זאהה חדיד, האדריכלית שפרצה את תקרת הזכוכית - אדריכלות - הארץ

זאהה חדיד, האדריכלית שפרצה את תקרת הזכוכית

כמי שהיתה הדמות המדוברת ביותר בעולם האדריכלות, ואולי גם המשפיעה ביותר, חדיד לא היססה לצאת נגד החברה השמרנית בבריטניה, שבה המקצוע שלה נשלט בידי גברים

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צילום: אי־פי
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

כנס איגוד האדריכלים בברצלונה ב–1996 זכור בעיקר בגלל כשל הפקתי קולוסלי ובשל הופעתה הסוערת של האדריכלית הבריטית ילידת עיראק זאהה חדיד, שמתה אתמול בגיל 65 בבית חולים במיאמי שם טופלה. חדיד היתה אז כוכבת עולה ונועדה לגדולות, שהתממשו מעל ומעבר לכל הציפיות ולכל מידה טובה. הכנס התקיים שנתיים בלבד אחרי זכייתה בתחרות יוקרתית לתכנון בניין בית האופרה במפרץ קרדיף, בירת וולס, בבריטניה ב–1994, וכמה חודשים אחרי שהתוכנית נגנזה סופית בשל ההתנגדות בזירה הציבורית ובמסדרונות השלטון.

מאחורי הביטול עמדו מניעים פוליטים אבל גם הגיון בריא וגישה מעשית, כלכלית וציבורית. קרדיף היא עיר לא גדולה והפרויקט היה ענק מדי, אוונגרדי מדי ויקר מדי על ממדיה. אבל את חדיד לא הטרידו דברים קטנוניים מעין אלה. הרצאתה בכנס היתה מטח של טרוניות, טענות ומענות נגד השמרנות, היעדר שאר רוח, האפליה על רקע אתני, גזעי ומגדרי, שגרמו לביטול התוכנית. את דבריה היא שטחה בשצף קצף מול קהל של כעשרת אלפים משתתפים מרחבי העולם, מרותק והמום (גילוי נאות: נכחתי בכנס ושמעתי את הדברים).

ביטול פרויקט האופרה בקרדיף היה שיחת היום בעולם האדריכלות. רבים ביכו את הביטול וניבאו את התרסקות הקריירה של חדיד בעודה באיבה. אבל חדיד לא אמרה אז את המלה האחרונה, ונישאה על הגלים – כולל גלי המרירות – לשחקים.

היא היתה לדמות המדוברת ביותר בעולם האדריכלות כשהיא משאירה מאחור את עמיתיה המפורסמים שחלקו איתה במה באותו כנס, בהם פרנק גרי ופיטר אייזנמן. ואולי גם המשפיעה ביותר. לאו דווקא לטובה. מאז קרדיף, ומאז פרויקטים נוספים שלה שלא התממשו – לא משהו חריג בעולם האדריכלות, על כל רקע אפשרי נתון – היא הלכה מחיל לחיל. העניין הגובר באדריכלות בחילופי המילניום, הקפיטליזם הדוהר במדינות ברית המועצות לשעבר, עלייתן של כלכלות המזרח הרחוק ומדינות המפרץ, היו כר נרחב לשגיונותיה הצורניים. אלה נהפכו עד מהרה מאוונגרד לראווה. לפני כמה שנים הוצגה תערוכה מעבודותיה, בסגנון פרמטריסטי המזוהה אתה, בביתן ארעי שתכננה למרגלות בניין מרכז העולם הערבי בפריז. מצעד הדגמים המלבינים על כניהם היה מרתק מצמרר. היה נדמה שיצעידו את העולם לתוהו ובוהו, בעלות אסטרונומית.

צילום: אי־אף־פי

ב–2004 היתה חדיד לאדריכלית האשה הראשונה שזכתה בפרס פריצקר לאדריכלות, הנובל של המקצוע. במובן מסוים זאת היתה פריצה, מאוחרת אמנם, של תקרת הזכוכית. למעשה, נדמה שלא תרמה הרבה לניפוצה. בראיונות עמה לרגל קבלת הפרס, ובהזדמנויות אחרות, היא קבלה ובצדק על כך שקשה לאדריכליות לעבוד בבריטניה, חברה שמרנית שבה המקצוע נשלט ברובו על ידי גברים – מה שנכון בענף בכללו בכל העולם – וטענה, ובצדק, שהדברים לא השתנו מאז התחלת הקריירה שלה. היא האמינה, כך אמרה, שאדריכליות נשים עסוקות באמהות ובבית, וזה מרחיק אותן מלהקדיש את זמנן מפרויקטים תובעניים המצריכים עבודה סביב השעון. היא ריככה מעט את הדברים כשהבהירה שטענותיה מופנות כלפי החברה בכלל, שלא מצליחה ליצור תנאים נוחים לעבודתן של אדריכליות.

מעבר לראיונות, לא ידוע שתרמה בפועל לשינוי המצב ולא התגייסה לאקטיביזם פמיניסטי בתחום, למשל למחאות שהתארגנו באחרונה נגד אי־מתן פרס פריצקר לאדריכלית הוותיקה דניס סקוט בראון, שבעלה רוברט ונטורי זכה בו על עבודתם המשותפת.

עצם זכייתה של חדיד בפרס היוקרתי, ובעוד שורה של כיבודים ועיטורים מעידה על אי־צדק מתמשך. חדיד, כך נדמה, זכתה בפרס מהסיבות הפחות נכונות, על אדריכלות שתרמה יותר לאקסטרוגנזה ועשתה רעש וצילצולים יותר מאשר התמודדה עם בעיות דחופות בהרבה שלהן האדריכלות נדרשת למצוא פתרון. רק לשם דוגמה, פרויקט מגורים בדיור ציבורי שתכננה בברלין לפני נפילת החומה, בתפר בין שני חלקי העיר (ושנבנה אחרי איחוד העיר), הוא מבנה קדורני ועקמומי, כאילו נעשה כלאחר יד וכמו שהעיסוק בדיור היה רחוק מראש מעיניה. העובדה שהפרויקט זכה לפרסום ומושך אליו תיירי אדריכלות וסטודנטים, היא במידה רבה המשך של אי־צדק אופייני בענף, לגבי אדריכלות של גברים ונשים כאחד. את כישוריה היא השקיעה בעיקר בתכנון מבנים ציבוריים עתירי השקעות, בהם גם איצטדיונים, הקתדרלות העכשוויות של האדריכלות.

לא מכבר עלתה חדיד לכותרות – לא שהיתה צריכה סיבות מיוחדות לעשות כותרות – עקב תביעת לשון הרע שהגישה כנגד המגזין "ניו יורק רוויו אוף בוקס" והמבקר מרטין פילר, שהאשים אותה באדישות למותם של פועלי בניין מהגרי עבודה באיצדטיון האולימפי שתכננה בקטאר לקראת משחקי המונדיאל במדינה ב–2022. התביעה הסתיימה בפשרה כאשר פילר התנצל על שעשה טעות. הפועלים כפי שהתברר לא נהרגו באתר הבניה של האיצטדיון הזה, שהעבודות עוד לא התחילו בו אז, אלא באתרים אחרים. אבל דבריה של חדיד כפי שצוטטו בעיתונות לא הותירו ספק גדול מדי על יחסה לגורלם של פועלי בניין. "זהו לא ענייני כאדריכלית לעסוק בסוגיות הללו", ו"אין לי כוח לעשות משהו בנדון", היא אמרה לעיתון גרדיאן. חדיד אמנם זכתה בתביעה, אך הציבה אמת מידה מטרידה בקשר שבין אדריכלות לבין אתיקה. דווקא ממרום מעמדה היא היתה יכולה כן לעשות משהו, והרבה, וגם להרשות לעצמה להפסיד פה ושם פרויקטים על רקע מוסרי.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ