שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הר סיני בידינו

בחזרה לקרב הגדול של מלחמת ששת הימים

באוטוביוגרפיה שלו, "סדין אדום", מגלה ישעיהו גביש את מה שהודחק באלבומי הניצחון של המלחמה: המתקפה המוצלחת בחזית הדרום

שלמה נקדימון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלמה נקדימון

סדין אדום
ישעיהו גביש. הוצאת כנרת, 
זמורה־ביתן, 287 עמודים, 84 שקלים

על אירועים דרמטיים רבים בחייו מספר ישעיהו (שייקה) גביש באוטוביוגרפיה החדשה "סדין אדום", אבל כמה מהם קשורים בלי ספק במלחמת ששת הימים. ב–1 ביוני 1967, בעיצומה של ההיערכות בפיקוד דרום למלחמה, נקרא להתייצב אצל הרמטכ"ל יצחק רבין. "תדע שעקב בעיות קואליציוניות משה דיין ביקש לקבל את משרד הביטחון. אשכול סירב. הצעתי לדיין לקבל את הפיקוד על הצבא ושאני אתפטר. דיין דחה את ההצעה וביקש להתמנות לאלוף פיקוד הדרום. מיניתי אותו, ומרגע זה הוא אלוף הפיקוד, ואני מבקש ממך להישאר כסגנו".

גביש היה הלום רעם, איך לא. כל זרועות הפיקוד שלו ערוכות ומוכנות למלחמה, ואפילו סיסמת היציאה לשדה הקרב, "סדין אדום", כבר שגורה על לשונו. רבין יודע את זה, ומספר לו אמת לאמיתה: "זה הכל בעקבות תביעתו של משה לפקד על הדרום ולקצור את התהילה". "אני מוריד את הכובע בפני משה. הוא אלוף פיקוד הרבה יותר טוב ממני", הגיב. הוא הודיע כי הוא יוצא למפקדתו, לאשר באורח סופי את תוכניות המלחמה, לכנס את מטה הפיקוד, להביא להם את בשורת מינויו של מפקדם החדש ולחזור לביתו.

ואז שיחרר רבין את תחושות מצוקתו. "דיין לא יודע על מה מדברים. הוא לא מכיר את תוכנית (המלחמה), הוא לא יודע מה עושים, הוא לא יכול להיות...". וגביש, חייל מבטן ומלידה, מפקד אהוב ונערץ, הטיח בו: "זו בעיה שלך, לא שלי". הוא הצדיע, בוודאי חשב שזאת ההצדעה האחרונה בשירותו הצבאי, ויצא מן החדר. "יצחק היה צריך להגיד שהוא לא מוכן למנות את דיין לאלוף הפיקוד, ואם זה היה נכפה עליו — הוא היה צריך לעשות דבר פשוט, להודיע לראש הממשלה: אני מתפטר".

ישעיהו גביש, יגאל אלון, לוי אשכול ויצחק רבין יושבים זה ליד זה בתוך מטוס
מימין: ישעיהו גביש, יגאל אלון, לוי אשכול ויצחק רבין ביוני 1967. כמעט בגידהצילום: אלדן דוד / לע"מ

הסבר קצר. הימים הם ערב מלחמה, זו שעתידה להיקרא מלחמת ששת הימים. הממשלה היתה שרויה במבוכה קשה. צה"ל היה ערוך, דרוך, מוכן. אבל יש גם צד פוליטי. מנהיג האופוזיציה מנחם בגין הוביל ניסיון להרחיב את הממשלה ולצרף אליה את רפ"י, סיעתו של רודפו כל השנים, דוד בן־גוריון. אלא שממשלת ליכוד לאומי תוכל לקום רק אם דיין יקבל תפקיד ביצועי. השיחות עם ראש הממשלה לוי אשכול הולידו את האפשרות היחידה, אלוף פיקוד הדרום, מפקד המלחמה.

גביש חזר למפקדתו, ובדיוק בשמונה בערב, כאשר כל קציני הפיקוד נאספו כדי לשמוע את הודעתו של גביש והוא עשה את דרכו לאולם, טילפן רבין: "שייקה, כל מה שדיברנו בטל. הוא התמנה לשר ביטחון".

רק אחרי המלחמה התברר לגביש מה היה מאחורי הקלעים. אשכול התקשה לעמוד בלחץ הפוליטי ולהדוף את הדרישה למנות את דיין לתיק הביטחון. דיין אמר לו שהוא חפץ במשרד. אשכול הבהיר לו שזה לא בא בחשבון, שהרי הוא שר הביטחון, אבל אם דיין רוצה תפקיד אחר, כל תפקיד — הוא יקבל אותו. דיין בחר בפיקוד דרום. אשכול נשם לרווחה ושלח אותו לרבין. ורבין, כתב גביש בספרו, "לרגע אחד רבין לא חשב להתפטר. הוא ויתר בלי מאבק על עמדתו".

ימים אחדים אחרי המלחמה אמר אשכול לגביש כי עליו להודות לו, שכן הוא דאג לו. "כיצד הוא משקר כך? הרי כל ילד יודע שהוא עשה כל מאמץ כדי למנות את משה במקומי, ובלבד שהוא עצמו לא ייפגע. וכאשר שאלו את משה אם אינו בוחל בצעד זה, דחיקת רגלי אלוף הפיקוד רק כדי לקבל את התפקיד, השיב: 'כשהזקנים רוצים לחזור אין ברירה אלא לדרוך על הצעירים'. שיקול קר, אגואיסטי, ומה שחשוב יותר — למען היוקרה האישית והשאיפות לעתיד, אין שום חשיבות לדחיקה, לדריכה ולהרס אנשים".

ראיון עם גביש בערוץ הכנסת

מילא דיין, אך מה עם רבין, חברו לנשק של גביש עוד מימי הפלמ"ח, שהפנה לו עורף? "נדמה לי ששנים רבות לאחר מכן הוא התחמק מלהסתכל לי בעיניים".

גביש לא נטר לדיין. "יצאנו מישיבת הממשלה בתחושה שהפעם יש על מי לסמוך. זו לא היתה רק התחושה שלנו... דיין שינה את הלך הרוחות מן הקצה אל הקצה. זה היה משונה אך זאת היתה עובדה. העולם הסתכל עלינו אחרת עכשיו".

ועם זאת, אליה וקוץ בה: דיין כפה מהלכים, נתן הוראות וסוף פסוק. "לא אגזים אם אומר שהוא טעה לעתים קרובות מאוד, שלף מן המותן ונהנה מיוקרה אישית מעל ומעבר לשיקול דעת סביר וראייה למרחוק" .

היו גם דברים מוזרים. אשכול ודיין לא הגיעו אפילו פעם אחת בימי המלחמה לחזית הדרום. רבין הגיע פעם אחת. בפי גביש יש שבחים לשלושת מפקדי האוגדות שהובילו את המלחמה בדרום: ישראל טל, אריאל שרון ואברהם יפה. רמתם, כדבריו, היתה מהגבוהות בצה"ל, מנהיגותם לא היתה מוטלת בספק, והם היו בטוחים ביכולתם למלא את משימתם. הוא לא עזב אותם לרגע. במסוקו היה נוחת במפקדותיהם ברגעי הכרעה. פעם אף נקלע לסכנת חיים.

בהיותו בזחל"ם על כביש שהוביל מג'בל ליבני לביר גפגפה, קלט ברדיו את הידיעה על שחרור העיר העתיקה ושמע את קולו הרועד של מרדכי גור המכריז: "הר הבית בידינו...". אז הבין כי הקרב הגדול של המלחמה, שהוא ולוחמיו מנהלים זה שלושה ימים נגד האויב הגדול והחזק שאיים על קיום מדינת ישראל, מחוויר לעומת ההישג ההיסטורי הענק בירושלים.

הנה תיאורו המיוחד — באמת מיוחד — של גביש. "עצרתי את הזחל"ם, ירדתי, התיישבתי על סלע לצד הדרך ואמרתי לעצמי, ספק בקול רם, ספק בלחישה: 'הם גנבו לנו את ההצגה...'. התקשיתי להסביר זאת, הייתי נרעש ונרגש, על סף דמעות. חשבתי על גודל המשימה שהופקדה בידינו, על הגורליות שבה, ועל ההצלחה שלנו שאיפשרה לצה"ל לעבור למתקפת נגד בזירה המזרחית ובירושלים העתיקה. אנחנו אלה שניהלנו את המלחמה בזירה המסוכנת ביותר לישראל, בה עמדו 1,500 טנקים אלה מול אלה, בה ריכזו המצרים שבע דיוויזיות מול שלוש אוגדות שלנו, זירה שבה היה יחס הכוחות בינינו למצרים 1:3 לטובתם, זירה שבה אנו מנהלים את המערכה הגדולה ביותר מאז קמה המדינה, מערכה בקנה מידה בינלאומי גם לעומת מלחמות גדולות במאה ה–20, מערכה שבה אנו עומדים על סף ניצחון, מביסים את הצבא שמולנו, מסירים את האיום הקיומי מעלינו, ובכל זאת — התהילה נמצאת במקום אחר. אנחנו ניצחנו את המלחמה, אבל בזיכרון הלאומי הדבר החזק ביותר שיישאר לנצח הוא שחרור העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי, ירושלים שחוברה לה יחד".

הוא קם מעל הסלע, ויצא להיפגש עם לוחם עז נפש, שמואל גורודיש, מפקד חטיבה 7, שהיה לא הרחק ממנו, די קרוב לתעלה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ