שטיסל ופנטזיות מיניות אחרות - הקצה - הארץ

שטיסל ופנטזיות מיניות אחרות

סוד כוחה של סדרת הטלוויזיה "שטיסל" טמון ביכולתה להפוך את הבזוי לאהוד ואת הדוחה למענג — בדיוק כמו פנטזיה מינית טובה

סמדר רייספלד
סמדר רייספלד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מתוך הסדרה שטיסל
סמדר רייספלד
סמדר רייספלד

לא תיכננתי לצפות ב"שטיסל". כמה אפשר לראות דוסים בטלוויזיה? כבר ראינו "במרחק נגיעה", "חיים אחרים" ו"סרוגים" והבנו: גם דתיים הם בני אדם, ואם תדקרו אותם הם ידממו, אם תדגדגו אותם הם יצחקו, ואם תצבטו — יצתבטו. ולמרות זאת, ובגלל צירוף נסיבות מסוים, צפיתי בפרק הראשון ונכבשתי. לא בגלל שלבי נפתח לחרדים כבני אדם, אלא להפך. לא משום שהיוצרים הצליחו לקרב אותי למציאות חיים חדשה, אלא להפך. בגלל הבדיון התהפנטתי, בגלל הפנטזיה.

הקסם של שטיסל, ששודרה ב"יס", ושהעונה השניה שלה נגמרה השבוע, הוא קסם האמנות הנעלה. זו שהופכת קש לזהב, בזוי לאהוד ודוחה למענג. דמויות ומצבים שהיו מקוממים אותנו בחיים מקסימים אותנו כשאנחנו רואים אותם על המסך. נושאים שהיינו יוצאים להפגין נגדם במציאות, מחליקים לבטננו בקלות ומחלצים מאיתנו גרגורים של עונג.

כמו לגבי פנטזיות מיניות, הדברים שמזעזעים אותנו ביום הם בדיוק אלה שמסעירים אותנו בלילה. אנחנו הראשונים להוקיע אונס, בגידה וזנות, אבל אלה בדיוק הדברים שאנחנו מפנטזים עליהם במיטה. זה לא בגלל שאנחנו צבועים או נטולי מוסר. הזעזוע הקיומי שלנו אותנטי לחלוטין, שריר וקיים, ואינו רק ציפוי דק ושברירי. אלא שיש הפרדה מוחלטת וטבעית בין מציאות לדמיון, בין מה שמותר לחשוב ומה שאסור להוציא לפועל. אנחנו (לפחות רובנו) לא ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, כיוון שאין כאן פעולה ודווקא הדמיון על הפרת האיסור הוא זה שמענג.

זהו המתח בין מציאות לפנטזיה, מה שוויניקוט כינה "מרחב משחק", וזה מה שאמנות טובה באמת יכולה לעשות: לפרוק אותנו מכל הנורמות, ההגנות, הדעות והטבואים שלנו. לאפשר לנו לחיות גם בעולם שאת ערכיו ואורחותיו לא היינו מוכנים לקבל במציאות.

למשל, הסצנה שבה שולם וקיווע הולכים לישון בחדר השינה של האב, כי קיווע נתן את החדר שלו ללבי, שבאה מחו"ל. הם שוכבים בשתי מיטות היחיד — האב במיטתו והבן במיטת האם שמתה — וכששולם מבחין בכך, הוא אומר לבנו: "צריך להחליף מיטות. זה לא שייֶך שבן יישן במיטה של אמא שלו". וקיווע קם מיד, כמובן מאליו שרק פלא הוא שלא שמו לב אליו קודם, ומחליף מיטה.

מה גורם לנו להשתאות ולצחוק למראה הסצנה הזאת, שמייצגת את הטירוף של עולם, שבו לא יאה שבן יישן במיטה הריקה שהיתה שייכת פעם לאמו. ערכים שיצאו מדעתם, נורמות אבסורדיות שנדמות שרירותיות — מעוררים בנו התפעלות. וכך גם לגבי האוכל הלא אנין שנאכל בגרגרנות מעוררת סלידה (אולי המקום היחיד שבו היצר מוצא את פורקנו) והדירות העלובות והבגדים.

או הסצנה שבה שולם אומר לקיווע בזלזול יגע (בתגובה לכך שקיווע אומר לו שכשרון הציור שלו הוא מתנה שקיבל מהקדוש ברוך הוא): "מתנה? תסתכל טוב־טוב, אולי יש שם פתק החלפה". לא סרקזם חד ומצליף, לא לוחמנות מלאת עזוז. משפט עייף, שמביע את חוסר ההתרשמות המוחלט של שולם מטיעונים אינדיבידואליסטיים־רוחניים. בחיים זה היה מקומם אותנו, מוציא אותנו מדעתנו. אב שמנסה לרמוס את נפש האמן המנצה של בנו? אבל שם, על המרקע, אנחנו צוחקים בכל פה, כי העייפות הזאת, שבה המשפט נאמר, אין בה שום דורסנות או רוע. היא מבטאת מצב קיומי, וברגע שהאמנות מצליחה ללכוד אותו הוא הופך להיות מסעיר.

פעם, במהלך סדנת כתיבה שהעברתי, ביקשתי מהמשתתפים לכתוב על "יופי". אשה אחת כתבה: "מרצה־רופא העביר שיעור לסטודנטים שלו והראה להם שקופית של גידול ממאיר. זה היה גידול מפחיד, שהיה תקוע באמצע הכליה של מישהו. המרצה אמר בסיפוק: תראו איזה סרטן יפה!" הכל הוא עניין של הקשר, ומה שדוחה ומסוכן בחיים, יכול להיות מרהיב מבחינה רפואית או אמנותית. סרטניותו של הסרטן, ולהבדיל שטיסליותו של שטיסל, הן המעוררות יראה והתפעלות.

איך נעשה הקסם הזה? כיצד מתרחש ההיפוך באופן ההתייחסות שלנו? אולי באמצעות הדיוק; הודות ליכולתו של היוצר להציג את תמצית המצב האנושי, את התגלמותו המושלמת. וכשאנחנו עומדים מול המצב האנושי הזה, מפורקים מכל אידיאולוגיה ורצייה, השיפוט ניטל מאיתנו ואנחנו מתמסרים.

אפילו הפתיח של הסדרה, כל כולו כיעור, לכלוך ועליבות, ובכל זאת מרומם. נראה שאין שם פריים אחד "יפה". שכונה מוזנחת, נטולת צבעים כמעט, תקריב על פחית משקה מעוכה שנבעטת על מדרכה מלוכלכת. תקריב כמעט מוגזם על שולם מדובלל הזקן, שמסיר את משקפי הראייה המיושנים שלו, מנקה ומחזיר למקומם. מכופף את ידו להסתכל על שעונו המיושן על פרק כף היד — כל אלה מעין מחווות הפוכות לסרטי ג'יימס בונד, נגיד, על משקפי השמש המעוצבים ושעוני היוקרה המשוכללים שלהם.

אנשים הולכים ברחוב ומתחככים זה בכתפו של זה, כי צפוף שם כל כך ואין מרווח נשימה. חוטי חשמל וכביסה תלויים בין הבתים, חלונות מטונפים ומודעות קיר קרועות, ובתוך כל אלה לוקח קיווע את מחברת הציור המגולגלת שלו ומסתכל דרכה כמו בטלסקופ. הוא רואה ציפור עפה ומתיישבת על מרפסת. בתוך הסחי והרפש הוא רואה פיסת שמיים וציפור דרך טלסקופ הציור שלו. זו האמנות שמאפשרת לו לראות את היופי שבכיעור. גם לנו.

תגובות