שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אהרן מגד - הכתיבה לא היתה רק אורח חייו, אלא חייו

אמרו שספרות דור הפלמ"ח נאיבית, פשטנית, תמימה, מוגבלת ופרובינציאלית. יצירותיו של אהרן מגד מוכיחות שאין דבר שגוי יותר מזה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נורית גוברין

"לא איש דתי אבי ולא שומר מצוות. אבל מאמין. יודע שיש עין רואָה ואוזן שומעת וכל דבריו בספר נכתבים. ויש הנהגה לעולם שתכליתה אל הטוב. בעל־מוסר הוא מפרקי אבות. מידה שלו מידה בינונית: עין טובה, נוח לרצות, רודף שלום, מתרחק מן הכבוד. [...] וכן הסתפקות־במועט, ואהב את המלאכה, והצנע לכת, ויהא כבוד חברך... [...] אידיאליסט של מוסר־יהודי [...] לא איש דתי אבי, ואף־על־פי־כן — " ; "יהדות שלו — כל הדורות בחזקת הווה. מקופלים בתוכו. מן המקרא עד ביאליק. [...] משום שכך הוא יהודי. ואף כי סוציאליסט, ושויוני, וחבר של מפלגת פועלים. יהדות אינה חולין לו. [...] וצורך יש במשהו למעלה מן הארצי, שהוא חסד החיים" ("איש יהודי", בתוך "חצות היום", עמוד 357).

במלים נרגשות אלה ספד אהרן מגד לאביו משה דוד מגד במלאות שנה למותו (1965). אהרן מגד הסגור והמאופק פתח את סגור לבו בפרץ אהבה ללא גבול והערכה עמוקה לאביו המורה הצנוע והכנוע: "מורה עברי, מי ידע חייך? — נכנס רענן, צעדיו נכונים — יוצא חבוּל, נכה רוח" ("איש יהודי").  

עם מותו של אהרן מגד - פרויקט מיוחד: כולנו חייבים הכל להורינו - בנימין נתניהו על אהרן מגדהתחלה של סיפור שלא ראה אור מאת אהרן מגד •  חסרים לי אנשים כמו אהרן מגד. מאמר מאת רות אלמוגאהרן מגד - הכתיבה לא היתה רק אורח חייו, אלא חייו - מאמר מאת נורית גובריןהקדשה עם נשמה: רמז ספרותי מאהרן מגד

אמו, לאה רייכגוט־מגד, היתה אשה משכילה, יצירתית ונמרצת, "לוחמת לבלי חת" וקנאית גדולה ללשון העברית. "מתקנת עולם", כפי שתיאר אותה בנה. דמויות רבות ביצירתו נעות בין צניעות לקנאות.

אהרן מגד
אהרן מגד. צילום: ניר כפרי

אהרן מגד זכה בילדות מאושרת במושבה הקטנה רעננה, שנתנה לו את הבסיס האיתן למאבק עם החיים. היתה זו משפחה ציונית, בעלת לכידות משפחתית חזקה. הסבים והסבתות משני הצדדים עלו לארץ לאחר שבניהם ומשפחותיהם הצליחו "להסתדר" קצת וחיו בקִרבתם.

הוא נולד ב-1920 בוולוצלבק ועלה לארץ עם הוריו ב-1926. ילדותו עברה עליו ברעננה של אז. למד בגימנסיה "הרצליה", היה חבר בתנועת "המחנות העולים",  ב"הכשרה" בקיבוץ גבעת ברנר, ממייסדי קיבוץ שדות־ים, שם גם הכיר מקרוב את חנה סנש, שכתב עליה וגם פירסם מחזה עליה. בשנים 1948-1946, היה בשליחות התנועה בארה"ב ובקנדה, וחזר לקיבוץ. ב-1950 עזב ועבר לתל אביב. הוא ייסד וערך את כתב העת הספרותי "משא", שבו פירסם מיצירותיהם של סופרים ותיקים ומתחילים שהיה שושבינם. בין השאר היה גם נספח תרבות באנגליה. מאז 1946 היה נשוי לסופרת אידה צורית. בנם הבכור, הסופר איל מגד, נשוי לסופרת צרויה שלו, ובנם השני, עמוס, הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת חיפה.

אהרן מגד שייך לאותה חבורת סופרים מפוארת שחייה ויצירתה שלובים בתולדות היישוב בשנים שבין שתי מלחמות העולם ובתולדות מדינת ישראל מראשיתה ועד היום. רבים מבני דור זה כבר הלכו לעולמם. מתוכם, יאריכו ימים ושנים: חיים גורי, חנוך ברטוב ונתן שחם.

כינויים רבים ניתנו לבני־הדור: "דור הפלמ"ח", "דור מלחמת העצמאות" ו"דור בארץ", שכולם מעידים על ההתחלות המשותפות שנבעו מתוך החוויָה הדורית המרכזית שלהם כצעירים ילידי הארץ וחניכיה לפני קום המדינה ובעיקר בשנות המאבק להקמתה. כל הכינויים הדוריים הללו התעלמו ומתעלמים מן ההמשך הארוך והמפואר של כל אחד מיוצרים אלה ומתקבעים בהתחלותיהם בלבד. כל אחד מהסופרים האלה סלל באופן שונה את דרכו הספרותית מתוך המשך של ההתחלות, אבל בעיקר מתוך שינוי וחידוש. כקבוצה, דבקה בהם תדמית מסולפת ושגויה מחמת "חשבונות" פוליטיים, אידיאולוגיים ואישיים, שרובם לא הצליחו להשתחרר ממנה לאורך שנים.

מה לא אמרו על חבורת סופרים זו ועל יצירתם? כל "הערכים" החיוביים ביצירתם נידונו לשלילה ולגינוי ונזקפו לחובתם. במיוחד הואשמו בכך ש"החוויה של 'לפקודה תמיד אנחנו', היא האופיינית לסיפורת זו" ולא חוויית היחיד. "פסק הדין" היה שזוהי ספרות נאיבית, פשטנית, תמימה, חד־ממדית, מוגבלת, פרובינציאלית.

אין דבר שגוי מדימוי שלילי זה שדבק בהם, כחבורה וכיחידים, ושגם אהרן מגד לא ניצל ממנה. גם כיום, לאחר שפירסם כ-40 ספרים, בוחרים להזכיר את ספריו הראשונים ומתעלמים מכל האחרים, על נושאיהם המגוונים ואמצעי ההבעה השונים. מגד הוא בראש ובראשונה סופר היחיד. מראשיתו, גיבוריו הם משוּלֵי החברה, דחויים, חלשים, חסרי־מרפקים, חסרי־אונים, חסרי־ישע, סובלים ותמימים. זהו "האנטי גיבור" הנרמס תחת רגלי הכלל, מי שהחברה הקיבוצית כעירונית עושה לו עוול, כגון: "בֶּכי", בספרו השני על רקע הקיבוץ "ישראל חברים" (1955), ובהמשך: "עשהאל" (1978); "מעשה מגונה" (1986); "עוול" (1996). אם יש משותף לקבוצה זו, ולאהרן מגד בתוכה, הרי זו הרגשת האחריות לחברה ולמדינה ותחושת השותפות של הנשיאה בעול. דווקא מתוך תחושות אלה נובעת ביקורת כואבת ומיוסרת על התנהלות החברה, הסתאבות מוסדות השלטון וצער רב על כך ש"לא למדינה הזאת התפללנו". זוהי ביקורת מבפנים של "אשר יאהב יוכיח", מתוך רצון לתקן את היחיד, החברה ומוסדותיה.

דווקא המזדהים הגדולים עם החברה הם מבקריה הגדולים. הביקורת על המדינה ימיה כימי המדינה. כך ב"חדוה ואני" (1954), שבו ביקורת קשה על דמותה של המדינה, תהליכי ההתברגנות של החברה, הביורוקרטיה, הפרוטקציה, דריסת החלש והתמים על ידי "המסתדרים" למיניהם.

בראיון עם ניר ברעם (2006) תיאר את "תחושת החבורה": "כל אחד מאתנו היה שונה מחברו באישיותו, ומִמילא גם בסגנון בתכנים וכו'. המשותף בינינו היה הרקע הביוגרפי: כולנו התחנכנו בתנועות נוער חלוציות, רובנו חיינו שנים בקיבוצים וזה השפיע על ראיית־העולם שלנו. אם היתה בינינו אחווה מסוימת זו לא היתה אחווה ספרותית דווקא.
"לא היינו חבורה כמו 'מחברות לספרות', 'טורים' וכד', בימיהם של שלונסקי ואלתרמן, וגם לא מֵעין חבורת 'לקראת' של נתן זך, משה דור ואחרים. לא היתה לנו 'אידיאולוגיה ספרותית' משותפת וגם לא מרדנות כלפי הדור שקדם לנו. קיבלנו את עגנון ואת הזז, אם כי לא היינו צאצאים ישירים שלהם. המלחמות הספרותיות לא עניינו אותנו, ולא ראינו בהן טעם רב. אמרנו לעצמנו, 'אשר להם להם ואשר לנו לנו'".

מגד הזדהה עם דמותו של יונה: "האיש הבודד והבורח, לבדו באונייה, לבדו במעי־הדג, מוּקא לחוף, לבדו בנינוה. [...]  בשבילי הדמות הזאת היא התגלמות בעיית קיומו של האדם־כשלעצמו. ללא החברה" (ראיון ליצחק בצלאל, 1968); ולימים גם עם דמותו של בלעם: "אם יעמוד בלעם אי־פעם למשפט ההיסטוריה, אני אצא ללמד עליו זכות, ואקרא בראש חוצות: הוא זכאי! הוא זכאי! הוא זכאי!".

דרך ארוכה עבר מגד מאז פִרסום ביכורי סיפוריו בשנות ה-40 של המאה ה-20 — ספר הילדים "אל הילדים בתימן" (1947) וספר סיפוריו הראשון "רוח ימים" (1950) — עד קבלת פרס ישראל לשנת תשס"ג, 2003. אחריו ראו אור ספרים נוספים, אות לכוח היצירה שלו גם בגילו המופלג.

בנעוריו היה "ילד כותב", ומִילא מחברות בשירים ובסיפורים שזכו לברכתו של האב ולהסמכתו כסופר לעתיד. שני מיתוסים הציג למראייניו: מיתוס "הילד הכותב" — שיעד את עצמו מילדותו להיות סופר — ומיתוס "הפועל הסופר" — שסיפוריו נכתבים בתוך עבודת הכפיים ומתוכה — שהוא השכיח והדומיננטי ושהאפיל על קודמו. כביטוי למיתוס זה הציב את "מטען של שוורים" (1943) כסיפורו הראשון. הסיפור נכתב על רקע של עבודתו המפרכת בנמל "בסבלות ובסוורות, שקים של 100 קילו על הגב, לעתים 12 שעות ביום" ו"המראות הנוראים של ספינות מעפילים רעועות [...] שחיילים בריטים מורידים אותם בכוח, ומובילים אותם, כמו שוורים לבית המטבחיים, אל מחנות ההסגר". למעשה, קדמו לו תשעה סיפורים שפורסמו בכתבי העת התנועתיים ולא כונסו בספריו.

הסיפור הראשון היה "מהרהורי תלמיד", בחתימה: אהרן מ., שפורסם בעמוד מיוחד של "דבר" שהוקדש לדברי תלמידים וכותרתו: "נוער וילדים בימים אלה", מיום ט' בתמוז תרצ"ו (29.6.1936). באותו זמן למד בגימנסיה "הרצליה" ונסע יום־יום מרעננה לתל אביב, על רקע מאורעות תרצ"ו (1936). המשותף בין שלושת חלקי הסיפור הוא תחושת הפחד והבדידות של הנוסעים באוטובוס, ההרגשה של "איש לנפשו". הפחד מקרב אמנם את האנשים "איש אל רעהו", אבל ההתקרבות הפיסית אינה מביאה להתקרבות נפשית, אלא דווקא להגדלת תחושת הבדידות המתבטאת בשתיקה המעיקה. הסיפור, על אף לשונו המליצית, מבטא נאמנה את רוח הזמן ואווירתו ואינו מייפה אותה.  

מגד היה ונשאר מן הסופרים האהובים שרבים קוראיהם, אלה ששומרים לו אמונים ומצפים לכל ספר חדש שלו ואלה מבין המצטרפים החדשים, המגלים כל אחד בזמנו את יצירתו החדשה ולאחר מכן פונים אל ספריו הקודמים.

הוא היה סופר "מקצועי" שהכתיבה היא לא רק אורח חייו, אלא חייו. במשך כמעט שמונים שנות יצירה פירסם למעלה מארבעים ספרים, ביניהם סיפורים, רומנים, מחזות, מסות, מאמרים ותרגומים.

ספריו רבי העניין, שבכל אחד מהם מוצבת דמות ונרקמת עלילה מרתקת, פונים לקהל גדול ורחב של קוראים. אלה נמשכים אל האפשרות להזדהות עם הגיבורים ולהתעניין בעלילה שיש בה משהו מן החידה, ואחרים — בשל היכולת לקרוא מבעד למלים ולגלות את המרקם הצפוף והעמוק של הלשון, הרמזים הספרותיים, הביקורת החברתית הישירה והמרוכזת, חוש ההומור היבש והסרקסטי ויסודות הפארודיה הקיימים ברבים מספריו.

תחקיר מעמיק ויסודי מלווה כל נושא שנבחר לעמוד במרכז הספר. כך למשל, ספרו "זבובים" (2008) מבוסס על מחקר זואולוגי, ספרותי ולשוני שתוצאותיו משעשעות, מרתיעות וחידתיות. הבסיס הריאליסטי מאפשר להמריא לעבר הפנטסטי והמטאפיסי.
ספריו מלווים את מדינת ישראל מראשיתה ומבטאים, בדרכה של ספרות, את הלכי הרוח שבה ואת הבעיות שעמהם מתמודדת החברה. בספרים רבים הקדים את תקופתו בנושאים שעמדו לימים על סדר היום הציבורי. היחיד, החלש והשולי, שגורלו קשור בגורל הכלל, הוא המבליט את מהלכיה של החברה בישראל מעשור לעשור.

כך, בספרו הידוע והמשפיע ביותר "החי על המת" (1965), שבמרכזו ביקורת העבר וגיבוריו, מֵעז בן הדור הצעיר לפקפק באמיתות של הדור שקדם לו ומגלה את האמת הלא־מחמיאה, שגיבור הדור המיתולוגי הוא בשר ודם בעל חולשות הבורח ממשפחתו וממילוי חובותיו האישיות אל הפעילות הציבורית. זהו ספר של ניפוץ מיתוסים, של גילוי האמת שמאחורי התדמית, אם כי מסתבר שגם המציאות המתגלה בו היא מורכבת, מתחמקת ודו־משמעית. וכך, למשל, סוגיית הזהות שאינה יורדת מסדר היום בסיפורי "הבריחה" (1962) וב"העטלף" (1975).

המתחים  בין היהודי לישראלי ובין היידיש והעברית עומדים במרכז הרומאן "פויגלמן" (1987), באמצעות דמותו של סופר יידיש המתקשה להתערות בארץ. הספר מבטא את הבעיה המורכבת, ואף הטרגית, ביחסים שבין הגולה וארץ ישראל מתוך אמפטיה ליידיש ולעולם היהודי שהיה ואיננו. המאבק המר בין היוצר הצנוע למבקריו היהירים, לרבות הפרופסורים למיניהם, משמש נושא לכמה מספריו שבהם מתגלה במלוא עוצמתו כשרונו הסאטירי והפארודי. ביניהם: "החיים הקצרים" (1972), "הגמל המעופף ודבשת הזהב" (1982) ו"ירחי הדבש של פרופסור לונץ" (2005).

אהרן מגד היה אדם אמיץ שלא נרתע מהשמעת דעות שאינן מקובלות. על כך לקה לא פעם מ"ימין" ומ"שמאל". הוא היה אדם מעורב וציוני גאה. במאמריו ובמסותיו בעיתונות, שכונסו בארבעה ספרים, השמיע בגלוי ובמפורש את קולה של ישראל השפויה.

בניגוד לדיבה הזדונית, המרושעת והשקרית שהאשימה את סופרי "דור בארץ" בהתכחשות לגולה ובאדישות לשואה, מוכיחות יצירותיהם את ההפך המוחלט: הזדהות עם המשפחה בגולה, שותפות הגורל היהודי ואמפטיה גדולה לנוראות שהתרחשו "שם". תחושות אלה באו לידי ביטוי בשבעה מסיפוריו הראשונים, שלא כונסו, שפורסמו בין השנים תש"א־תש"ו (1946-1941). הזוועות המתרחשות "שם" אינן מרפות מן הצעיר היהודי בארץ ישראל ואינן נותנות לו מנוח. הן מופיעות בחלומותיו ובסיוטיו דרך קבע. הוא חוזה אותן מבשרו והן חלק מנפשו. ביניהם בולטים במיוחד שלושת סיפורי הסיוט: "ענות" (מארס 1942), אביב" (יולי 1942) ו"נוכח הים" (ינואר 1946).

סיפוריו בסוגיה זו לא היו אפיזודה חד פעמית. הדבר רדף אותו, דבק בו, הופנם ונעשה חלק ממנו ומכל פעילותו ויצירתו לאורך כל חייו. לחינוך שקיבל בבית ההורים היה חלק נכבד בתחושת אחריות משותפת זו. בסיום הסיפור "ענות", שהוא קינה גדולה על חורבן יהדות אירופה, זעק כמי שראה את עצמו חלק מן המשפחה הגדולה של העולם היהודי בגולה: "איכה זה נותקנו מהווייתנו, מעברנו, מילדותנו, מבית הורים, מזיכרונות נעורים".
הידוע ביותר הוא סיפורו "יד ושם" (1955), בו העלה, אולי לראשונה, את המאבק בין זיכרון לשִכחה, את המתח בין מי שנולד בארץ ורצה להינתק מן העבר לבין מי ששרד וניצל והגיע לארץ, וידע שאסור לשכוח. הוויכוח על "הַשֵּׁם" נעשה לוויכוח על היחס לגולה, לעבר, ליהדות, לשואה. לסיפור זה שנלמד בבתי הספר היה חלק בלתי מבוטל בשינוי היחס של הישראלים הצעירים לעברם, לגולה, לשואה: מהתעלמות לרצון לדעת, מניתוק להפנמה.
מגד מסר את ארכיונו למרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, למעט יומניו האישיים וקטעי דברים אחרונים.

"פרקי אהרן מגד", מאת ישראל כהן, הוצאת עקד, 1976; "אהרן מגד: חסד החיים — דיוקנו של בן־הארץ כסופר עברי", מאת נורית גוברין, הוצאת כרמל, 2011.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ