שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"בסוף, כשהאהבה עוזבת": המבט של ישראל אלירז

בשירים ב"איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה", ספרו של אלירז, שהלך השבוע לעולמו, יש יציאה למסע לילי של התבוננות וכתיבה

חוה פנחס כהן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חוה פנחס כהן

איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה, מאת ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016, 114 עמודים

השבוע מת המשורר ישראל אלירז. רגע של התייחדות המאפשר שהות לקריאת ספרו האחרון. אלירז שייך לדור המשוררים ילידי שנות השלושים שחצו כמעט את כל המאה וראו את אירועיה ואת הקמת המדינה, והיו חלק ממעצביה של שפת השירה העברית.

ספרו החדש של ישראל אלירז, בפורמט כיס מעוצב בקפידה ומחוץ לסדרות הרגילות — כותרת השיר מנוקדת ומעוצבת כשיר קטן בפני עצמו, הכריכה מנייר מחוספס ומעובד ועליה תצריב אקוואטינטה מינימליסטי: שני קווי מתאר של פנים בצדודית של אלכס קרמר. אלירז, שהוציא לאור עד כה למעלה משלושים ספרים בעברית, מתייחס לספריו לא רק כתוכן אלא גם כ"חפץ", אובייקט אומנותי הקורא לקורא להתבונן בו בטרם ייכנס לתוכו, קורא לו להתייחס למלה הכתובה ולרווח שבין השורות והשירים. בספר זה כל עמוד ימני הוא עמוד שתיקה, עמוד ריק, ובעמוד השמאלי מעומד שיר, שיר־פרגמנט שהוא חלק מרצף של פרגמנטים.

בשוליים הפנימיים של הכריכה, במקום שבו בדרך כלל מפרסמים את תמונת המשורר והביוגרפיה ומידע על הספר, מודפסים שני שירים: שיר המכניס את הקורא אל הספר ושיר המוציאו מן הספר. ואולי מתוך ההזמנה לקריאה אנו מבינים שהספר מצוי ביחסים הדקים שבין שתיקה לדיבור, בין התבוננות לתובנה על החיים כאובייקט בתנועה, כ"טבע דומם", מושג המכיל בתוכו את הפרדוקס והמתח שבין החי המשתנה, המפתה להרגיש, ולחשוב שעדיין הוא חי אך קפא כדי להיכנס לנצח.

ישראל אלירז
ישראל אלירז. צילום: תומר נויברג / ג'יני

בעמוד הפותח את הספר אלירז מביא מוטו מכתביו של ג'ואנג דזה, בתרגומו של דן דאור. ואמנם שירת הזן השפיעה על כתיבתו, שהיא מדיטטיבית באופיה. במובאה המיוחדת הזאת מתחזקת ההבנה שהספר הנוכחי, שהוגש לדפוס ערב שנתו השמונים, עוסק במודע ביחסים שבין היש וההעדר, ובמקרה הזה הזיכרון והשכחה, בין הכתיבה והמחיקה. הנה המוטו: "אתה רואה רק את מה שאני מראה, אבל זה כבר נגמר! אתה מחפש כאילו זה ישנו, כמי שמחפש סוס בשוק שהתרוקן. אני אשרת אותך בכך שאשכח אותך לגמרי, וגם אתה תשרת אותי בכך שתשכח אותי לגמרי. מכל מקום, מה אתה דואג? גם אם תשכח אותי כפי שהייתי , עדיין יש מה שלא תוכל לשכוח".

שמו של הספר תומך במוטיב המוליך את קריאת הספר: "איש יושב ומביט / באגסים הבוערים / באמצע הלילה". האיש היושב, האמן המביט באגסים, טבע־דומם, ומציין את הזמן, "אמצע הלילה". ואכן, רובם של השירים הם התרחשות לילית. אדם היושב ליד שולחנו ויוצא למסע לילי של התבוננות וכתיבה. המסע מוליך אותו למצבי ביניים בין אהבה למות האהבה, בין נוכחות לפרידה. בין ראייה לבין שכחה.

בספר ארבעים ושניים שירים ממוספרים ללא כותרת ועשרה שירים במדור האחרון, הנקרא "יציאה". אלה שירים בעלי כותרת המתבוננים באיש הכותב. המסע הלילי של התבוננות וכתיבה וחיפוש מוביל לשיר 8, בו נמצא שוב את האגסים: "את שלושת האגסים הבוערים / הנחתי על השולחן / בנוסח הישן של Chardin".

בשיחותינו לאורך השנים אלירז הרבה לספר על שעות העבודה הרבות שלו בספריית מוזיאון ישראל. שפת השירה שלו, המבוססת ברובה על לשון ההווה, מתכתבת עם האמנות החזותית, בדרך כלל ציור, או עם אמנים אחרים, ציירים ומשוררים, ובמקרים מיוחדים עם מקורות יהודיים, כמו מזמורי תהילים או המשנה.

אלירז פועל בשדה שבין העין לשפה. בספרו הוא יוצר אנלוגיה בין ישיבת האמן מול האובייקט שהוא מצייר, פרי או חפץ, ומעביר אותו מתוך ההקשר הטבעי לו אל העין והבד של הצייר, לבין המשורר היושב לבדו בחדרו ומתבונן בציור האגסים של שרדן או בעץ האגס בחצר וכותב עליו. בעיניו של אלירז זהו אותו תהליך. העין היא שלוחה של האמן: "אני מביט במה / שבעוד רגע / באמת אראה / איך העץ מונה הבוקר / לכבודנו את / אגסיו / יונים אינן חדלות / להשמיע / שני קצרים, פאוזה, / ואחד ארוך / ואין לי עם מי לדבר על זה" (שיר 22).

ההתבוננות, השהות וההודאה על כך שאין עם מי לדבר מולידות את התנועה ואת השיר. בשיר 27 מופיעה האפשרות האחרת של הופעת או תופעת השיר, והוא הרגש: "היום חשבתי שכתיבת שיר / כרוכה בבושה / ששיר הוא סמרטוט של כעס. / אני כותב ובחוץ עובר / הרוח ומפזר את / צורת הלילה".

שנים רבות נמנע אלירז מלתת מקום בשירתו למוות, לזיכרון ולאהבה. כשנשאל על העדרו של המוות בשירתו ענה: "שתקתי ואני עדיין שותק. ואפילו עכשיו כשהמוות, נקרא לו הטבעי, אני לא מדבר על מוות בקרב, המוות הטבעי מתחיל להזדחל מתחת למפתן ביתי, מתחיל לתבוע ביטוי. אני מרגיש בזה".

המוות והאהבה החלו להיכנס לאיטם אל ספריו בעשור האחרון. בספר זה הם מופיעים באופן מעודן, כמו מחשבה חולפת בין המבטים על העולם: "בסוף, כשהאהבה עוזבת / אותנו לאט כמו עשב / האדמה עוזבת את האדמה. / בידי היד שהזקינה בידך. / הנפש דלי קטן של סבל אדום. / מה שלומך, אהבה?" (שיר 21).

ידו בידה המזדקנת של האשה עדיין אוחזת, עדיין קיימת, אך כשהוא עוצם את עיניו הוא יודע שמתו כל מי שיכול היה להחזיק בשרוולם. "איך זה להיות בלי מה שאין טעם להיות בלעדיו?", שואל אלירז בלי להגדיר מהו אותו דבר, אך הוא זועק מכל דפי הספר.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ