שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"קטעים מתוך חומר החיים" הוא נס ספרותי

סיפורים כמו שתקראו בספרו של יצחק לבני יכול לכתוב רק סופר גדול, וראו זה פלא, הם נכתבו ביד מי שאינו ידוע כלל כסופר אלא כאישיות תקשורתית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איל מגד
איל מגד

"קטעים מתוך חומר החיים", מאת יצחק לבני, הוצאת נ.ב. ספרים, 2015

"קטעים מתוך חומר החיים" הוא נס ספרותי שעולה מן האַין. מאז "מקדמות" של ס. יזהר ו"ברנהרט" של יואל הופמן לא הרטיט אותי טקסט עברי כמו הספר הזה של יצחק לבני, שאינו אלא מבחר מתוך קובץ גדול הרבה יותר שנכתב במשך כשלושים שנה ומעולם לא ראה אור. אלה סיפורים חושפניים אבל לא במובן הוולגרי של המלה. הם חושפניים באופן הלא המוני בעליל. למרות היותם אישיים על גבול הפרטיות ולמרות שמחברם אינו מתחבא מאחורי מספר בדוי, הם לא חושפים את יוצרם אלא את המציאות, את העולם במערומיו. הם חושפים את מח העצם של הקיום האנושי באופן שרק הכירורגיה של הספרות יכולה לעשות.

סיפורים כמו שתקרא ב"קטעים מתוך חומר החיים" יכול לכתוב רק סופר גדול, וראה זה פלא, הם נכתבו ביד מי שאינו ידוע כלל כסופר אלא כאישיות תקשורתית. איך אדם, שרוב שעותיו ומרצו הוקדשו לפיצוח המכנה המשותף של המאזינים והצופים בתקשורת השטחית והשטותית, הצליח להיות בו־זמנית גם כירורג של הקיום האנושי, חידה היא ותהי לחידה. אבל מה זה משנה? אולי דווקא בגלל זה. אולי דווקא מכיוון שלא התרכז באמביציה ספרותית אלא כתב למגירה כביכול. אולי הודות לאורך הרוח הזה, לסבלנות החשאית העיקשת, הוא הצליח להוציא מתחת ידו את יצירת המופת הזאת.

כמו בספרות כשהיא במיטבה, הסיפורים אינם מתחשבים בשום תקינות פוליטית. לבני קורע את המציאות לגזרים יחד עם המוסכמות באשר הן וכך שולל מסיפוריו כל ערך בידורי. הסיפור "תל אביב, קיץ 1942: העכבר" הוא ספרות שואה בשיאה: מוחק, מטלטל ומחניק כי הוא מעז להראות את ההתקרבנות השואתית במערומיה. ילדים יהודים בארץ ישראל השורפים ומשמידים בעליצות עכבר במלכודת שלו בתל אביב בעיצומה של השואה המתחוללת באירופה חושפים באותו רגע את אותו יצר אכזרי וסדיסטי המניע קלגס נאצי להתעמר בקרוביהם, שלרוע מזלם נשארו בלודז' ולא עלו לארץ ישראל.

הלקח האמיתי של השואה, שנאמר בסיפור הזה לגמרי בין השיטין ללא מלים וכאילו ליודעי ח"ן, אינו "לא עוד יעוללו לנו", אלא "לא עוד נעולל את שעוללו לנו". הלקח הוא סולידריות עם כל יצור חי באשר הוא. "החמור הזה הוא לא אני", מתחנן הסופר המשמש שלא בטובתו כעד ראייה לגסיסתו המרה (בסיפור "חמור שכב לצד הכביש"), "הנמשל מסרב שהמשל ימשול בו". "אני מספר על החמור כדי שתכחישו אותי", מתעקש המספר בייאושו ופותח לפנינו מעין אינסוף בזעיר אנפין.

לבני הוא בו־זמנית הכי אישי והכי אובייקטיבי. הוא מצליח לטלטל את קוראו מתוך מין נייטרליות הנוצרת בעין הסערה. זו עמדה נדירה. לפעמים תוך כדי קריאה אתה חושב: אין עוד דבר כזה. לאורך הספר הוא כמעט לא חורג מתחום המושב הילדותי שלו המשתרע בין ארבעה רחובות המתפצלים מרחוב המלך ג'ורג' בתל אביב. לתחום הזה הוא דוחס עולם ומלואו: את עצמו, את הוריו, את חייו. התחום הזה מספיק לו כדי להגדיר את הישראליות, את העבריות, את התל אביביות, את הגלותיות, את הילדות ואת הקיום בכלל.

לבני עושה זאת באנטי־תיזה מוחלטת ל"שישים שניות על..." מבית המדרש של גלי צה"ל, שהוקם לכאורה בצלמו ובדמותו. קשה לדמיין פיצול אישיות כה קיצוני כפי שמתגלם ביצחק לבני לנוכח הספר הנהדר הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ