שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אנשיל פפר
אנשיל פפר
צעדה לציון חמש שנים לאביב הערבי, אתמול בתוניס
צעדה לציון חמש שנים לאביב הערבי, אתמול בתוניסצילום: אי־פי
אנשיל פפר
אנשיל פפר

מהי הנקודה בה מתברר ששלטון עריץ ששרד עשרות שנים הגיע לסוף דרכו — האם זה הרגע בו נשבר מאזן האימה בין מאות צעירים מתפרעים ברחוב לבין כוחות הביטחון, והשוטרים חובשי הקסדות נמלטים על חייהם ורכבי המעצרים שחלונותיהם נופצו מועלים באש? אולי זה הרגע בו נשיא ארצות הברית מוסר לתקשורת כי בעל הברית שזכה לתמיכה דיפלומטית ולסיוע צבאי בסך מיליארדי דולרים צריך ללכת הביתה? לבטח זהו הרגע בו בחדרי החדרים של הגנרלים, ראשי הצבא ושירותי המודיעין מודיעים למנהיג חסר האונים שהם מסרבים לפקודתו לפתוח באש חיה על המפגינים. באותו הרגע כדאי לנשיא, הבקרוב מאוד לשעבר, למהר לשדה התעופה ולעלות על מטוס למדינת המקלט של רודנים מודחים – ערב הסעודית.

רגע בולט נוסף בו השתנה משהו בשדרות ובכיכרות של תוניס וקהיר – המוקדים הראשונים של מה שנקרא באופטימיות שהתבררה כמוגזמת לגמרי "האביב הערבי" – היה כשאזרחים מן השורה החלו לדבר באופן חופשי על שנים של דיכוי ועל התקווה לעתיד שונה. הם דיברו בקול ומבלי להביט כל כמה שניות מעבר לכתף בחשש שמישהו מקשיב. התקשורת התמקדה באופן טבעי בצעירים המעודכנים, המחוברים לפייסבוק ולטוויטר, וציירה אותם כמנהיגי המהפכות הערביות.

תוצאות האביב הערבי: בסוריה מאבקו של אסד על כסאו הביא למותם של לפחות 250 אלף, במצרים הממשלה שנבחרה על ידי העם הודחה על ידי הצבא, בערב הסעודית משפחת המלוכה דיכאה את ההתקוממות, בלוב דאעש מתחזק על רקע כישלון האו"ם לתווך בין הצדדים, בתימן סעודיה ואיראן מחמשות את הצדדים הלוחמים ותוניסיה היא המדינה היחידה שהמעבר לדמוקרטיה צלח בה

אבל מעניינים לא פחות באותם ימים של אופוריה היו דווקא שני גברים מבוגרים, בשנות ה–60 לחייהם, שהגיעו בשבת הראשונה של המהפכה במצרים לכיכר תחריר. כל חייהם עברו עליהם תחת שלטון הגנרלים, נאצר, סאדאת, מובארק והמוחבראת. השניים לא ידעו יום אחד של חופש ביטוי או דמוקרטיה, אבל משהו אמר להם אז שהוסר החשש מהמשטרה בלב קהיר, וניתן להגיע אל הכיכר המלאה בצעירים ולהתבטא בעד זכותו של העם המצרי הגדול לקבוע לעצמו את גורלו. אחד מהם נעמד על אבן שפה בקצה הכיכר ובמשך שעה ארוכה קרא סיסמאות מאולתרות בעד המהפכה, עד שקולו החרוך מסיגריות נצרד. השני כתב את המסרים שלו על דף קטן והסתובב בין הכתבים הזרים, מבקש בכל פעם מצעיר אחר שיתרגם עבורו את מסריו לעולם.

זה היה רגע בו נראה שכל המוסכמות האוריינטליסטיות על כך ש״הערבים לא מוכשרים לדמוקרטיה ואוהבים רק דיקטטורים חזקים״ מתנפצות ושהאינסטינקט האנושי האוניברסלי שואף לחירות. כך היה בקהיר ושבועיים קודם לכן גם בשדרת בורגיבה בתוניס, שם דנו במעגלים בשאלה אם יש לשאוף לחוקה בסגנון האבות המייסדים בארה"ב או לפי המודל של הדמוקרטיה האירופית, או אולי בכלל המודל צריך להיות הדמוקרטיה היחידה (עד אז) במזרח התיכון – ישראל.

חודש לאחר מכן חוסני מובארק כבר היה במעצר, וניצני הפיכה החלו נובטים בלוב, תימן, בחריין וסוריה. עיתונאי בריטי שהזדרז לכתוב ספר על המהפכות הערביות הבטיח שתהליך בלתי הפיך. ״אנחנו כבר מכירים את הדרך לכיכר״ הוא ציטוט של אחד מצעירי קהיר שחזר ונשזר לאורך דפי הספר. ״העם כבר לא ייתן למושחתים לחזור״, הוא ציטוט נוסף.

שני חיילים ירדנים עם חצי חיוך על פניהם, לבושים מדים מנומרים כשקסדות על ראשם, אוחזים בשתי ילדות סוריות שעברו את הגבול לתוך המדינה. הילדה אותה אוחז החייל בצד שמאל, לובשת חליפת טרנינג ורודה ועל ראשה כובע צמר, הילדה אותה אוחז החייל בצד ימין לובשת חליפת ארנינג כחולה כהה עם פסכים ירוקים בצד וחובשת כובע גרב אדום עם עיטורי פרחים.
חיילים ירדנים עוזרים לילדות סוריות בגבול, אתמול. אסד שורד במחיר הטבעת המדינה בדם צילום: אי־אף־פי

חמש שנים לאחר מכן, רק בתוניסיה נותר עוד זכר לפעמי החופש. לפני שלושה חודשים, באחת הבחירות המוצדקות ביותר בתולדות הוועדה הנורווגית, הוענק פרס נובל לשלום לקוורטט הדיאלוג הלאומי של תוניסה על תרומתו למעבר לדמוקרטיה. הארגון של רביעיית הפעילים הוותיקים חיבר בין האיגודים המקצועיים, בעלי העסקים, המשפטנים ויתר גורמי הכוח שהצליחו להציל את המדינה מצניחה אל תהום הכאוס. הרביעייה הובילה תהליך שגאל את תוניסיה משיתוק פוליטי, ממשל כושל של מפלגה איסלאמיסטית ומכה של חיסולים פוליטיים.

אך עדיין אי אפשר לומר שתוניסיה יצאה מכלל סכנה. אלפי צעירים שהצטרפו למדינה האיסלאמית (דאעש) בסוריה הם רק קצה הקרחון של סכנה ג׳יאהדיסטית שכבר התפרצה בדמות שני פיגועי טרור, בהם נהרגו עשרות תיירים בשנה שעברה. חלק מהאליטות העסקיות והפוליטיות של המשטר הישן שימרו את מעמדן, אך זהו עדיין גן עדן בהשוואה למדינות האזור האחרות.

במצרים זכתה מפלגת האחים המוסלמים האיסלאמיסטית בבחירות הראשונות והחופשיות יחסית. אבל השלטון הכושל שלה הוחלף לא בחלופה דמוקרטית יותר אלא ברודנות צבאית מחודשת ומחוזקת — הגנרל עבד אל־פתח א־סיסי, מובארק צעיר ומחוזק בסטרואידים. הצבא למד את הלקח והוכיח שהוא מוכן כעת לשמר את האחיזה שלו על מוקדי השלטון והכלכלה, גם במחיר רציחת מאות מפגינים ברחובות. אירועי כיכר תחריר לא יחזרו על עצמם, וכעת משפצים את המקום כדי שלא יתאים להפגנות של מאות אלפי אזרחים. לא רק האיסלאמיסטים, גם אותם צעירים חילונים ואידיאליסטים נרדפים למחתרת או לגלות. שנית הוועדה הצבאית העליונה של מצרים לא תיפול. אפילו ממשל הנשיא אובמה, שבמשך שנה השתעשע במחשבה שדמוקרטיה איסלאמיסטית מסוגלת לשרוד, נאלץ לבלוע את הרודנות המחודשת ולחדש את הסיוע הצבאי ואספקת הנשק למרות הפרות זכויות האדם.

בבחריין המיעוט הסוני רק הגביר את דיכוי הרוב השיעי הדורש בעידודה של איראן סדר חדש. בתימן יצא הנשיא עלי עבדאללה סאלח לגלות, ובלוב, השליט מועמר קדאפי נתפס ועבר התעללות מינית לפני שהוצא להורג ברחוב. אולם, שתי המדינות שסועות בלחימה בין פלגים ושבטים. בסוריה, הנשיא בשאר אל־אסד שורד במחיר הטבעת המדינה בדם של לפחות 250 אלף הרוגים, עקירת למעלה ממחצית האוכלוסייה והגליית יותר מארבעה מיליון אזרחים. רבים מהפליטים הסורים כבר עשו את דרכם לאירופה לאחר שאיבדו כל תקווה לחזור.

כל מדינה אומללה בדרכה

למה רק תוניסיה הצליחה? כל המדינות האומללות נכשלו בדרך שלהן. במצרים תאוות השלטון של האיסלאמיסטים התנגשה בהתעקשות הצבא הגדול והחזק לשמר ולשדרג את האינטרסים שלו. בלוב התברר שמדינה מדברית שהוחזקה בכוח הרצון והאכזריות של קדאפי שתודלקו בהכנסות הנפט, לא היתה יותר מאוסף שבטים וחמולות חסרי בסיס משותף. גם סוריה התבררה, כמעט מאה שנים לאחר שנוצרה בסימון קווים על מפות של דיפלומטים בריטים וצרפתים בהסכם סייקס־פיקו, כמדינה מלאכותית שמתקיימת רק תחת שלטון מרכזי אכזר. תהליך דומה מתרחש בעיראק שהמהפכה שלה הגיעה בעשור הקודם בעקבות הפלישה האמריקאית. אל הריק בעיראק, סוריה ותימן נכנסו המתחרות על שליטה אזורית — איראן וסעודיה (המתגוששות גם על קביעת עתידה של תימן) וטורקיה. סעודיה גם מאבטחת את עתיד הח׳ליף של בחריין, ובינתיים קם לו ח׳ליף חדש – מנהיג המדינה האיסלאמית אבו בכר אל־בגדאדי, שרואה בעיני רוחו כיצד לוחמי הארגון הקיצוני שלו מפרקים את כל המדינות באזור.

לתוניסיה היה מזל. הנשיא המושחת שלה, זין אל־עאבדין בן עלי, נפל ראשון, ללא התראה. הוא לא הספיק להגביר את הדיכוי המונע. למדינה אין שכנות גדולות שמחפשות להרחיב בה את תחומי השפעתן. אין לה משאבי נפט או גז, והאיסלאמיסטים במדינה אמנם התארגנו מהר וזכו בבחירות, אבל לא היתה להם אחיזה רחבה מספיק כדי להתמיד בשלטון. גם הצבא לא היה חזק או מרכזי מדי בכלכלה. שימור האינטרסים של הגנרלים לא דרש את שימור השלטון. וכן, אולי זאת מסקנה קצת אוריינטליסטית — דמוקרטיה צריכה זמן כדי להתפתח. אין זה מקרה כנראה שהמדינה היחידה שיצאה בשלום יחסי מהמהפכה היא זאת בה עוד נותר זכר למורשת הקולוניאליסטית המערבית ולעקרונות כמו חילוניות, שוויון לנשים ועבודה מאורגנת, שהתקיימו גם תחת שלטונו של בן עלי. תוניסיה היום דמוקרטית יותר, אבל האופי שלה לא ממש השתנה. עדיין מדינה קטנה, קצת ישנונית, עם ניחוח מעט צרפתי, לחופי הים התיכון.

האינסטינקט האנושי לחופש קיים, אבל הצורך ביציבות ובהישרדות בסיסי יותר. המצרים לבסוף בחרו בגנרלים המוכרים על פני האיסלאמיסטים הכושלים. עניין של הרגל. גם בבחריין, בירדן, בטורקיה, בסעודיה וביתר נסיכויות המפרץ, העדיפו לא להתקומם נגד מלכים ורודנים מוכרים, לא אהובים, אבל יציבים. קל להבין אותם, מי רוצה לגמור כמו תימן, לוב, עיראק או סוריה?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ