שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לוותר על המונוגומיה בלי שקרים ובלי בגידות?

האם הניסיון לקיים מערכות יחסים מלאות וגלויות עם יותר מאשר פרטנר אחד נידון לכישלון — או שזהו פתרון אולטימטיבי לשגרה המונוגמית השוחקת? ולמה דווקא נשים מובילות את המגמה הפוליאמורית?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איור של מספר אנשים מריחים מאותו הפרח
איור : אסף בן ארוש
גבריאל בוקובזה

אהבה ותשוקה נושאות את סימניהם של אושר ותקווה גדולים, אך בו־זמנית, זאת יודעים כולם — את אותותיו של סבל רב מנשוא. מדובר בחוק קיומי קשוח: התחושה הנעלה שאנו מבקשים בכל מאודנו להגשים מכילה ייסורים שמהם היינו רוצים בכל מחיר להימנע. כאשר אהבה ותשוקה נעדרות מחיינו חסרונן צורב, אולם כשהן נוכחות מלווה מצוקה כצל את הטוב שהן מביאות. זו חוקיות שנראית לא הוגנת, אם כי ההיגיון בה פשוט: קשר מממש כמיהה בסיסית לחיבור ובכך מעצים את איכות הקיום. אך סופו של הקשר, גם הטוב ביותר, להסתיים — בפרידה, עזיבה או מוות בלתי נמנע — ובכך כרוך טעם מר. יותר מכך, כאשר אנו בקשר מופעלים בנו בעל כורחנו זיכרונות מכאיבים של נתק, פגיעה או נטישה שחווינו בעבר והדחקנו, בעיקר ביחסים עם הורינו בילדות. כתוצאה מכך, בכל רגע של אינטימיות טמונים זרעי פחד וכאב. עוד לא נולד האדם שהצליח להתגבר על אלה ועדיין להישאר אנושי.

בזוגיות פועלים לצד החוקיות חסרת הפשרות הזאת גם משתני הזמן והחזרה. בכוחו של הזמן שעבר להשביח את הקשר כמו יין בחבית עץ; לייצר היסטוריה משותפת, יציבות, ביטחון וחברות. בה בעת פועלת השגרה כמו חמצן על ברזל, ועלולה להוביל להתפוררות. מערכות יחסים רבות החלו בסערות של לב וגוף והסתיימו בפרידה לאחר שחיקה אטית של כל מה שעשה אותן טובות בתחילה.

שינה יחד היא מדד טוב יחסית לאיכות הקשר הזוגי. בתחילת הקשר ישנים האוהבים כשהם צמודים זה לזה, משל היו גוף אחד. המרחק ביניהם הוא סייסמוגרף של קירבה; כפי שכתב לאונרד כהן, "והכל תלוי בעד כמה/ קרוב אלי את נמה" (And everything depends upon/ how near you sleep to me). למרות התרדמה נרשמות בתודעה הזוגית תנועות הלילה ההדדיות. בבוקר יוכלו להיזכר בחיוך בחיבוק הכפיות הענוג או במשיכות השמיכה. אחר כך, עם הזמן המחמצן, יכול כל זה להשתנות. הם ישכבו לישון בזמנים שונים, במיטות שונות, עם עיתונים ואפליקציות בידיהם ועם רגשות אחרים לחלוטין מאלה שחוו בראשית הקשר. כפי שכתב ריינר מריה רילקה בשירו "בדידות": "וכשהאנשים שזה את זה שונאים/ לישון יחד במיטה אחת מוכרחים" (Und wenn die Menschen, die einander hassen, / in einem Bett zusammen schlafen müssen).

ריינר מריה רילקה
המשורר ריינר מריה רילקה. "וכשהאנשים שזה את זה שונאים/ לישון יחד במיטה אחת מוכרחים"צילום: מתוך אתר Zeno.org

זה מצער, אולם לאורך מספיק זמן גם מי שעורר בנו פעם סער רגשי עשוי להיחוות כבלתי נעים או דוחה. תופעה זו אינה ייחודית רק לבני אדם. בּבּונים, לדוגמה, הם יצורים חברתיים מאוד. הם אף פעם אינם חיים בנפרד מקבוצת האם, משום שבבון בודד הוא בבון מת. אבל המחקר מצא שכאשר מעבירים אותם בין גני חיות בכלוב צפוף למטרת רילוקיישן, הם מפנים זה לזה את הגב למשך זמן הנסיעה. הצורך לחלוק יחד תא קטן מייצר לחץ ואי נחת בקרב הקופים החברותיים. ההתעלמות הבבונית דומה במשהו לבני זוג הישנים בחדרים נפרדים. בכוחה להפחית את המתח שנוכחות האחר מעוררת.

כל זוג הנמצא בקשר מונוגמי ארוך מכיר היטב את דילמת הזמן והשגרה. הנאמנות שעליה מבוסס הקשר מגבירה את הביטחון האישי, אולם לאורך זמן היא מאלחשת את התשוקה. יש בני זוג שנפרדים זה מזה כדי לחדשה במקום אחר. הסוציולוג זיגמונט באומן כתב בספרו "אהבה נזילה" שהכלכלה הקפיטליסטית בימינו שיכנעה אותנו כי מוצר טוב יותר יכול בקלות לחכות מעבר לפינה גם בהקשר חברי, זוגי או מיני. מהעבר השני יש בני מזל שגם אחרי שנות זוגיות רבות מצליחים לשמר את הניצוצות, ודבר לא יצנן את תשוקתם זה לזו. אחרים שומרים על הזוגיות אך מחפשים את הלהבה מחוץ למסגרת. מאז ימי המלך דוד ובת שבע אהובתו היה ניהול רומן אפשרות הפתוחה לנשים וגברים כאחד. בספר "דקאמרון", שנכתב בימי הביניים, מספר ג'ובאני בוקאצ'ו על אהבות אסורות רבות שהתממשו בפירנצה של המאה ה–14. ברבים מהסיפורים האשה היא הצד הדומיננטי. באחד הנועזים שבהם מסופר על אשתו של אציל רם דרג ששכבה עם מחזרה מול עיני בעלה ושיכנעה אותו שהוא מדמיין את מה שקורה ולכן עליו להתעלם ולתת לה להמשיך. הרומן מתבסס על הסתרה ותחושת חטא — הפועלים כמעוררי תשוקה, בבחינת "מים גנובים ימתקו". אסתר פרל בספרה "אינטליגנציה ארוטית" (או בשמו המקורי והשנון יותר "Mating in Captivity" — להזדווג בשבי) טוענת שהתשוקה נמצאת בעבירה ("Desire is in the transgression"). אלא שהסוד והרמייה חותרים במקביל נגד הביטחון של הזוגיות הממוסדת. סודות מייצרים תנועה רגשית של שקר, וזו פוגעת באינטימיות החשובה של הזוג. בנוסף, השקר מחליש את המוסר הפנימי של היחיד, שהוא אבן יסוד בנפש, ואי אפשר לתפקד באופן בריא בלעדיה.

מערערים על התסריט המונוגמי

בחיפושים הקדחתניים אחר תשובה הולמת לדילמת התשוקה והביטחון הזוגי התפתח לאחרונה פתרון נוסף: פוליאמוריה. משמעות המושג היא "ריבוי אהבות", ומטרתו להתגבר על השגרה המונוגמית בלי לערב שקרים ובגידות. השיטה דוגלת בקיומן של כמה מערכות יחסים רומנטיות בו־זמניות, שכולן גלויות וחשופות בפני כל המעורבים בהן. מטרת הפוליאמוריה היא לנגוס בתפוח התשוקה בלי לוותר על הבית, ודימוי הפרי אינו מקרי כפי שנראה להלן. בניגוד למערכת יחסים מינית פתוחה, זהו ניסיון לקיים מערכות יחסים מלאות ובלתי נסתרות עם יותר מאשר פרטנר אחד. היומרה המוצהרת אינה לריבוי פרטנרים קבועים ליחסי מין, אלא להרבות אהבה וקשר רגשי.

ההיגיון הכלכלי הקפיטליסטי עובד כאן למופת: מגוון רב יותר וכמות גדולה יותר נחשבים כסימניהם של שפע וחירות, וכאינדיקטורים של הצלחה ומימוש עצמי. יותר זה יותר טוב, לכאורה. השאלה המעניינת היא מהו המובן הנפשי של צורת הקשר הזאת. לצורך מתן תשובה מהזווית הפסיכולוגית ריאיינתי אנשים הנמצאים במערכות שכאלה, וכך זיהיתי כמה מאפיינים בעלי חשיבות.

הסוציולוג זיגמונט באומן
הסוציולוג זיגמונט באומן. הצד הקפיטליסטי של האהבהצילום: Leonardo Cendamo / Leemage

הגילוי הראשון לגבי מערכות יחסים פוליאמוריות הוא דמוגרפי. בישראל מתחלקים הפוליאמורים לשתי קבוצות שונות. קבוצה אחת מורכבת מנשים וגברים צעירים בסוף שנות העשרה או בשנות ה–20 לחייהם. הללו עדיין לא התמסדו ולרוב טרם הביאו ילדים לעולם. הם בוחנים את אפשרויות הזוגיות הקיימות לפניהם, כחלק מתהליך הגילוי של זהותם שהחל בשנות ההתבגרות המוקדמות. צעירים אלה מערערים על חלק מהמוסכמות של התסריט המונוגמי ההגמוני ומאמצים עמדות ליברליות ושוויוניות כלפי מגדר, זוגיות ומיניות.

הקבוצה השנייה היא של אנשים הנשואים כמה שנים, בדרך כלל בסוף שנות ה–30 או ראשית שנות ה–40 של חייהם. לרוב הם הורים לילדים, מבוססים מבחינה כלכלית, משכילים ובעלי כוח בחברה. קבוצה זו גם היא חוקרת את זהותה ואת מערכות היחסים שלה, אם כי מעמדה אחרת. הדמויות המובילות אותה בישראל הן נשים, כוהנות אהבה פוסט־מודרניסטיות, שבעשור הרביעי או החמישי לחייהן קצו בקונבנציה הזוגית. אפשר היה לחשוב שגברים יובילו פתיחה של מערכות יחסים מסורתיות, אלא שזו חשיבה ארכאית. בדרך כלל גברים מעדיפים את הסדר הישן, ונפגעים כתוצאה מהפרתו.

כאשר מסבירים פוליאמורים את בחירת מערכת היחסים הייחודית שלהם, הם נוטים להשתמש בדימויים הקשורים באוכל. אור־לי ברלב, ממובילות המגמה בארץ, אומרת שהיא לא שופטת את מי שבוחר במונוגמיה כפי שהיא לא שופטת את מי שאוהב כוסברה. אחרת הסבירה שמבחינתה פוליאמוריה זה כמו לאכול פיצה עם מגוון תוספות. המנטרה השכיחה ביותר בקרב החברים היא שמדובר ביכולת לאכול עוגה ולהשאירה שלמה. החיבור בין מימוש מיני או רגשי לאכילה מעניין, שכן אלה צרכים שמתכתבים זה עם זה. באחת הסצנות בסדרה "סיינפלד" מתוודה ג'ורג' ששיא מאווייו מסתכם באכילה תוך כדי קיום יחסי מין. "אוכל וסקס — אלה שתי התשוקות שלי, זה רק טבעי לחבר ביניהן!" הוא מספר לחברו בבית הקפה. בסצנה הבאה אנו צופים בו טובל כריך בשר בחרדל כשהוא במיטה עם בת זוגו. היא, אגב, לא מתרעמת, עד הרגע שבו הוא מתחבר לאוזניות כדי להקשיב בה בעת לתוכנית הרדיו האהובה עליו — ואז הוא נזרק מהמיטה. כך לומד ג'ורג' פעם נוספת שגם לנרקיסיזם יש גבול.

ברם, אוכל, מין ורגש מתקשרים זה עם זה לא רק כמעוררים הדדיים, אלא גם כמנגנוני פיצוי. התיאבון מגיע או הולך לפי תנודות הלב. אחדים יטרפו כמויות של פחמימות עם שברון הלב או מצוקת הבדידות, בעוד אחרים לא יאכלו דבר במשך שבועות. במקרים חמורים מבטא העיסוק באוכל משבר אחר קדום ופוצע יותר — כפי שקורה בקשר בין הפרעות אכילה ובין פגיעות פיזיות ומיניות מן העבר. הדימוי הפוליאמורי השכיח על אכילה מגוונת, מרובה, שאין לה סוף ואין לה מחיר, יכול להיות מפורש גם כפיצוי על צרכים שלא סופקו.

דמותו של ג'ורג' קוסטנזה בסדרה "סיינפלד"
דמותו של ג'ורג' קוסטנזה בסדרה "סיינפלד". החיבור בין מימוש מיני או רגשי לאכילה מעניין, שכן אלה צרכים שמתכתבים זה עם זה

מאפיין חשוב נוסף של הפוליאמוריה הוא שאף על פי שהיא מתוארת כריבוי אהבות מכל הצדדים, הלכה למעשה אין זה כך. במרבית הקשרים אפשר למצוא יחיד דומיננטי — אשה או גבר — המקיים קשר מקביל גלוי וידוע עם לפחות שניים אחרים. שניים אלה מוזמנים לנהל קשרים משל עצמם, אך נוטים פחות לממש זאת, או שהם עושים זאת בשכיחות נמוכה. התוצאה היא בדרך כלל "שניים אוחזים באחד". במבנה קשר זה נוצרת היררכיה רגשית. בכל השיחות שקיימתי הודה היחיד הדומיננטי שיש קשר שבו הוא מרגיש טוב יותר ואוהב יותר, וקשר נוסף שבו נעים לו, אבל שהוא קצת פחות מאוהב בו. בקרב הפוליאמורים זוהי תופעה ידועה ואף יש לה שם — לצד הזוג העיקרי ישנו השלישי, המכונה "המשני".

זוהי תופעה אינטימית מרתקת. צד אחד בקשר הוא דומיננטי ונהנה משני קשרים לפחות, עם העדפה לאחד הקשרים. צד שני הוא המועדף, והקשר שלו עם הדומיננטי חזק יותר. הצד השלישי הוא המשני, והוא מסתפק בכך. המשני נוכח מהצד, מזמין אליו אנרגיה רגשית ומינית. הוא מהווה את האיסור, האיום אך גם את הגאולה עבור הזוג. לפרקים הוא מעורר קנאה, אך בה בעת הוא מאחד משום שיש לו נוכחות זרה של אויב.

כל אחד מהצדדים מקבל מענה על צרכים אחרים. הדומיננטי מחזיק קשר אחד חזק, אולם הוא זקוק להיות בקשר נוסף כדי להרגיש מסופק לגמרי. לשניים האחרים מספיק קשר חצוי, כלומר כזה שבו הם חולקים את הדומיננטי עם אחרים. ייתכן שהם לא מאמינים שהם זכאים לקשר אחד מלא או שהמשא של קשר אחד בלעדי כבד להם מדי, והם מעדיפים לחלוק אותו. כפי שאמר אלכסנדר דיומא בהקשר של נישואים: "כבלי הקשר כבדים כל כך שדרושים שניים כדי לשאת אותם, ולפעמים שלושה".

במושגים בובריאניים הפוליאמוריה היא קשר נפשי המכיל בתוכו בכל זמן נתון יחסי אני־אתה מקרבים ויחסי אני־לז מדירים. האהוב נחווה כסובייקט אנושי מלא, אך כאשר נמצאים עם אהוב אחר הופך הראשון לאובייקט זר דמוי חפץ. המשמעות היא שבנפש הפוליאמורית נבנית מערבולת אמביוולנטית המערבבת בין אהבה וזרות. ברגע האהבה מתממשת קרבה רגשית לאהוב אחד, אך באופן בלתי נמנע ריחוק מאחר, שרגע קודם היה אהוב בעצמו. הבלבול של הלב באופן שיטתי כזה מייצר ניכור עצמי וכאב, וסופו שהוא מקטין אינטימיות ולא מגביר אותה.

לחטט בפצע במקום להחלים

אלכסנדר דיומא האב
אלכסנדר דיומא. "כבלי הקשר כבדים כל כך שדרושים שניים כדי לשאת אותם, ולפעמים שלושה"צילום: J. Paul Getty Museum

הכאב הוא אכן מאפיין שכיח בפוליאמוריה. ריבוי הקשרים מחייב כניסה הכרחית לשדה המוקשים של הקנאה. כל מי שנמצא בקשר כזה חייב להתמודד עם מציאות שבה בן או בת הזוג נמצאים עם בני זוג אחרים, שוכבים איתם, חולקים איתם זמן אינטימי וזמן בכלל ומרגישים כלפיהם רגשות. כמעט כל הפוליאמורים עסוקים באובססיביות בצורות שונות של כאבי הקשר. הם מדברים רבות על כיבוש הרצון להיות רכושנים כלפי בני זוג, על שחרור האחר לחופש מיני ורגשי ועל ניסיונם להכיל חוסר ביטחון או חוסר יציבות. הסבל הרגשי שהם עוברים מבחירה אינו פעוט. איום על הנאמנות דורך את המערכת הרגשית באופן הישרדותי ואף פעם אינו רגוע. גם כאן אפשר למצוא דמיון בין קופים לבני אדם. במחקר מוח נתנו לקופים זכרים לצפות בנקבות שלהם בזמן שאלה התרועעו עם זכרים אחרים. הקופים הפעילו ביתר שאת מערכות מוחיות הקשורות לרגשות כמו פחד וכעס, וכן אזורים במוח הקשורים לשיפוט של כאב. המחקר המשיך ובחן את התגובות של בני אדם למצב דומה, שבו מבקשים מהם לדמיין שבני זוגם בילו לילה במלון עם האקס. הגברים, שמוחותיהם נסרקו במחקר, הפעילו אזורים המעורבים בבקרת התנהגות מינית, פחד ותוקפנות. נשים הפעילו אזור מוחי שמאפשר עמידה על כוונותיו של האחר, גילוי תרמית ומתן אמון.

לתגובה זו של המוח יש גם צד רגשי עמוק הקשור למערכות היחסים של ילדותנו. הפסיכואנליטיקאית ננסי צ'ודורו טענה כי יש צורך בסיסי, שאמור לקבל מענה בינקות, שבו האדם הוא מושא האהבה הטוטאלי של ההורה. כל אחד משתוקק להרגיש שלפחות אדם אחד בעולם — אמא או אבא — חושב שאין לו תחליף ושאי־אפשר בלעדיו. האהבה הבוגרת משחזרת את התשוקה הזאת, ולבלעדיות של המונוגמיה יש שורשים הנעוצים בחוויית האינטימיות המוקדמת עם הורינו. אנו כמהים לאחד שיהיה אך ורק שלנו בכל מצב ובכל מקום, כפי שהמטפלים העיקריים שלנו היו אמורים להיות בילדותנו. אין הרבה משפטים מחזקים יותר מאשר לשמוע "את האשה היחידה שאני נמשך אליה", או "אתה הגבר היחיד שאני רוצה לשכב איתו". משפט כזה מספק באופן טוטאלי, בדיוק כשם שניגודו מכאיב: בן או בת זוג שבוחרים מישהו אחר על פנינו יביאו אותנו לתחושת דחייה בלתי נסבלת.

מה קורה עם מי שלא חש בילדותו שהוא מושא אהבה מוחלט של ההורה — למשל כתוצאה מאי־זמינות או אנוכיות הורית, דיכאון אמהי או היעדרות אב? הוא עשוי לפתח הפרעת אישיות, לחשוד בכל קשר ולהתקשות להחזיק במערכת יחסים אחת באופן יציב ובטוח. המחקר מצא כי דפוס זה אכן קשור לקשיים בניהול יחסים בבגרות. אשה או גבר כזה עשויים שלא להסתפק בקשר אחד, לסרב להאמין שמגיע להם להיות אהוב בלעדי או לחלופין לרדוף לנצח אחר קשר מושלם שאינו קיים. נוסף על כך, הם יחזיקו במשאלה מזוכיסטית להתנסות שוב ושוב בחוויה של אי־סיפוק הצורך מהילדות. כלומר, הם ינהלו מערכות יחסים שבהן המוטיב של חלקיות האהבה יהיה דומיננטי.

זה בדיוק מה שקורה לפוליאמורים. הם בוחרים להתנסות בחוויה של ערעור חוזר ונשנה של קשר האהבה, ממקום שנדמה להם מעניין ומרגש. בכל פעם שבן הזוג הולך עם אחר, באופן גלוי ומודע, הם חווים למעשה את הנטישה הקדומה. זה כואב מאוד, אך גם כאב הוא הרגל נלמד שלא קל להשתחרר ממנו. האהדה שהפוליאמורים מקבלים מהפרטנר חדש, לצד העניין המיני, מספקת להם מעטפת של רציונליזציה שמאפשרת להמשיך בהתנהגות. ההתנסות מומשגת אצלם כחקירה וכהתגברות. אולם זו גם זו מסתירות שהם למעשה מבקרים מחדש בזירת הכאב של הקשר הקדום והבלתי־מספק. במקום להחלים מהפצע, הם מחטטים בו.

מערכות יחסים נידונו להתכתב תמיד עם העבר. הפוליאמוריה היא רק ביטוי אחד מני רבים של עקרון החזרה הנצחית הרגשית על קשרי יסוד מן הילדות. כפי שכתב ניטשה, "כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג, כל מחשבה וכל אנחה, וכל דבר קטון לאין שיעור וגדול לאין מידה, בעל כורחך ישוב וירחש עמך". הפוליאמוריה מעניינת, שכן היא מצטיירת כתפיסה ליברלית ונועזת, אך הלכה למעשה היא אסירה של ההיסטוריה האישית. בכך היא ממחישה את מוגבלות היכולת להתרחק מדפוסי העבר — כל עוד המודעות אליהם לא התעוררה באמת, ומודעות אמיתית נבחנת דרך בחירה. המבט עליה מצביע בנוסף על הקושי שבמימוש האהבה בימינו, ועל כך שפיצול וריבוי אינם הדרך לליבוי התשוקה ולשימור האהבה. לשם כך אין תועלת בכמות או במגוון, שכן אין בכוחם של אלה למנוע את שחזור הדפוס הקדום. במקום זאת, הדרך היא הבנת הקשר בין האופן שבו אהבו אותנו, האהבה שאנו רוחשים לעצמנו והאהבה שאנו מסוגלים להעניק לאחר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ