל הקרבות שבהם לחם בחייו — בזירת האיגרוף ובזירה הציבורית. שבעה חודשים אחרי שהפסיד לליאון ספינקס, גבר עליו עלי בקרב חוזר והוכתר בפעם השלישית לאלוף העולם במשקל כבד. כשהוא מתקרב לגיל 37, פרש מאיגרוף. לכאורה, היה זה אות סיום הולם לקריירה מופלאה. הבעיה שהסיום היה זמני בלבד.

בשנים שקדמו לפרישתו טען עלי כי כאשר ייפרד מאיגרוף, הוא יהיה שונה מאחרים וימצא לעצמו אפיקים חדשים. הוא התחכך בבכירים במפלגה הדמוקרטית, דיברו גם על השתתפות בסרטים. ובכן, מה לגבי תסריט על מתאגרף לשעבר שמוצא עצמו עם הרבה כסף, אחוזה בלוס אנג'לס ומעט דברים לעשות איתם? עלי חי את הסרט הזה. אז הוא בחר לחזור אל הדבר היחיד שהכיר ממש טוב — הזירה. מה כבר יכול לרצות מתאגרף שזכה באליפות העולם שלוש פעמים? לזכות בפעם הרביעית.

מעטים סברו כי זה רעיון טוב, חוץ מאלו שהיה להם מה להרוויח. בשלב זה כבר עלו סימני שאלה גדולים לגבי מצבו הבריאותי. מי שרק לשונו עמדה במהירות של רגליו וידיו, החל לאורך השנים לדבר בקצב אטי יותר. לעתים בלע מלים. האפשרות שנגרם לו נזק מוחי הוזכרה. גם חברים טענו כי הוא פשוט ספג יותר מדי אגרופים בכמעט 28 השנים מאז שהחל להתאגרף. ועדת הספורט של נוואדה, שדנה בקרב החזרה המתוכנן נגד לארי הולמס, אילצה אותו לעבור בדיקות מקיפות. מהן עלה כי הוא מתקשה מעט לגעת עם האצבע באפו ולקפוץ היטב על רגל אחת. הקרב אושר.

"כל המעורבים בקרב הזה היו צריכים להיעצר. הקרב הזה היה פשע", יאמר לימים פרדי פאצ'קה, רופאו האישי הוותיק של עלי. כבר ב־1975, אחרי הניצחון על ג'ורג' פורמן ב"ראמבל אין דה ג'אנגל", הוא ביקש מהמתאגרף לפרוש מטעמי בריאות. עלי סרב. כעבור שנתיים עזב פאצ'קה את תפקידו. הוא לא רצה עוד לקחת חלק בזה.

"ניסיתי להפיל אותו מוקדם עם חבטה ללסת, אבל לא הצלחתי והחלטתי שאיני רוצה לפגוע בו", טען ברביק

מבחוץ ראה פאצ'קה את עלי חוזר לזירה באוקטובר 80', כבד ואטי בתגובותיו. הולמס שלט בקרב. הוא לא השיג נוק־אאוט, אבל לא הזדקק לו. היוצרות התהפכו; הולמס — ששנים קודם לכן שימש כיריב האימונים של עלי — ריחם עליו מספיק כדי לא להפעיל מולו את כל כלי נשקו. לפני הסיבוב ה־11 הגיע הקרב לסיומו. "זה היה הדבר הקשה ביותר שנאלצתי לעשות בחיי", סיפר אנג'לו דנדי, מאמנו הוותיק של עלי, שסרב לאפשר לו לחזור לזירה.

זה אמור היה להיות הסוף. עלי, התברר, פשוט לא כשיר מספיק כדי להתאגרף עוד. "אני שמח שאנג'לו עצר את הקרב, לא הייתי רוצה שלעיתונאים יהיו תמונות שלי על הקרקע כשהשופט מושך את הולמס ממני", אמר תחילה. אלא שעם הזמן שינה את גרסתו. זה לא באמת הגיל, אמר, אלא שימוש מוגבר בתרופה שהחלישה את גופו. יום לפני הקרב, טען, לא היה מסוגל לרוץ חצי מייל. יומיים אחריו השלים תשעה. בסוף השתכנע מהסיפור שיצר לעצמו. העיתונאי ג'ון שוליאן שיחזר כיצד שישה חודשים אחרי ההפסד להולמס, ישב עלי במכונית הרולס רויס שלו ודיבר עם דנדי על רצונו בהסתערות מחודשת על התואר. "אתה לא יכול לעשות את זה, לא נשארו מים בבאר", השיב לו המאמן.

לחוות דעתו של דנדי הצטרפו רבים, לרבות אמו ואשתו של עלי. הפעם, מספר ועדות ספורט של מדינות בארצות הברית סרבו לאפשר לו להתחרות בשטחן. רופא באחת מהן הביע חשש כי יספוג אגרופים רק כדי להוכיח שהוא מסוגל לכך. גם רשתות שידור אמריקאיות בחרו לא לקחת חלק בזה. כדי להתמודד מול טרבור ברביק נאלץ לנדוד עד לאיי הבהמה. שוב עבר עלי בדיקות, הפעם באוניברסיטת ניו יורק, שם נקבע כי אין ראיות לפגיעה באיברים חיוניים. בדיקות ב־UCLA הביאו לחוות דעת שבה נטען כי "מצבו מצוין ואין צורך להגביל את פעילותו". "אני מדבר לאט יותר כשאני עייף, אבל עדיין בהיגיון", התעקש עלי, "חוץ מזה, הלכתי לרופאים לבנים כדי שאנשים לבנים יאמינו לי". רק ב־1984 יתברר הגורם לבעיות הפיזיות שלו, כשיאובחן כחולה פרקינסון.

איש לא ידע זאת בשלהי 81', כאשר עמד להתמודד מול ברביק. "40 זה כיף, החיים רק התחילו", הכריז עלי, "כל עוד זה לא מפריע לך, הגיל לא משנה. אני נע וחובט כמו במנילה". זו נשמעה כמו בדיחה עצובה. איפה עלי של ה"ת'רילה אין מנילה" מול ג'ו פרייזר ב־1975 ואיפה עלי של 1981. עיתונאים סיפרו על אימונים לא מרשימים באולם ועל יציאה לריצות שהסתיימו במהרה כשנכנס למכונית המלווה.

ובכל זאת, עלי התעקש. שוב ושוב פנה לעיתונאים איתם שוחח ושאל בקריצה: "אני נשמע כמי שסובל מנזק מוחי?". הוא טען שהספקות לגביו הם מסוג הדברים ש"הגדול ביותר" תמיד צריך להתמודד איתם והגדיר עצמו "אחרון גיבורי שנות ה־60', נלחם נגד כל הסיכויים". שוב גייס את עניין הגזע כשקבע כי "רבים מהלבנים לא רוצים גיבורים שחורים. זה כמו ימים עברו. וונדר וומן לבנה, טרזן מלך הג'ונגל לבן, באטמן לבן".

המתאגרף מוחמד עלי עם כתר לראשו
מוחמד עלי, בשנה שעברה. שוב ושוב פנה לעיתונאים איתם שוחח ושאל בקריצה: "אני נשמע כמי שסובל מנזק מוחי?"צילום: אי–פי

גם אם דיבורו הואט, גם אם נמנע באופן נדיר מהקנטת יריבו משום שפשוט היה אסיר תודה על כך שאיפשר לו להתמודד מולו, לשונו נותרה מושחזת. "אנשים אומרים לי לא להילחם, אבל הם בתחתית חומת הידע ואני בראשה", הכריז, "האופק שלי רחב משלהם. למה אנשים הגיעו לירח? למה מרטין לות'ר קינג אמר שיש לו חלום? אנשים זקוקים לאתגרים. כולם מכירים אותי. לא רק במערב — אלא גם בסין, ברוסיה, במרוקו, בלוב. בכל העולם. קבעתי לעצמי מטרה: להראות לאחרים מה אפשר לעשות. אני עושה זאת למענם. אני יצרתי את האיגרוף, בניתי את הקהל, כל העולם צופה באיגרוף בגללי. והם הגלו אותי, הבריחו אותי מהמדינה בגלל שהיה לי ערב רע. הבמה מוכנה, המבקרים כאן, אני לא יכול לחכות לראות את פניהם כשאנצח. היום הגדול מגיע, הנס".

הנס הוא שהקרב בכלל התקיים. רק חמש שעות לפני תחילתו אישר ברביק את השתתפותו, אחרי מחלוקות כספיות. ברגע האחרון גם הוטסו כפפות ממיאמי ואורגנו מושבים, שעון עצר ופעמון. כך יצא לדרכו הקרב שיכונה "הדרמה בבהמה", אך יוגדר על ידי התקשורת טוב יותר: "הטראומה בבהמה".

זו היתה התמודדות בין מתאגרף בינוני ליריב גדול שלא נותר ממנו דבר. במשקל 107 ק"ג, כבד מיריבו בשמונה ק"ג, התקשה עלי לנוע ולאיים. "ניסיתי להפיל אותו מוקדם עם חבטה ללסת, אבל לא הצלחתי והחלטתי שאיני רוצה לפגוע בו", טען ברביק, שהירבה לשלוח חבטות לא מדויקות. זה עדיין היה יותר ממה שעשה יריבו. היה מי שהגדיר זאת "קרב כריות". לעלי היו סיבובים סבירים באמצע הקרב, והקהל הריע כשהזכיר לרגע ימים עברו ורקד קצת, אבל בשלב זה איבד את האנרגיה. גם כשהחבטות שלו הגיעו לגופו של ברביק, לא היתה בהן עוצמה. למי שעוד לא היה משוכנע, הגיע הסיבוב התשיעי. ברביק הנחית חבטה גדולה על ראשו של עלי ושלל מכות לגוף.

החלטת השופטים היתה חד משמעית: ברביק ניצח, ובפער גדול. גדול מספיק כדי שעלי יכיר הפעם במצבו. כשנשאל אם ייתכן שהמיומנויות שלו נפגעו, השיב: "לא ייתכן, הן הלכו. בצעירותי לא הייתי מתקשה, אבל פשוט לא הצלחתי לעשות את מה שרציתי. מצאתי שאיני מסוגל לנוע כפי שרציתי. התזמון לא היה שם והרפלקסים לא היו שם. הייתי אטי, חלש. סיימתי את הערב בסדר בשביל אדם זקן. הזמן סוף סוף הדביק אותי. אני יודע שזה הסוף, איני מטורף. אחרי הולמס היו לי תירוצים. לא הפעם".

מרוצה מכך שלא הפסיד בנוק־אאוט, שבע רצון על "הפסד בכבוד" ואסיר תודה על שלמות פרצופו היפה. כך יצא גדול המתאגרפים מהזירה בפעם האחרונה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ