שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לשבור את המילה: האם דווקא כלכלנים יצליחו לעצור את מילת הנשים בשבט המסאי?

בשבט המסאי שבדרום קניה מאמינים שללא מילה ילדות 
השבט לא יהפכו לנשים, לא יינשאו ולא יוכלו ללדת. אף על פי שמילת נשים אינה חוקית במדינה, המנהג האכזרי עדיין נפוץ שם. ובכל זאת, יש תקווה באופק. צוות מחקר של כלכלנים התנהגותיים מקווה לשכנע את המסאים להפסיק למול את בנותיהם באמצעות מתן תמריצים כלכליים — שיטה שהוכחה כיעילה בהפסקת ציד אריות באזור. נטע אחיטוב הצטרפה למשלחתם ופגשה את הנשים והילדות של שבט המסאי וגם 
כמה גברים שמקדישים את חייהם להצלת הבנות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מסאי, קניה
ילדה בכפר של שבט המסאי באפריקה. הממשלה מתקשה להכחיד את המנהג העתיק צילום: פרופ' אורי גניזי
נטע אחיטוב
נטע אחיטוב

לפני כ–15 שנה נפל דבר בשבט המסאי שבאזור מסאי־לנדס, בדרום קניה. לוסי נאשאו, בת 53, אחת הנשים המוכרות והמוערכות בקהילה, הכריזה שהיא לא מתכוונת למול את בתה בת ה–12. אבל איך היא תהפוך מילדה לאשה? איזה גבר מסאי ירצה להתחתן עם אשה לא נימולה? ואיך היא תלד, הרי אי אפשר ללדת אם אינך נימולה? אלה היו רק אחדות מן השאלות שהעלו חברי השבט אל מול המהלך המתריס של נאשאו. אבל היא, שזכתה להשכלה בבית ספר מיסיונרי, ידעה שהשאלות האלו לא רלוונטיות והיתה נחושה להציל את בתה מהפעולה האכזרית שהיא עצמה עברה. כך הפכה בתה סליאן, היום בת 27, לאשה הראשונה משבט המסאי שלא עברה מילת נשים באופן מוצהר ואף מתריס. כיום סליאן היא אחות במקצועה, נשואה למהנדס, מתגוררת בתוך קהילת המסאי ואם לשלושה ילדים, ואמה ממשיכה להצעיד את המתנגדים למילת נשים בשבט המסאי.

אנחנו מגיעים לכפר קוקו, שם שוכן ביתה הצנוע של לוסי נאשאו, עשוי לבנים פשוטות ומלט ובו שני חדרים — סלון קטנטן עם ספות בכל פאותיו וחדר שינה המשמש את כל בני הבית. בחוץ פועות עזים, סובבות סביב הצריף המשמש כשירותים — כמה כנפי פח המכסות על חור באדמה. אוכל ומים לא מצויים באזור זה בשפע. לכן גם כאן, כמו בבתים הרבים שבהם ביקרנו במסע שלנו, לא מוצע לנו דבר לשתות או לאכול. על המחסור הקולינרי מחפות הכנסת אורחים לבבית ופתיחות מפתיעה.

"ארגון של נוצרים מיסיונרים הקים פנימייה לבנות ובחר בת אחת מכל כפר. התמזל מזלי להיות הנציגה של הכפר שלי וככה קיבלתי חינוך חינם עד סוף התיכון", אומרת נאשאו בקולה הרם ובחיוך התמידי שעל פניה. "משם הדרך למכללה היתה קלה, ואשה מסאית משכילה רשאית לבחור את הבעל שלה בעצמה ולא לקבל שידוך מהמשפחה. בחרתי בעל לפי אהבה, עניין נדיר כאן. בשנות ה–80 היינו כמה נשים מסאיות בודדות שקיבלו חינוך והתחלנו לדבר זו עם זו ולחשוב איך אפשר לעזור לעוד נשים לקבל חינוך ברמה שמעבר לבית ספר יסודי. ב–1985 הקמנו קבוצת לובי של נשים כדי להילחם על הזכויות של הילדות והנשים המסאיות. בנוסף השגנו כספים והקמנו פנימייה לילדות שמכריחים אותן לעבור מילה ולהתחתן בגיל צעיר. כל הילדות המסאיות יודעות שהן יכולות לברוח אלי אם באים למול אותן ושאקבל אותן לפנימייה שלי. אחרי שנתיים־שלוש של חינוך והעצמה הן חוזרות למשפחות שלהן כשהן יודעות את הזכויות שלהן. מהפנימייה הזאת יצאו מורות, רופאות, מהנדסות, המון נשים שהן היום דוגמה ומופת בקהילה שלנו".

הפנימייה של נאשאו מוכרת בקרב קהילת המסאי בקניה, אבל לא כולן מספיקות לברוח אליה בזמן. כך היה, למשל, במקרה של כריסטין נאביאנוי, בת 21. אביה של כריסטין מת בילדותה ואמה מגדלת אותה ואת שתי אחיותיה ושני אחיה. באחד הבקרים של החופש הגדול בין כיתה ט' לכיתה י' סיימה נאביאנוי את ארוחת הבוקר, ואז קראה לה אמה לצאת אל מחוץ לבקתת הבוץ שהיא ביתם. שם ראתה חמש נשים, שאחת מהן היא המוהלת של הכפר. הן תפסו אותה בכוח, קשרו את ארבע הגפיים שלה וביצעו בה מילה בו במקום. באותה שנה נאביאנוי לא הלכה לתיכון ואמה ביקשה להשיא אותה. בסופו של דבר, אחרי מאבק ממושך שדרש ממנה תעצומות נפש רבות, הצליחה כריסטין לדחות את חיפוש החתן ולסיים תיכון באיחור של שנה. עכשיו היא מבררת איך תוכל לקבל מלגה למכללה. היא רוצה להיות מורה.

מילת נשים נטע אחיטוב
כריסטין נאביאנוי (במרכז) וחברותיה במפגש בביתה של לוסי נאשאו. נאביאנוי עברה מילה כפויה בגיל 15, אך הצליחה לחמוק מנישואיםצילום: איתי רזיאל / "סרטי האחים הימן"

המחשבה על העלמה היפה, בעלת העיניים החכמות והעצובות והחיוך המבויש, עוברת אקט אלים ואכזרי שכזה, ועוד בידיה של מי שאמורה להגן עליה, אמה, היא בלתי נתפסת. נאביאנוי מתארת את מה שקרה באותו בוקר בשקט צייתני, מטריד. היא נענית להושטת היד שלי, אבל לא מפגינה חולשה אלא לוחצת את ידי כאילו היא מנחמת אותי. נאשאו אומרת שהיא חזקה ושתצליח להגיע למכללה. אמן.

לוסי, האם גם אותך הכריחו לעבור מילה באופן הזה?

"בזמנים שלי לא היה צריך להכריח, זו היתה מסורת ומימשנו אותה ברצון. עברתי מילה ב–1977, אז הייתי בכיתה ח'. לא נלחמתי. לא היה אף אחד שאמר שזה לא טוב, זה היה טבעי, נורמלי. אבל אחר כך, כשקיבלתי השכלה ופגשתי אנשים שלא עושים מילת נשים, הבנתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה לבנות שלי. זה מאוד טראומטי, מאוד כואב, אני עצמי זוכרת איך דיממתי במשך ימים".

בסלון הצנוע של נאשאו נמצאות, לצד נאביאנוי, עוד שלוש עלמות צעירות, לבושות בבגדים מערביים שהצבע הוורוד שולט בהם. הן ביישניות, בעיקר לנוכח הנשים המבוגרות שנמצאות בחדר. הגיל משחק תפקיד משמעותי בחברה המסאית, ויש לנהוג בכבוד מצמית בנוכחות אדם המבוגר ממך. חוץ מהן יושבות שם שלוש נשים בשנות ה–30 לחייהן — גם הן לבושות בבגדים מערביים. על ברכי אחת מהן משחק תינוק בן שנה בשם כאלב. בקצה החדר, ליד הדלת, יושבות שלוש נשים מבוגרות, קצוצות שיער ולבושות בלבוש מסאי מסורתי — בדים צבעוניים ושרשראות חרוזים מעטרים את צווארן, ידיהן ואוזניהן. פניהן חמורות סבר והמבוגרת בחבורה נרדמת לסירוגין בזמן השיחה.

מטרת המפגש היא שיחה על השחתת איבר המין 
הנשי, כך מכונה המנהג באופן רשמי
 — Female Genital Mutilation, FGM — בקרב שבט המסאי. התזמון לא היה יכול להיות מתאים יותר, בשבוע שעבר ציין האו"ם את "היום הבינלאומי לאפס סובלנות כלפי השחתת איבר המין הנשי". כולן נענו לבקשתה של נאשאו להגיע ולשוחח איתנו על הנושא. המשלחת כוללת את פרופ' אורי גניזי, כלכלן התנהגותי מבית הספר ראדי לניהול באוניברסיטת סן דייגו, שמתכוון לערוך מחקר על שיעור ההפחתה של מילת נשים בעקבות מתן תמריצים כלכליים. גניזי עורך את המחקר בשיתוף פעולה עם כלכלנים מנורבגיה, שלא יכלו להגיע בעצמם אבל שלחו את אחת מתלמידות המאסטר שלהם, אידה קיורהולט. גם הבמאי הדוקומנטרי ברק הימן (למען הגילוי הנאות אספר שאנחנו קרובי משפחה — אחיו ארז ואחותי נועה נשואים) נמצא עמנו כדי לביים סרט על מילת נשים ועל המחקר של גניזי בנושא. על הצילום של הסרט הדוקומנטרי אמון איתי רזיאל, גם הוא במשלחת. נמצאת איתנו גם אחותו של גניזי, אורית, עיתונאית לשעבר ופסיכולוגית בהווה שהתלוותה למסע.

אריק לקיפאסייה וד"ר גבריאל ווארי.
אריק לקיפאסייה (מימין) וד"ר גבריאל ווארי. "אם הילדה נימולה אפשר לסחור בה"צילום: צילום: איתי רזיאל / "סרטי האחים הימן"

קפיצת ראש לכאב

בשנת 2011 חוקקה ממשלת קניה חוק האוסר על מילת נשים (לפני כן היה קיים חוק מוגבל ומעורפל יחסית, משנת 2001), ובכך הפכה למדינה האפריקאית ה–22 שבה מילת נשים אינה חוקית (ניגריה הפכה למדינה ה–23 בשנת 2015). מסקר ממשלתי שנערך בנושא ב–2009 עולה ש–27% מהקנייתיות עברו מילה. מתוך 42 השבטים החיים בקניה, בחמישה שגור המנהג. שבט המסאי, המונה כ–700 אלף איש, הוא כאמור אחד מהם, ועל פי אותו סקר 75% מנשותיו עברו מילה.

בני המסאי מתגוררים בדרום קניה ובצפון טנזניה. המסאי הוא שבט נודד שבעשורים האחרונים החל להשתקע ביישובי קבע. הוא נחשב לאחד השבטים הקדומים במזרח אפריקה ולאחד הידועים שבהם, בין השאר בזכות העובדה ששימר את הלבוש המסורתי, הטקסים, האמונות ואורח החיים העתיק שלו, בעוד ששבטים אחרים בקניה הפכו לעירוניים ואימצו את מנהגי המערב. הם נוצרים שהולכים לכנסייה בכל יום ראשון, אבל ממשיכים לקיים גם טקסים מסורתיים שאינם חלק מהנצרות. מילת נשים אינה מנת חלקן של חברות מוסלמיות בלבד, כפי שנהוג לחשוב.

המסאים חביבים מאוד ומנהגיהם האקזוטיים והכנסת האורחים שלהם הפכו אותם למוקד משיכה לתיירים מערביים. הגברים המסאים נחשבים ללוחמים אמיצים ולציידים מיומנים. הנשים המסאיות נחשבות באופן מסורתי לרכושו של הגבר, שיכול לשאת כמה נשים שיחפוץ. הן אינן יכולות לקבל ירושה והן עובדות קשה מאוד במשק הבית ובגידול הילדים. כשמבקרים ביישובי המסאים רואים את הנשים סוחבות קרשים, מכלי מים גדולים וילדים רבים, בעוד שהגברים הולכים אחריהן ללא כל משא.

גם גברים וגם נשים משבט המסאי עוברים מילה. הגברים נימולים בין גיל 10 לגיל 15 והנשים באופן מסורתי עברו מילה בגיל 12–15, אבל כניסת החוק נגד מילת נשים ב–2011 הובילה להורדת הגיל המינימלי. טקס המילה של הנערים נערך בדרך כלל בקבוצות של כחמישה־שישה נערים יחד. ערב לפני הטקס יוצאים הנערים לתפוס חרקים, אקט שמסמל את הפעם האחרונה שבה יעשו דבר מה ילדותי, רגע לפני שהם אמורים לצוד חיות טרף מאיימות יותר. בסוף המסע הם משליכים חץ אל מעבר לכתף, כסימן לילדות שהם מותירים מאחור. בערב המחרת מגיעים כל הגברים הנימולים אל החצר שבה מתקיימת המילה, שם הם שרים ורוקדים בליווי הקפיצות המזוהות עם המסאי, לבושים במיטב התלבושות המסורתיות. הטקס כולל פעולות רבות ומורכבות ונמשך כל הלילה.

עם אור ראשון הנערים עוברים את המילה על ידי מוהל מבוגר. ההליך מתבצע באמצעות שמונה חתכים והסרת העורלה, ללא הרדמה. הילדים מתאמנים במשך כל שנות ילדותם על התמודדות עם כאב, ורובם, כך לפחות מספרים, לא זזים ואפילו לא בוכים או צועקים בעת המילה. בשונה מהתרבות המערבית, ששואפת להימנע בדרכים מגוונות ורבות מכל אי נוחות, לכאב יש תפקיד משמעותי בתרבות המסאית, ודומה שבני השבט קופצים לתוכו קפיצת ראש. טקסים רבים של פגיעה עצמית מכוונת מתרחשים בשנות התבגרותם של הילדים והילדות המסאים. הטקסים נועדו להכין אותם לקראת טקסי המילה. על לחייהם של מסאים רבים יש צלקות עגולות, שנצרבות עליהן באמצעות ברזל מלובן כשהם קטנים. זה סימן ההיכר של המסאי, שלפי אמונתם גם מונע דלקות עיניים. על זרועותיהם של הגברים רואים צלקות רבות, שריד לפציעה עצמית שנועדה, כאמור, להכין אותם לכאב הכרוך במילה.

ההבדלים בין שתי הפרקטיקות — מילת גברים ומילת נשים — נעוצים בהשלכות הפיזיות של המהלך. בעוד שגבר שעבר מילה עדיין יכול ליהנות מיחסי מין, אצל נשים נימולות הסיכוי להנאה נמוך משמעותית. הבדל נוסף טמון בהשפעה של המילה על הלידה. הצלקות שמילת הנשים מותירה הופכת את הלידה לקשה ומסוכנת פי כמה. בלי להקל בחומרה של מילת הנשים או להשוות אותה למילת גברים, אפשר לומר שהרטוריקה ששמענו בקרב תומכי מילת הנשים כדי להצדיק את המעשה מזכירה מעט את הרטוריקה של תומכי ברית המילה היהודית. כך, למשל, מספר אחד המסאים ששוחחנו איתם: "יש לי שני בנים ובת. היום היא בת 11 ובחרנו לא למול אותה. כל הזמן אומרים לי מסביב, אבל מה יהיה איתה בבית ספר, הילדות האחרות יצחקו עליה, היא תתבייש להתקלח עם החברות שלה, היא לא תמצא חתן. אני שלם עם ההחלטה הזאת ומחנך את הבת שלי לא להתבייש ולהיות גאה בכך. האחרים הם שצריכים להתבייש".

אפילו לוסי נאשאו, הסוחפת במנהיגותה, נשמעה פתאום אחרת כשעלה הנושא מהצד הגברי: "עם הבנים זה ברור מאליו, אין מה לדבר, הם לא יכולים להישאר בלי מילה. אלו לוחמים, אנשים שתומכים בקהילה, אנשים שמאבטחים את הקהילה. כלוחם אתה לא יכול להישאר ילד, ולכן אתה חייב לעבור מילה".

גניזי לא מבקש לשנות את שלל אורחות חייהם הוותיקים והמבוססים של המסאים באמצעות המחקר שלו, אלא רק למנוע פעולה אחת — מילת נשים. הוא לא היחיד שמבקש לעשות זאת. באזור פעילים ארגונים בינלאומיים ומקומיים רבים שמחנכים ופועלים להפסקת מילת הנשים בקרב המסאים. אחת המיסיונריות האמריקאיות הנודעות שפעלה למיגור המנהג בתחילת שנות ה–20, הולדה סטאמפף, נרצחה ב–1930 בקניה, ככל הנראה בגלל דעותיה. אבל היום המסאים פתוחים יותר לשמוע על הנושא ובזה נאחזים גניזי ושותפיו — הכלכלנים פרופ' אלכסנדר קפלן, פרופ' ברטיל טנגודן ותלמידת המחקר ראנווייג פלך מבית הספר הנורבגי לכלכלה NHH, ואשתו של גניזי, פרופסור לשיווק איילת גניזי, מאוניברסיטת סן דייגו.

ככלכלנים התנהגותיים, גניזי ושותפיו חוקרים כיצד אפשר לשנות התנהגויות אנושיות באמצעות תמריצים כלכליים. הם עושים זאת באמצעות ניסויי שדה שנערכים הרחק מכותלי הקמפוס. כך גניזי מסביר זאת בספר "ציר ה–why" (בעברית יצא הספר בהוצאת דביר, ב–2014), שחיבר יחד עם הכלכלן האמריקאי ג'ון ליסט: "ב–20 השנים האחרונות יצאנו מגבולות המשרד שלנו כדי לנסות להבין מה מניע אנשים לעשות את הדברים שהם עושים בסביבתם הטבעית. הסיבה להחלטתנו פשוטה. אם תכניסו גזען למעבדה, שבה הוא יודע שצופים בו, הוא לא יתנהג באופן גזעני — הוא יאמר מה שהוא חושב שהמדען רוצה לשמוע, או יתנהג כפי שהוא יודע שהחברה מצפה ממנו להתנהג, משום שיש לו מניע להתנהג על פי ציפיותיו של החוקר. אבל אם תצפו בהתנהגותו בבר השכונתי בזמן שאדם 'אחר' נכנס פנימה, תוכלו לחזות באפליה כפשוטה".

בהמשך הספר כותבים השניים: "בעינינו, כלכלה היא תחום מחקר העוסק במלוא המגוון והמנעד של הרגשות האנושיים. העולם כולו הוא המעבדה שלה, והיא יכולה להניב תוצאות שבכוחן לשנות את החברה לטובה". שינוי החברה לטובה הוא תכלית המחקר למיגור מילת הנשים בקרב המסאים, שעתיד להתנהל באופן הבא: שנת הלימודים הקנייתית מתחילה בכל שנה בינואר. בינואר 2017 יוזמנו כ–400 בנות בגיל 8–12 לבדיקות רפואיות, שיבצעו אחיות מקומיות. על הבדיקה יקבלו הבנות סכום כסף השווה בערך למשכורת ממוצעת של שבוע עבודה אחד, מה שאמור להוות תמריץ למשפחות לשלוח את בנותיהן. בבדיקות ירשמו האחיות מי מהבנות עברה מילה ומי לא.

200 בנות יהוו קבוצת ביקורת, שחברותיה ייבדקו בכל שנה בדצמבר. בעקבות הבדיקה ייערך רישום אם עברו מילה או לא. 200 הבנות האחרות יהיו קבוצת המחקר. כל בת שלא עברה מילה תקבל מלגת לימודים בשווי 1,000 דולר, מחצית שכר הלימוד לשנת לימודים בפנימייה בקניה (מרבית בתי הספר באזור הם במבנה של פנימייה, מה שמקל על המשפחות מרובות ילדים לכלכל את הילדים הלומדים). מי שעברה מילה לא תקבל את המלגה. בכל שנה יתבקשו כל הילדות לשוב לבדיקה בימים שלפני תחילת הלימודים. שוב, מי שלא עברה מילה באותה שנה תקבל את המלגה. מי שעברה מילה, תפסיק לקבל את המלגה. החוקרים מקווים ליצור מאסה קריטית של בנות שלא עוברות מילת נשים וגם לשלוח אותן לבתי ספר, שם הן מקבלות חינוך נגד מילה ולומדות שהן רשאיות להתנגד למנהג.

המחקר מעלה כמה ספקות ותהיות. למשל, מה יהא על הבנות האומללות שעברו מילה בעל כורחן ועתה הן גם נימולות וגם לא זוכות למלגת לימודים? "ברור לנו שזו החלטה קשה, שלא תיטיב עמן", משיב גניזי, "אבל אנחנו גם יודעים בוודאות ששום ילדה לא תעבור מילה בגללנו ושום ילדה לא תיעדר מבית הספר בגללנו. אנחנו עושים רק טוב, את הרע עושות המשפחות בעצמן. זו ההתחייבות שלנו". שאלה בסיסית יותר היא מה יניע בנות שעברו מילה להגיע לבדיקה כזו, שהרי אם הן נימולות, הוריהן יכולים להיעצר ולהישפט (החוק הקנייתי מטיל את האחריות המשפטית על ההורים, המוהלת וראש הכפר). התשובה לכך היא שיוענק להן תמריץ כלכלי להגיע לבדיקה ויובטח להן שהנתונים הנאספים בה ייוותרו חשאיים ולא ידווחו לרשויות.

שאלה נוספת העולה מאליה היא למה, לדעת החוקרים, מלגת לימודים תגרום למשפחות להפסיק למול את הבנות. התשובה לכך עלתה מהשיחות הרבות שקיימנו עם מסאים שונים — צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, מתנגדי מילת נשים ותומכיה. המסאים מעוניינים לשלוח את הילדות לפנימיות, מפני שכך הם מקִלים על עצמם מפני שאינם צריכים להאכיל ילדים רבים כל כך. בנוסף, ערכן של צעירות שלמדו בפנימייה עולה בבואן להתחתן. המצטיינות מביניהן ממשיכות למכללה ורוכשות מקצוע ואחר כך עוזרות בפרנסת המשפחה, והמשכילות ממש אף רשאיות לבחור את הבעל שלהן בעצמן, כפי שהתאפשר לנאשאו. הדאגה הבאה שמתעוררת היא שעם תום הלימודים המשפחה תודה על המלגה שהבת קיבלה ובכל זאת תבחר למול אותה. החוקרים מקווים שהחינוך שיוענק לבנות בבתי הספר בגנות מילת נשים, והעובדה שכאשר הן מגיעות לגיל 18 הן נחשבות על פי חוק כעומדות ברשות עצמן — יצמצמו את התופעה הזאת. אפשר להניח שילדה שלמדה ארבע שנים בבית ספר ושמעה על זכויותיה ועל הסכנות הכרוכות במילת נשים תהיה חזקה יותר ותוכל להתנגד להוריה בבואם למול אותה בגיל 18. זו גם הסיבה לכך שהגיל שבו מלים ילדות הולך ונעשה צעיר יותר בקרב שבט המסאי מאז שהפרקטיקה נאסרה על פי חוק.

גניזי ושותפיו בחרו בשבט המסאי כפלטפורמה לשינוי שהם מבקשים לחולל מכמה סיבות. אחת מהן היא שמילת נשים אינה חוקית בקניה. סיבה נוספת היא שמורגשת תכונה בנושא בקרב אנשי השבט. סביר להניח שמשלחת כמו שלנו לא היתה מתקבלת באותה חביבות בסומליה, שם מילת נשים היא חוקית ושכיחותה הגבוהה בעולם. קהילת המסאי היא חברה השרויה בפתחו של שינוי. ההבנה כי הפרקטיקה הזאת — עתיקה, בסיסית וטבועה עמוק בתרבות שלהם ככל שתהיה — מסוכנת, תופסת שם אחיזה ראשונית, אמנם מהוססת, אבל גם מעוררת אופטימיות.

סיבה נוספת לכך שהמסאי נבחר לניסוי המילה היא ניסוי אחר שנעשה בקרב אנשי השבט, שהצליח מעל למשוער ושנועד לשמר את הטבע העשיר והיפהפה שבקרבו חיים המסאים. בית ההארחה שבו אנו מתאכסנים בשהותנו בקניה הוקם על ידי איטלקי בשם לוקה בלפייטרו, שהגיע לטיול באזור, התאהב באנשי המסאי ובטבע שבו הם חיים והחליט להשתקע שם עם אשתו אנטונלה בונומי ושלושת ילדיהם. הוא הקים בית הארחה, בית ספר וגם את Maasai Wilderness Conservation Trust, קרן לשיפור איכות חייהם של המסאים ולשימור הטבע באזור. הקרן מעסיקה כ–320 בני המקום, נוסף על 70 אנשי מסאי שעובדים בבית ההארחה. שמה של הקרן יצא למרחוק כשהשחקן ההוליוודי אדוארד נורטון הגיע לבית ההארחה, נשבה בקסמי האזור והחליט לפרסם את הקרן, להקים לה סניף בארצות הברית ולהשקיע בה בעצמו. הוא גם הזמין כמה מאנשי המסאי — הידועים בגזרתם הספורטיבית וביכולת הריצה למרחקים שלהם — לרוץ איתו במרתון ניו יורק 2012 וכך גייס כספים לטובת הקרן.

סמסון פרשינה, בן 35, היה אחד מהרצים הללו. הוא החל את דרכו כמלצר בבית ההארחה ובמהרה בלט ביכולות הניהול שלו. היום הוא מנהל את בית ההארחה ומשמש כיו"ר קרן השימור. אחרי כמה כוסות יין מול נוף עוצר נשימה פרשינה מספר שהוא נשוי לאשה לא נימולה משבט אחר. לשניים שלושה ילדים, שתי בנות ובן, ולדבריו הוא לא מתכוון למול את בנותיו. אחת התוכניות של הקרן שהוא מנהל עוסקת בשימור טבע, והיא זו שנוטעת בגניזי ובשותפיו תקווה שגם הפרויקט שלהם יצליח.

באזור של המסאי יש חיות בר רבות — ג'ירפות, זברות ואימפלות הן מראה נפוץ כשעוברים בינות לבתי הבוץ של המסאים, וגם טורפים כמו צבועים, שועלים, נמרים, נשרים ואריות שכיחים באזור. לפי התרבות המסאית, אם פרה או עז השייכת לבן שבט המסאי נטרפה על ידי חיית טרף, לוחמי המסאי ינקמו את נקמת המשפחה על ידי ציד אריה, שמהווה גם טקס חניכה לנערים מסאים. ציד אריה נחשב לפסגת חיי הלוחמים, ולוחם שהשתתף בציד מוצלח כזה זוכה לתהילת עולם. המסורת הזאת הובילה לכך שב–2008 נותרו באזור עשרה אריות בלבד וסכנת הכחדה חמורה ריחפה מעל ראשם.

מילת נשים בקניה
בנות כיתה ח' באחד מבתי הספר בכפר. אחרי שהן עוברות מילה, רוב הילדות עוזבות את בית הספרצילום: נטע אחיטוב

פרשינה ואנשי הקרן הכריזו על מערכת של תמריצים כלכליים שתחליף את ציד האריות. אם פרה או עז ייטרפו, תשלם הקרן פיצויים לבעליהן, בתנאי שלא ייהרג כל אריה באותו אזור. "בכל כפר יש לנו כמה פקחים, שחיים שם באופן קבוע", מסביר פרשינה את השיטה. "אם פרה או עז נטרפו, הקהילה כבר יודעת שאסור להם לגעת בזירה, זה כמו חקירה של תאונה. הם מדווחים לפקחים המקומיים, שמגיעים לבדוק את הפגר. לפי אופי הפצע על הפגר הפקחים יודעים אם הן אכן נטרפו ולא סתם מתו ואיזה בעל חיים טרף אותן — צבוע, נמר, נשר או אריה. יש שלוש קטגוריות של פיצויים: תשלום של 20 אלף שילינג קנייתיים (כ–800 שקל, שהם בערך שוויה של עז ושליש משוויה של פרה) במקרה שחיית הטרף הגיעה לכפר, הצליחה לעבור את הגדר של אותו משק ולטרוף. במקרה של פרה זה לא מכסה הכל, אבל זה משהו. הקטגוריה השנייה היא פיצוי של 10,000 שילינג, שניתנים במקרה שהעז או הפרה נטרפו מחוץ לגדר, או שהגדר לא עמדה בסטנדרטים שקבענו. לבסוף, יש פיצוי של 7,000 שילינג, אם העז או הפרה אבדו ולא מוצאים את הפגר. אין סכנה שישקרו לנו, כי כולם יודעים הכל על כולם כאן. קשה להסתיר פה משהו וגם הפקחים שלנו הם חלק מהקהילה".

אם אריה נהרג מסיבות לא טבעיות, במשך שלושה חודשים כל הכפר שבשטחו התרחש הציד לא יקבל כל פיצוי. התמריץ הזה יוצר לחץ חברתי שהוביל להפסקת ציד האריות. היום, שמונה שנים מאז שמערכת הפיצויים הזאת החלה לפעול, עלה מספר האריות באזור מעשרה ל–65.

מי שאחראי על הפקחים של הקרן הוא דיוויד קנאי, בן 23, גבר יפה תואר, משכיל, נעים הליכות, נינוח וכריזמטי. באחד הבקרים אנחנו מצטרפים אליו ואל ארבעה פקחים נוספים בחיפוש אחר אריות. באמצעות אנטנה ומכשיר הקולט שדרים מהמשדר הצמוד לעורפו של אחד האריות אנחנו מצליחים להתקרב עד כדי 500 מטר מהלהקה, אבל איננו רואים אותה. לטענת קנאי, האריות דווקא רואים אותנו בוודאות, ולכן מעדיפים לא לצאת ממחבואם. בעקבות סימנים על הקרקע, כמו עקבות של גרירה וצואה של אריה, הם מסיקים שהאריות צדו בלילה. ואכן, אחרי זמן מה מתגלות שאריות של פגר זברה טרי. קנאי מסביר שגם הצבועים כבר הספיקו לאכול ממנה, לאחר שהאריות טרפו, שבעו והסתלקו.

צוות הפקחים לבוש בבגדים מסורתיים של שבט המסאי וכל אנשיו נועלים סנדלים העשויים מצמיג של אופנוע. הם מאפשרים לנו למדוד את הסנדלים, שמתגלים כמנעלים נוחים באופן מפתיע. שניים מבין הפקחים הם לוחמים לשעבר, שעד לפני כמה שנים נהגו לצוד אריות. הצעיר בחבורה, בחור גנדרן ומשעשע, הצטרף לצוות הפקחים לאחר שחברו נהרג מתקיפת אריה בליל ציד כזה, והמבוגר צד במו ידיו חמישה אריות. קנאי מעסיק לוחם צעיר ולוחם מבוגר מכל קהילה, כדי שאלו ישמשו שגרירים נגד ציד אריות בתוך הקהילה שלהם.

לוסי נאשאו
לוסי נאשאו. "כל הילדות המסאיות יודעות שהן יכולות לברוח אלי אם באים למול אותן"צילום: צילום: איתי רזיאל / "סרטי האחים הימן"

בעת החיפוש אחר האריות מקבלים הפקחים קריאה על עז שנטרפה באחד הכפרים. אנחנו עולים על הג'יפ ונוסעים לשם. כתריסר ילדים צועקים ומנופפים לנו כשאנחנו מתקרבים למקום משכבה של העז. שם ממתינה לפקחים אשה מבוגרת שמצביעה אל מעלה עץ, שבין ענפיו הגבוהים מתגלה פגר העז. בירור קצר מעלה שהקשישה הניחה את העז למעלה בעצמה, כדי שחיות הטרף לא ייגעו בה בלילה. הפקחים מורידים את העז מהעץ, מצלמים ובוחנים אותה, קובעים שהיא נטרפה על ידי צבוע, רושמים לקשישה דוח ומעניקים לה אישור לקבלת פיצויים מהקטגוריה השנייה (העז נטרפה מחוץ לגדר המשק).

האמהות מעודדות

אנחנו ממשיכים לביקור במרפאה של הכפר. היא בנויה כמסדרון, שממנו יוצאים שלושה חדרים קטנים. יחסית לחוץ מלא האבק המרפאה נקייה, אבל רחוקה מסטנדרטים מערביים של סניטציה. קירותיה עמוסים בפוסטרים הנושאים דברי הסברה על היגיינה, סרטן שד, איידס, טיפול בתינוקות ונושאים רפואיים אחרים. מחוץ למרפאה ניצבת קופסת עץ ובתוכה קונדומים למכביר, שאנשי הכפר מוזמנים לבוא ולקחת בחינם. על אופנוע כבד ומרשים, מהסוג שרבים מהגברים באזור רוכבים עליו, מגיע הרופא, ד"ר גבריאל ווארי, בן 38. לחיצת היד שלו חמה וממושכת וחיוכו רחב מאוד. הוא לא משבט המסאי ואת המשכורת שלו משלמת הקרן שהקים בלפייטרו. המשפחה שלו גרה בניירובי ואחת לשלושה שבועות הוא נוסע לבקרה למשך שבוע.

לצדו יושב האח של המרפאה, אריק לקיפאסייה, מסאי בן 42. "המסאים מאמינים שילדה שעוברת מילה הופכת לאשה ורק אז היא מתקבלת בחברה כאדם בוגר. מעבר לסכנות הרפואיות הכרוכות במילה, חלק מהילדות גם עוזבות את בית הספר אחרי זה, כי עכשיו הן נשים אז למה שהמורה תגיד להן מה לעשות. יש פער עצום בין הידע של הדור המבוגר לידע של הדור הצעיר. הדור הצעיר הרבה יותר מודע לסכנות ולהשלכות של ההליך. אנחנו מוצאים שיותר מכולם האמהות הן אלה שמעודדות את הילדות לעבור מילה בגלל הבורות שלהן בנושא. עם זאת, אני מאמין שבערך 90% מהגברים המסאים כיום רוצים לשאת נשים נימולות, למרות החינוך של השנים האחרונות. הם לא רוצים ללכת נגד התרבות שלהם, נגד הקהילה. הם מפחדים שידחו אותם, אז יש גם עבודה רבה לעשות בקרב הגברים".

ג'וליאס למויאן משמאל ואמו
ג'וליאס למויאן (משמאל) ואמו, המוהלת לשעבר, נורפוקאי. נחשב למקצוע מכובד בקהילהצילום: צילום: איתי רזיאל / "סרטי האחים הימן"

לדברי ד"ר ווארי, "סיבה נוספת שבגללה ההורים רוצים למול את הילדות היא שברגע שהילדה נימולה, זה עניין של זמן עד שגבר כלשהו יציע לה נישואים ואז אפשר לסחור בה. אם היא לא נימולה, אי אפשר לסחור בה. כשחושבים על מילת נשים, צריך לחשוב על ילדה שגדלה בקהילה מסורתית. אמא שלה, סבתא שלה, החברות שלה — כולן נימולות. אומרים לה שהיא לא תהפוך לאשה אם לא תעבור מילה, שהיא לא תמצא בעל, שלא תוכל ללדת. היא גדלה בסביבה כזו וחושבת שזו הנורמה. בשבילן, מילת נשים היא הדרך היחידה, הן לא מכירות דרך אחרת. חלק מהקמפיין החינוכי שלנו בקהילה הוא להראות להן שלא כל הנשים בעולם עוברות מילה. בהתחלה זה שוק בשבילן".

מה לגבי העובדה שאשה נימולה לא נהנית מיחסי מין? האם זה משהו שמדברים עליו כאן?

"זה חלק מתהליך ההסברה שלנו", אומר לקיפאסייה. "אנחנו מסבירים לגברים שהם לא יקבלו סיפוק מלא מאשה נימולה, כי היא לא נהנית מסקס. אגב, חלק מאנשי המסאי מתחתנים עם נשים משבטים אחרים, שבהם לא מלים את הנשים, בדיוק מפני שהם רוצים לקיים יחסי מין נעימים יותר".

"הקהילה המסאית היא פטריארכלית וקולן של הנשים כמעט שלא נשמע בה", מוסיף ד"ר ווארי, "אבל אנחנו מבקשים להציף את העובדה שכשאין דגדגן וחלק מהשפתיים נחתכות (ראו מסגרת) אין ספק שהסקס לא נעים. הצלקות מהמילה עצמה והטראומה הרגשית שזה גורם להן מובילות לא רק לחוסר הנאה, אלא גם לפחד מסקס. הנשים מקבלות את זה כאחד הדברים שהן צריכות לחיות איתם, ולכן אלו נושאים שכמעט לא מדברים עליהם. גם היום, חרף המודעות, יש הרבה יותר נימולות מאשר לא נימולות, ואני לא חושב שהן אומרות שמנעו מהן הנאה מינית. זה לא נראטיב שיוצא החוצה ואני משער שהוא לא מאוד מדובר גם בינן לבין עצמן. גם אנחנו, בקמפיין שלנו, פחות מדברים על הנאה מסקס כטיעון נגד מילה, אלא יותר מדגישים את האספקטים הבריאותיים. זה נראה לנו יותר יעיל בשלב זה".

מי האנשים שמעודדים היום להמשיך במילת נשים?

ננגיני, נמבאסו וג'ואש אטמבו
מימין: ננגיני, נמבאסו וג'ואש אטמבו. לפני שנלקחו למרכז ההצלה, הילדות עברו מילה והושאו בסתר לגברים מבוגרים על ידי משפחותיהןצילום: איתי רזיאל / "סרטי הימן"

"ברמת המיקרו, באופן ספציפי לכל ילדה וילדה, אלו ההורים שדוחפים לבצע את הפעולה", משיב לקיפאסייה. "אבל באופן כללי בחברה שלנו, במאקרו, הייתי אומר שמי שמעודד את המשך קיום המנהג אלו הנשים המבוגרות, בנות 50 ומעלה, שמתוך בורות מאמינות שזה הכרחי". "גם הרבה מהבנות עצמן מבקשות לעבור מילה", מוסיף ד"ר ווארי. "אם מישהי יולדת בבית בעזרת מיילדת זקנה שבלידה מגלה שהיא לא חתוכה — היא תחתוך אותה בלידה. היא תמול אותה, כי הן מאמינות שאי־אפשר ללדת אם את לא נימולה. זה מציב את הנשים במלכוד וחלקן מעדיפות להיחתך כשהן צעירות, הרבה לפני שהן נכנסות להריון, כדי שזה לא יקרה בלידה".

נגמר במוות

לאורך המסע מרחף מעלינו סיפורה של ראימה נטגוסה בת ה–13, שמתה ממילת נשים. רבים מהמרואיינים מזכירים אותה, בדרך כלל בלחישה, אחרי שאני מכבה את הרשמקול. נשמעו כמה גרסאות על מה שקרה עד שמתה, אבל דבר אחד ידוע בוודאות — ראימה מתה בלילה בעקבות מילה שעברה בבוקר, אחרי שאיבדה דם רב. ג'וליאס למויאן, בן 32, פעיל נמרץ נגד מילת נשים, מספר שנטגוסה נכנסה להריון בטעות מבחור שזהותו לא ידועה עד היום ואת המילה עברה בחודש השישי להריונה, כך שלא רק נטגוסה מתה, אלא גם העובר שלה. בכתבות הרבות שנכתבו על המקרה בעיתונים הקנייתיים וב"גרדיאן" הבריטי לא הוזכר שהיתה בהריון, אבל זו השמועה שמתרוצצת בקרב המסאים.

אביה של נטגוסה לא התגורר איתה — אמה היא רק אחת מארבע הנשים שלו. למרות זאת, הוא נחשב לאפוטרופוס שלה ולכן הוא עומד למשפט בגין רצח לצד האם. גם ראש הכפר (המכונה צ'יף), הדמות המתאמת בין הממשלה לבין קהילה המקומית, עומד למשפט, כי החוק בקניה מטיל אחריות גם על הצ'יפים. אם יימצא אשם, העונש הצפוי לו הוא חמש שנות מאסר וקנס, ואילו ההורים צפויים למאסר עולם. בינתיים מסרב בית המשפט לשחרר אותם בערבות והם מוחזקים במעצר, מחשש שיברחו ולא יופיעו לדיונים או אף יעברו את הגבול לטנזניה, כפי שככל הנראה עשתה המוהלת ברגע שהבינה שהילדה מתה. היא לא נמצאה עד היום.

ניכר שממשלת קניה החליטה להפוך את המקרה למשפט ראווה, למען יראו וייראו. המשפט מעורר אמוציות רבות בקרב בני המסאי וביום שבו נפתח הפגינו מחוץ לכותלי בית המשפט בניירובי, וגם בכפר של נטגוסה, מאות אנשי מסאי ובהם גם נשים רבות שצעדו בקריאות בעד מילת נשים ובדרישה שממשלת קניה תפסיק להתערב במסורות שלהם.

אורי גניזי
פרופ' אורי גניזי. כחלק מהמחקר, מי שעברה מילה לא תקבל את המלגהצילום: איתי רזיאל / "סרטי הימן"

בינתיים למויאן מכתת רגליים מכפר לכפר בקרב המסאים, גם בטנזניה וגם בקניה מולדתו, ומעביר סדנאות, סמינרים והרצאות נגד מילת נשים ואלימות מבוססת מגדר. "בסמינרים שלי אני מפריד בין גברים לנשים, כי גברים לא רוצים לשמוע על ההשלכות הבריאותיות הקשות של מילת נשים, ואם רוצים לדבר על הנאה מסקס, כלומר שאשה לא נהנית כשהיא חתוכה, כדאי לדבר על זה רק עם הגברים".

הוא פעיל בנושא משנת 2008 ומספר שהפתיחות לדבריו הולכת וגדלה משנה לשנה. בתחילת הדרך, הוא מספר, הגיע לבית ספר באזור ואסף את כל הבנות להרצאה על הסכנות הבריאותיות הכרוכות במילת נשים. בתוך דקות הגיעו אמותיהן וביקשו להוציא את הבנות מהכיתה, כדי שלא ישמעו את דבריו. היום הוא מתקבל בפתיחות גדולה יותר, גם אם מסויגת, הן על ידי גברים והן על ידי נשים. הוא מספר בגאווה על חמישה גברים מסאים שנשאו נשים לא נימולות. הוא עצמו נשוי לאשה נימולה, כי כשהתחתן, בשנת 2006, לא היה מודע לסבל שהמילה גורמת לנשים. יש לו בן ושתי בנות, ולדבריו הוא לא מתכוון למול אותן.

למויאן לבוש בבגדים מערביים, מדבר אנגלית שוטפת ושופע רעיונות מודרניים. ביום השני להיכרותנו הוא מזמין אותנו לביתו. להפתעתנו, מדובר בשני צריפים רעועים, שביניהם ניצבת בקתת בוץ שמשמשת כמטבח. בחצר עשרות עזים. אשתו של למויאן, שאינה דוברת אנגלית, רועה אותן. אחד הצריפים מרוהט בספות ישנות שמקיפות שולחן קפה, שעליו הניח למויאן מבעוד מועד את כל מסמכי ההכשרה שלו מהסמינרים והקורסים מטעם ארגוני הבריאות והעצמת הנשים שבהם השתתף. תיקייה אחרת מכילה מסמכים עם הסבר מפורט על הסכנות הבריאותיות הכרוכות במילת נשים ותמונות שקשה להתבונן בהן. למויאן מגיש לי את התיקייה הזאת בחיוך נונשלנטי. מבחינתו זה עניין של מה בכך, המנהג הזה הוא חלק מן היום־יום שלו בשמונה השנים האחרונות.

במפגש עם אמו של למויאן מתברר לנו עד כמה מילת נשים היא חלק מעולמו. נרפוקאי למויאן, בת 78, היתה מוהלת במשך 19 שנה. למויאן לא ציין את העובדה הזאת עד לרגע שבו פגשנו אותה. למויאן מספרת שאביו של ג'וליאס מת כשהיה בן כמה חודשים. האם מימנה את כל המזון, הבגדים והחינוך שלו ושל שלושת אחיו על ידי טקסי המילה שביצעה. היא קיבלה 6,000 שילינג קנייתיים (כ–230 שקל) על כל מילה ובקריירה ארוכת השנים שלה מלה כ–600 ילדות.

הילדות במרכז ההצלה שרות ורוקדות
הילדות במרכז ההצלה שרות ורוקדות. מספקים להן טקס אלטרנטיבי של מעבר מילדות לבגרות בדמות השכלהצילום: איתי רזיאל / "סרטי הימן"

כשלמויאן החל לעסוק בפעילות נגד מילת נשים לפני שמונה שנים חשבה אמו שהוא השתגע. "לא ידעתי איך לספר על זה לחברות שלי. חשבתי שהוא לא מכבד את מטה לחמנו ואת התרבות שלנו. תהיתי איך יתייחסו למשפחה שלנו, שיש בה גבר, היחיד בקהילה, שמתנגד למילה", היא אומרת בניב המסאי, ובנה מתרגם לאנגלית בחיוך מבויש. "חשבתי שיגידו שאתה מקבל כסף מארגונים מערביים, כי אתה עצלן מדי לרעות את הפרות ולהיות חקלאי", היא אומרת לו, "אבל לאט־לאט הבנתי שהרבה בנות עוזבות את בית הספר מפני שעברו מילה. כשאת מלה ילדה בכיתה ד', היא תעזוב את בית הספר כי עכשיו היא נחשבת לבוגרת. הבנתי גם שיש מחלות, כמו איידס או סיבוכים בלידה, שקורות לנשים נימולות. כל הידע הזה לא היה בזמני. היום אני מבינה שגם אני יכולתי להידבק באיידס, כי חתכתי את הילדות האלו בידיים בלי כפפות".

היום נרפוקאי נושאת בגאווה תעודה של מוהלת האומרת "לא למילת נשים" (No to FGM היא סיסמה שגורה בשיח על מילת נשים בקניה). היא מסרה את כלי החיתוך שלה לפקח של הממשלה, כי היום גם אחזקה של כלי מילה נחשבת לעבירה על החוק.

מה הרגשת במילה הראשונה שביצעת — התרגשת, פחדת?

"בפעם הראשונה שמלתי ילדה התרגשתי, אבל לא מאוד, כי את אף פעם לא לבד במילה. תמיד יש עוד ארבע נשים שמחזיקות את הילדה בזמן המילה, וזה גורם לך להרגיש בטוחה. בעיקר שמחתי שהיא לא מתה. אחר כך זה כבר הפך לשגרה. כשהייתי מלה נשים, הן היו מחלימות תוך שבועיים. נחשבתי למישהי עם ידיים חמות, שזה טוב. ככה קוראים למי שהיא מוהלת טובה כאן. נחשבתי לאחת המוהלות הבטוחות באזור".

איך החלטת להפוך למוהלת?

"בגיל מסוים הרגשתי שאני מבוגרת מספיק כדי להיות מוהלת. זה מקצוע שמעניק כבוד בקהילה. אהבתי איך שקיבלו אותי בכל פעם שהגעתי לעשות את המילה. זו היתה חוויה טובה עבורי. זה משהו שאני גאה בו ושאני זוכרת לטובה. מלתי יותר מ–600 בנות ואף אחת מהן לא מתה. עד היום, גם כשאני כבר לא מלה, אני מקבלת כבוד מהקהילה בזכות המקצוע הזה".

את זוכרת את המילה שאת עצמך עברת?

"עברתי מילה בגיל 18. אני זוכרת בעיקר את הטקס, ופחות את הכאב. היינו חמש בנות שעברו את המילה באותו יום. זה לא היה טראומטי עבורי, אני לא זוכרת שדיברנו על הכאב. בתקופה ההיא היינו שמות חלב פרה לחיטוי הפצע וגם שתן. תסתכלו על האוזניים שלי", היא מצביעה על האוזניים שבהן יש חורים ענקיים. "פעם היינו מחממים ברזל ועושים חורים באוזניים כדי להכין את עצמנו לכאב של המילה. היום כבר אי אפשר לעשות את זה לדור הצעיר, כי הוא פחות חזק. אנחנו היינו שותים דם של פרה והגוף שלנו היה חסין להכל. היום הגוף של הצעירים הוא לא אותו דבר. אני חזקה יותר ממך, ג'וליאס, כי הייתי שותה דם של פרה ואוכלת בשר נא. היום אתם אוכלים אורז, חיטה וממתקים שמחלישים אתכם".

ילדות תמורת פרות

אחד המקרים הקשים שנתקלנו בהם בסיור היה של ננגיני, בת 9, שמתגוררת במרכז הצלה (Rescue Center, כפי שהוא מכונה על ידי המקומיים). זו פנימייה לילדות שברחו מהמשפחות שלהן, לכן לא אציין את שם משפחתה כמו גם את שמות המשפחה של הבנות האחרות מהמרכז. את מרכז ההצלה מנהל ג'ואש אטמבו, בן 27, אחד האנשים המרשימים שפגשנו במסע. בלימודיו לתואר ראשון בבריאות הציבור התנדב אטמבו בארגון צדקה למען נשים בשם Kenya Divinity. הארגון מעניק עזרה רפואית בחינם לנשים. באופן טבעי, הרבה מן העזרה ניתנת לבעיות הקשורות למילת נשים.

הארגון רצה לבנות בית חולים לנשים בקרב שבט המסאי, אבל ברגע של הארה הבין אטמבו שמוטב למנוע את מילת הנשים במקום לטפל בבעיות הנובעות ממנה, וכך הקים את מרכז ההצלה. "יש כאן 25 בנות. אנחנו מספקים להן טקס אלטרנטיבי של מעבר מילדות לבגרות בדמות השכלה", הוא אומר וחיוך זוהר על פניו. "אחרי שאנחנו מצילים את הילדה ומביאים אותה למקום הבטוח, אנחנו מעודדים אותה להיפגש עם ההורים שלה, אבל אצלנו, לא בבית המשפחה, תחת עינינו הפקוחות. אנחנו מסבירים להורים על ההשלכות של המילה, על הכאב שזה גורם לילדות, על כך שזה נורא לעשות כזה דבר תמורת כמה פרות. אנחנו מסבירים על הטקס האלטרנטיבי שאנחנו מספקים, מסבירים שהן הופכות לנשים מבוגרות גם בלי מילה, כל עוד הן מקבלות חינוך".

מה דעתך על תמריצים כלכליים להפסקה של מילת נשים?

"אני חושב שזה יכול לעזור, כי מילת נשים כפי שאני רואה אותה היא אלימות מגדרית שקשורה לעוני. חלק מהמשפחות מלות את הבנות כדי לחתן אותן ולקבל פרות או סוכר תמורתן. אם אתם מציעים למשפחה כסף כדי שהילדה תצא מהבית ותלך לפנימייה, ישתלם למשפחה לא למול אותן. העצמת נשים בתוספת מתן משהו למשפחה על כך שהיא לא מלה את הילדה, זה יעזור מאוד. ברור ששיעור המילה יירד ככה".

ובחזרה אל ננגיני. היא הגיעה למרכז ההצלה לפני שנה, אחרי שהמורה שלה בבית הספר היסודי הגיעה לביקור בבית המשפחה, משום שננגיני נעדרה מבית הספר במשך שלושה חודשים. לתדהמתה, היא גילתה שהמשפחה השיאה אותה בסתר לגבר מבוגר, שהיא אשתו השישית (בשנת 2014 חוקק בקניה חוק האוסר על נישואים מתחת לגיל 18. לפי נתונים של האו"ם משנת 2012, 6% מהילדות הקנייתיות מתחת לגיל 15 נישאו ו–26% מהקנייתיות שגילן פחות מ–18 נישאו). הוא היה מגיע כל יום לביתה ומממש את זכותו המינית עליה וממש בימים הקרובים היתה אמורה לעבור מילה ולעבור לחסותו המלאה. המורה הנרעשת חזרה לבית המשפחה בערב, מלווה בכמה נשים מהכפר, ולקחה את ננגיני בכוח. היא הביאה אותה לבית חולים ומשם התקשרו אל אטמבו שיבוא לקחת אותה למרכז ההצלה.

היום, שנה בלבד לאחר מכן, אחרי טיפול פסיכולוגי ותמיכה רבה, אטמבו מספר שהיא אחת התלמידות הטובות בפנימייה. תלמידה נוספת בפנימייה היא נמבאסו, בת 10. נמבאסו עברה מילה כי הובטחה לאיש זקן תמורת עשר פרות. משפחתה קיבלה כבר ארבע פרות מתוך התשלום המלא והובטח לה שאת שאר הפרות תקבל כשנמבאסו תעבור לידי בעלה. מישהו, שאת זהותו אטמבו מסרב למסור, דיווח על העניין למרכז ההצלה, ואטמבו הגיע לבית המשפחה מלווה בשוטרים. הוא לקח את נמבאסו אל מרכז ההצלה. הרעיון הראשוני של מרכז ההצלה היה לקבל לחיקו ילדות שלא עברו מילה, אבל מהר מאוד הבין שהוא לא יכול להפלות לרעה את אלה שעברו מילה בעל כורחן ושזקוקות לסיוע.

הצטרפתי למשחק כדורעף שהבנות שיחקו במגרש המאולתר שלהן. בתחילה הן היו נבוכות מהשחקנית הזרה שהצטרפה אליהן, אבל אחרי כמה הגשות הן נפתחו, התמסרו והמשחק הפך לצמוד וסוער. התקשורת הבלתי־אמצעית של משחק ספורטיבי וההצצה שהוא מעניק לדינמיקה החברתית ביניהן גרמו לכך שכל אחת מהן נצרבה עמוק בנפשי. גיליתי חבורה של בנות אמיצות, חמודות, בוגרות וילדותיות גם יחד, מנומסות, חרוצות ומרגשות. בסוף הביקור במרכז, שהוא ביתן, הילדות נענו לבקשתו של אטמבו לבצע בפנינו שלושה שירים. אחד באנגלית, שמדבר על "האדם היפה של אפריקה" ועל החשיבות של חינוך והעצמת נשים, ושניים בניב המסאי, שלפי התרגום של אטמבו עוסקים באותם נושאים. השירה הילדותית והריקוד שליווה אותה הם זיכרון שיישאר איתי לנצח.

---------------------------------------------------------------------------

מילת נשים בעולם

בשבוע שעבר ציין האו"ם את "היום הבינלאומי לאפס סובלנות כלפי השחתת איבר המין הנשי" (מילת נשים), שבו נערכים ברחבי העולם - ובמיוחד ב-17 מדינות אפריקאיות שבהן המנהג רווח - אירועי הסברה על הסכנות והפרת זכויות האדם הכרוכות במילת נשים. באו"ם מקווים שאירועים אלו יסייעו לצמצם את התופעה השכיחה, שכן לפי הנתונים היום, עד שנת 2030 צפויות 86 מיליון ילדות לעבור מילה. הילדות הללו יצטרפו ל– 140 מיליון הילדות והנשים החיות בקרבנו שכבר עברו מילה.

מילת נשים שכיחה ב-29 מדינות באפריקה ובמזרח התיכון, ואפשר למצוא שובלים שלה גם באסיה, אמריקה הלטינית ובמדינות רבות שבהן חיות קהילות מהגרים שהמנהג מקובל בארצות המוצא שלהן.

השיעור הגבוה ביותר הידוע של מילת נשים הוא בסומליה, שם 98% מהנשים עוברות מילה. במקום השני נמצאת גינאה שבה 96% מהנשים נימולות, בסיירה ליאון 94%, במצרים 91% ובסודן 90% מהנשים עוברות חיתוך של איבר המין.

בישראל מילת נשים אסורה על פי חוק (החוק מעט מעורפל, אבל מאפשר העמדה לדין על כך). המנהג היה נהוג בעבר בקרב חלק מהקהילה הבדואית, אבל ככל הידוע מסקרים שנערכו לאחרונה, זה כמה שנים שהמנהג לא מתבצע בישראל.

בקמפיין נרחב של העיתון הבריטי "גרדיאן", בשיתוף האו"ם, להגברת המודעות לתופעה, הם מכריזים כי "יש תקווה". אמנם המנהג קיים זה אלפי שנים, אבל מחקרים וסקרים מוכיחים כי אפשר למגר אותו בתוך דור אחד. כדוגמה מציין העיתון את המנהג הסיני האכזרי של כריכת רגלי ילדות, שהתקיים במשך אלפי שנים ונפסק בתוך דור אחד בזכות קמפיין נרחב.

--------------------------------------------------------------------------

ניתוח פראי

על פי האו"ם, השחתת איבר המין הנשי (Female Genital Mutilation, המוכר כ–FGM) הוא "הליך שפוצע או משנה את איבר המין הנשי מסיבות שאינן רפואיות ונחשב להפרה של זכויות אדם על נשים וילדות". מקובל לחלק את מילת הנשים לארבעה סוגים: הסרה חלקית או מלאה של הדגדגן; הסרה חלקית או מלאה של הדגדגן בתוספת הסרה או חיתוך של השפתיים הפנימיות; אחת או יותר מהפרקטיקות שצוינו ובנוסף הצרה של הנרתיק על ידי תפירה שלו; כל פרקטיקה אחרת שאינה למטרות רפואיות, כמו חתך סימבולי, צריבה או פירסינג.

לדברי ד"ר גבריאל ווארי, בקניה מילת הנשים הרווחת היא מהסוג השני — כריתה של הדגדגן וגם של השפתיים הפנימיות. ההליך מתבצע ללא הרדמה ולאחריו נקשרות רגלי הילדה והיא מרותקת למיטה עד שהפצע יחלים. לדברי ד"ר ווארי, בסומליה מתבצעת הפרקטיקה האכזרית ביותר — הסרה של הדגדגן והשפתיים הפנימיות ותפירה של פתח הנרתיק כדי למנוע קיום יחסי מין עד החתונה. כשהאשה (ופעמים רבות הילדה) נישאת, פותחים את התפרים על ידי קיום יחסי מין, או בעזרת רופאים או אחיות שאליהם מגיעה הכלה בסמוך למועד החתונה.

למותר לציין שאין כל יתרון רפואי למילת נשים. עם הסיבוכים האפשריים בטווח הקרוב לביצוע המילה נמנים בין השאר דימום ממושך, כאב, זיהומים, נפיחות, בריחת שתן ועוד. במחקר שנעשה על ידי מכון המחקר הנורווגי קונסקפסן ב–2015, נמצא כי כל אחת מהנשים שלקחו חלק במחקר חוו לפחות אחד מן הקשיים הללו, כאשר הסיכון הגדול ביותר לסיבוכים הוא במילה מהסוג השלישי. ישנה גם סכנת הידבקות במחלות כמו איידס וצהבת, משום שהמילה לרוב מתבצעת בסביבה לא סטרילית. לא ידוע כמה ילדות ונשים מתו כתוצאה מההליך, שכן הנטייה היא להסתיר את סיבת המוות כשמדובר במילת נשים.

בטווח הארוך, רשימת הסיבוכים ותופעות הלוואי ארוכה אף יותר וכוללת קלואידים (הצטלקות יתר בעקבות מנגנון לא תקין של ריפוי פצעים); לחלק מהנשים מתפתחות ציסטות חיצוניות, חלקן מזדהמות; לעתים גדלה במקום רקמה עם קצות עצבים, אלו שנותרו מהדגדגן שנחתך, שעשויים לגרום לתחושות מוזרות. חלק מהנשים מדווחות על כאבים בזמן הטלת שתן וצרכים ועל תחושה של דחיפות מתמדת ללכת לשירותים. לעתים נאגר שתן או דם ווסת מתחת לצלקת, מה שמוביל לזיהומים ולכאבים בבטן התחתונה. תופעה מוכרת בקרב נשים נימולות היא אי קבלת מחזור (כי הוא "תקוע"), כאבי בטן וחשד להיריון. במחקר שערך הארגון Healthcare for Women International ב–2013 בקרב יותר מ–12 אלף נשים משבע מדינות, דווח כי נשים נימולות דיווחו שאין להן חשק מיני פי שניים יותר מכפי שדיווחו לא נימולות ו–52% מהן דיווחו כי יחסי המין גורמים להם לכאב.

במהלך הלידה הסיבוכים אף מתגברים. הלידות ארוכות וכואבות יותר ומספר מקרי הניתוחים הקיסריים החירומיים גדול יותר בקרב נשים נימולות, כפי שקבע מחקר שוויצרי שפורסם בכתב העת Swiss Medical Weekly. ארגון הבריאות העולמי מצא במחקר שערך ב–2006 כי בלידות של נשים נימולות מתים 2% יותר תינוקות מאשר בלידות של נשים לא נימולות. הסיבות הן זיהומים מוגברים בנרתיק ודימום רב יותר של היולדת במהלך הלידה.

"כרופא אני יכול לומר שראיתי לידה של מישהי נימולה ושל מישהי לא נימולה וההבדלים ניכרים — הלידה של אשה נימולה היא בפירוש כואבת וקשה יותר ותהליך ההחלמה ממנה ממושך יותר", אומר ווארי, "אצל נשים נימולות הקרע שמתרחש בלידה גדול יותר, כי העור הוא צלקת ולכן פחות גמיש, וגם הדימום במהלך הלידה מוגבר יותר". מעבר לרובד הפיזי, נשים וילדות שעוברות מילה סובלות במקרים רבים מקשיים פסיכולוגיים ורגשיים, כמו הפרעת דחק פוסט־טראומטית, חרדה, דיכאון, היעדר הנאה ופחד מקיום יחסי מין ותחושות של בושה, בגידה וחוסר אמון.

------------------------------------------------------------------------

מה הקשר בין כלכלה התנהגותית למילת נשים?

"לרובנו יש הרגלים רעים שאנחנו לא מצליחים להיפטר מהם וישנם הרגלים טובים שהיינו רוצים לרכוש ואיננו מצליחים", אומר פרופ' אורי גניזי, כלכלן התנהגותי, שחוקר כיצד תמריצים יכולים לשנות הרגלים. הוא מציין לדוגמה מחקר שבו שילמו לסטודנטים להתאמן במכון כושר למשך חודש, ומסביר כיצד התשלום עודד חלק מהם לאמץ את ההרגל החדש ולהמשיך להתאמן גם אחרי שהפסיקו לקבל את התמריץ. "אבל במקרים אחרים, התמריצים יכולים להרוס", הוא מוסיף ונותן כדוגמה מקרה שבו הורים לילדים בגן קיבלו קנס של עשרה שקלים כאשר איחרו לאסוף את הילדים. מאז הושת הקנס, הורים רבים יותר איחרו. "הסיבה לכך פשוטה. לפני הקנס, ההורים הרגישו חובה להגיע בזמן. כשהטילו את הקנס, ההורים עברו לחישובי רווח והפסד, והחליטו ששווה להם לשלם עשרה שקלים ולאחר בכמה דקות". מטרת המחקר הנוכחי בקרב שבט המסאי בקניה, הוא מסביר, "היא לקחת את הידע שנצבר במעבדות ובמחקרי שדה בעולם המערבי ולנסות להשתמש בו לשינוי המנהג הקיצוני של מילת נשים באפריקה". "מעבר להצלחה המקווה עם שבט המסאי, הבדיקה תבוסס על כלים מחקריים שישכנעו ארגונים בעולם להרחיב את התוכנית לקבוצות אחרות שבהן המנהג נפוץ".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ