בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארכיאולוג שחשף את בית שאן העתיקה ונלחם עד סוף ימיו על שרידי העבר

הוא נפצע קשה במלחמת ששת הימים ונזקק לקביים, אך היה איש שטח נערץ. "הארכיאולוגיה היא בעיני אחד המקצועות הכי הומניסטיים", אמר יורם צפריר על עבודתו כחוקר

2תגובות
הארכיאולוג יורם צפריר בעת שניהל את הספרייה הלאומית, ב-2007
אלכס ליבק

הפעם הראשונה שבה ראה הארכיאולוג יורם צפריר את ירושלים העתיקה לאחר איחוד העיר היתה בשכיבה. הוא שכב במושב האחורי של רכבו של חברו, הארכיאולוג יגאל שילה, כששתי רגליו מגובסות והוא סובל מכאבים עזים. היה זה שבועות אחדים אחרי שצפריר נפצע באורח קשה מאוד מפיצוץ מוקש בצפון סיני, ביום השלישי למלחמת ששת הימים. "כאשר נפתחה העיר העתיקה הייתי במקום אחר", סיפר לימים, "את הידיעה על שחרור הכותל שמעתי במעבר מחדר הניתוח למחלקה האורתופדית. הכאבים היו חזקים מכדי שאתרגש". במבט לאחור, ייתכן שמבט על ירושלים המאוחדת דרך הכאבים ומזווית שכיבה במושב האחורי חיסן את צפריר מפני האופוריה של אותם ימים, ותרם להתפתחות תפישתו המורכבת בנוגע לעיר, לארכיאולוגיה ולאחריות של הארכיאולוג כלפי המרחב והחברה.

צפריר היה פרופסור לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, חבר האקדמיה הלאומית למדעים, חתן פרס א.מ.ת לשנת 2014, זוכה מדליית Frend ומנהל הספרייה הלאומית. הוא נחשב לגדול המומחים לתולדות ירושלים וישראל בתקופות הקלסיות — ההלניסטית, הרומית והביזנטית — והעמיד תלמידים שמלמדים כיום בכל האוניברסיטאות בארץ. הוא מחברם של עשרות ספרים, דו"חות מחקר ומאמרים, וכן שלושה ספרים לא מחקריים. באחרונה ראה אור בהוצאת האקדמיה הלאומית למדעים הכרך הראשון במפעל ענק שצפריר עמד בראשו עם פרופ' לאה די־סגני: "Onomasticon of Iudaea Palaestina and Arabia in Greek and Latin Sources". האונימסטיקון (מילון שמות) כולל את כל המובאות מתוך המקורות היווניים והלטיניים על שמות המקומות באזורנו.

ספרו "פציעה" (שעליו חתם בשם העט יורם אבי תמר) הוא תיאור ריאליסטי של הפציעה, הכאבים והשיקום המפרך שעבר, שכלל עשרות ניתוחים. "לא סיפור גבורה, שכן אין כאן מעשי גבורה. גם לא סיפור של אנטי־גבורה והתבזות עצמית, כפי שמוצאים לא מעט בספרות הדור האחרון, אפילו לא סיפור של מסת סבל מיוחדת במינה... מה שיובא כאן הוא דיווח פשוט ואמיתי של פציעה והחלמה ממושכת", כתב. בשנת 1976 הוענק לו פרס יצחק שדה לספרות צבאית על הספר. עד סוף ימיו נזקק צפריר לקביים, אבל הנכות לא מנעה ממנו להפוך לאיש שטח נערץ. באלבום התמונות שלו יש תצלומים שלו משתלשל בחבלים לחפירות במצוקי מדבר יהודה או דרך פתח ביוב ליד שער יפו בירושלים.

ספר פרוזה אחר שלו, "חיי יוסף - הספר הגנוז", הוא סיפור בדיוני המגולל את מאורעות המרד הגדול וקרב מצדה מבעד לעיניו ונפשו המיוסרת של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו.
במשך השנים השתתף צפריר ברבות ממשלחות החפירה החשובות שפעלו בישראל, בין היתר במצדה, במגידו, במערות מדבר יהודה, ברחובות שבנגב (רוחייבה), ברמת רחל ועוד. אבל גולת הכותרת של עבודתו המדעית היתה חפירת העיר העתיקה של בית שאן. הוא, ביחד עם פרופ' גדעון פרסטר, עמד בראש משלחת החפירות לבית שאן בשנים 1986–2000. צפריר היה גאה מאוד לא רק על הממצאים החשובים, אלא גם על תרומת הגן הלאומי לתושבי בית שאן של היום.

"ההתרגשות היא בתהליך, לא בעצם המציאה של מטמון גדול. האושר הגדול הוא שפתאום עולה עיר, עולה תמונה, עולים האנשים שחיו ברחובות הריקים. הארכיאולוגיה בעיני היא אחד המקצועות הכי הומניסטיים. מי שמכניס את הידיים לתוך השכבות יכול לראות את ההתמודדות האנושית", אמר על העבודה הארכיאולוגית.  

צפריר עמד פעמים רבות בראש מאבקים נגד שימוש פוליטי בארכיאולוגיה ונגד פגיעה בשרידי העבר. לפני כשלוש שנים, בכנס ביד יצחק בן צבי, סיפר כיצד חילחלה אליו ההבנה שעליו להיאבק: "יום אחד, כמדומני בשנות ה–80, ביקשו ממני אנשי המוזיאון להדריך תורמת שלהם ברובע היהודי. הראיתי לה בגאווה את המוזיאון התת־קרקעי. כידוע, שיאו של הביקור שם הוא הביקור בבית האמידים הגדול, שם השתמרו חלקי קיר המכוסים בפיח השריפה של ח' באלול ("הבית השרוף", נ"ח). היא הביטה סביב והחלה לבכות. הייתי נבוך ולבסוף פניתי אליה, ואמרתי כי בכל זאת כבר עברו 2,000 שנה והנה באנו מחדש, וכיוצא באלה. היא פנתה אלי מופתעת, לא על זה אני בוכה, אמרה. היא הצביעה על הדרך האלימה שבה הוחדרו יסודות הבטון וצנרת הביוב של ישיבת פורת יוסף שלמעלה לתוך הרצפות ולאורך הקירות.

"רק אז הבנתי גם אני מה נוראה האלימות הזו שפגעה בערכי התרבות של העבר. אז לראשונה הבנתי שלקיתי בעיוורון, שחייבים להיאבק ולא לוותר, שאם מדובר בצינור מים חיוני או קווי חשמל או ביוב שאי אפשר לדחות, חובה עלינו שלא להיכנע כניעה מוחלטת בפני בעלי הזכויות. אפילו אם השטח בבעלותם החוקית. הבנתי שהתשוקה להקריב לטובת הווה העיר, החיה את חייה, כמה שיותר על חשבון העבר ואוצרות התרבות, היא משגה גדול. לפעמים אין ברירה אלא להתפשר, לפעמים חייבים לוותר, אבל זאת כאשר באמת אין ברירה".

המאבק החשוב ביותר שצפריר עמד בראשו היה בראשית שנות ה–90, נגד התוכנית של עמותת אלע"ד להקים שכונת מגורים על גבי תל עיר דוד שבסילואן. היה זה לפני שעמותת הימין החלה לעסוק בארכיאולוגיה ובתיירות, והתמקדה רק ביישוב יהודים בסילואן. העמותה זכתה לתמיכתו הנלהבת של שר השיכון אז, אריאל שרון. "בדיון מזורז ביום אחד מסלקים את כל ההתנגדויות", סיפר צפריר. "קשה אפילו לדמיין את הנזק שהיה נגרם לאתר החשוב כל כך שבו, לדברי אלע"ד, 'הכל התחיל' (כסיסמת הפרסום של העמותה, נ"ח). היינו נכונים לקרב מאסף, משמע להישכב על המדרון לפני הבולדוזרים. אבל היה ברור שהשילוב של שוטרים וטרקטורים יגבר עלינו. אבל אז, כמו דאוס אקס־מכינה, החלו עיצומים במשרד הפנים שעיכבו בכמה ימים את הוועדה המחוזית. לאחר מכן היו הבחירות ורבין ניצח. התוכנית נגנזה".

צפריר התבטא פעמים רבות נגד ההפרטה של אתר עיר דוד והעברתה לידי עמותת אלע"ד, ונגד השימוש הפוליטי בממצאים ובתוכניות הפיתוח במקום, ונאבק משפטית נגד מגמות אלה. לפני כשנתיים סירבו נציגי העמותה להופיע בפני ועדה של האקדמיה הלאומית למדעים לבחינת מצב הארכיאולוגיה בארץ, בראשותו של צפריר, בטענה שהוא מוטה פוליטית.

המאבק האחרון שניהל צפריר היה נגד הקמת "בית הליבה", בניין משרדים ומרכז חינוכי, שאמור להיות מוקם ביוזמת רב הכותל ברחבת הכותל. הבניין יכסה על חפירה ארכיאולוגית חשובה שבה חשפה תלמידתו, שלומית וקסלר בדולח, רחוב עמודים מהתקופה הרומית של העיר. "אין ספק כי רחוב זה ראוי היה להישאר חשוף לדורנו ולדורות שיבואו. לו היה הרחוב הזה ממוקם במקום אחר, בעיר אחרת, הוא היה נשאר פתוח לשמים ולציבור", אמר צפריר ל"הארץ". "הרחוב הזה לא שייך לעיריית ירושלים ולא לממשלת ישראל. הוא נכס של העולם התרבותי כולו ולנו אסור לוותר עליו".

בשבוע שעבר, עשרה ימים לאחר מותו של צפריר, הוועדה המחוזית אישרה סופית את הקמתו של "בית הליבה".

צפריר מת מזיהום חריף שנבע, ככל הנראה, מסיבוך של הפציעה מ–1967. הוא הותיר אחריו אשה, שלושה ילדים וחמישה נכדים.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו