"המדיום באמנויות": מלים נגד צלילים - עיון - הארץ

"המדיום באמנויות": מלים נגד צלילים

ספרה של חנה הרציג עושה סדר ביחסים שבין הספרות, האמנות והמוזיקה ויכול להעשיר את עולמו של כל מי שהתרבות היא חלק מחייו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נוית בראל

המדיום באמנויות: סוגיות אסתטיות ותרבותיות
חנה הרציג. הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, 463 עמודים

שני העשורים הראשונים של המאה ה–21, יספרו לנו ההיסטוריונים מן העתיד, לא היו שונים בתכליתם מן העשורים לפניהם. בני האדם ניסו להביע את עצמם ולבטא את אופיה של המציאות שסביבם בכל הכלים שעמדו לרשותם. המצלמות והמכשירים הממוחשבים, תוכנות עיבוד התמלילים, הצבע והדיו, הבמה ונעלי הריקוד — כל כלי כזה כונה מדיוּם, ולא נצפו ריבים אימתניים בין אמנים פלסטיים לבין סופרים ומשוררים. החיים נמשכו במעין חזרה אירונית על המהלך המודרניסטי של ראשית המאה שקדמה.

ויחד עם זאת, היו מעטים שבחנו את הסוגיות ההשוואתיות בין סוגי המדיה השונים של האמנות, שאלות שנדונו כבר בעת העתיקה. למשל, איזו אמנות משרתת את אשליית המציאות בצורה הטובה ביותר? איזו אמנות מבקשת לעורר בנמענים שלה תודעה ביקורתית כלפי המציאות סביבם? ממתי החלה להיתפש יצירת האמנות כסחורה? האם המושג "מוזיקה" מתייחס רק לצלילים טהורים שמפיקים כלים, או שגם מלים נהגות הן חלק ממנה? מה הקשר בין תחומי דעת כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע מדויק לבין האמנות? — שאלות כאלה ורבות אחרות קשורות לא רק ליחסים שבין האמנויות השונות, אלא גם למידת ההיזקקות שלהן לקהל ולמידת מעורבותו של צרכן האמנות בשיח האמנותי.

סוגיות אסתטיות ותרבותיות אלה, ונקודת המפגש ביניהן באמנויות הספרות, הקולנוע, האמנות הפלסטית, המוזיקה, התיאטרון והצילום, עומדות במרכז ספרה החדש של ד"ר חנה הרציג, "המדיום באמנויות, סוגיות אסתטיות ותרבותיות". ספר זה נמנה עם סוג ייחודי ומדובר פחות של ספרות, שעיקרה השכלת מבוגרים — הרחבת דעת ודרך להשתכלל כאדם חושב. רשימות רבי המכר של חנויות הספרים מגלות ספרים כאלה במשבצת ספרי העיון והפנאי. החוקרים הכותבים אותם רואים חשיבות לחשוף לקהל קוראים גדול ככל האפשר טפח מתחום העניין ההגותי שלהם ומהשקפת עולמם.

כפות רגליים צןעדות על רצפה שחורה בין ספרים אדומים
מתוך המופע "מזבוב ועכביש"צילום: אלעד דבי

הספר הזה מכוון דווקא לסטודנטים במחלקה ללשון, לספרות ולאמנויות של האוניברסיטה הפתוחה. פרקיו מחולקים במתכונת שמזכירה שיעורים, הוא כולל סעיפים של "נקודות למחשבה נוספת", ומעל לכל: לא מורגשת בו הנימה האישית של הכותבת. אי אפשר לגלות לאיזו גישה הכותבת מתנגדת ובאיזו היא דוגלת, ומהן עמדותיה כלפי השאלות שהיא סוקרת. בזכות אופן הכתיבה הבהיר והמתודי של הספר, וגם הנחת היסוד של הכותבת ששום מונח אינו מובן מאליו, הוא יכול להעשיר את עולמו של כל מי שהאמנות והתרבות היא חלק מחייו.

הידע התיאורטי שקשור להשוואה בין המדיומים השונים של האמנויות אינו נגיש לכל צרכני וחובבי האמנויות. הוא אינו נכלל בחומר הלימודים החובה לבגרות, ולא דנים בו בדרך כלל בתקשורת, בבלוגים אינטרנטיים וברשתות החברתיות. הדיון שהתעורר לפני כמה חודשים סביב ספרה של דורית רביניאן, למשל, היה יוצא נשכר אילו כלל גם התייחסות להשקפות שונות של ביקורת התרבות כשיח פוליטי.

בפרק על שאלת "הספרותיות" של הטקסט הספרותי מתייחסת הרציג בהרחבה לגישתו של רולאן בארת, ובכללה למאמרו "מות המחבר" מ–1969, שהניח את היסודות לקרוא תיגר על סמכויות בכלל, ולא רק אלה שקשורות לקריאת ספרות או טקסטים. כשמופקע הטקסט מהמחבר, נוצרת חשיבות מיוחדת לקורא. בארת מתייחס גם אל יצירת הספרות וגם אל הקורא, המבקר, המורה והשר, שמייצרים בעצמם את הטקסט שלהם. "פרשנות שנועלת את הכתיבה ומנכסת את המשמעות", כותבת הרציג בעקבות בארת, "מציגה את המקובל והידוע לפני כן כאילו היה טבע המציאות וכך משמרת את הנורמות והסדר הקיים". "בכתיבה הכל ניתן להבהרה, אבל שום דבר אינו ניתן לפענוח", כותב בארת. "המרחב של הספרות פתוח לשוטטות, לא לחדירה. הכתיבה מציבה ללא הרף משמעויות, אבל תמיד כדי לפזר אותן. היא חותרת לשחרור שיטתי של המשמעות".

אבל לא רק מלים, מלים, מלים. בפרק העוסק באמנות בעידן הקפיטליזם המאוחר מציגה הרציג את עיקרי טיעוניו של הפילוסוף והמוזיקולוג תיאודור אדורנו, כפי שפורטו בספרו "הפילוסופיה של המוזיקה החדשה" מ–1949. הספר, שבו נותחו יצירות מוזיקליות בהתייחס לביקורת התרבות והחברה בכלל, והייצור והצריכה בפרט, מציג את המוזיקה כאמנות שמציגה חומרי עולם שאין לנו יכולת להמשיג. דווקא מפני שהמוזיקה אינה מסוגלת לחקות באופן ויזואלי את המציאות האמפירית, היא האמנות שמצליחה לתעד באופן האותנטי ביותר את המהלך האנושי בהיסטוריה. היא נותנת ביטוי בלתי אמצעי לתחושות שמעבר לשפה. באופן כזה, טוען אדורנו, מוזיקה מסוימת עשויה לערער על דרכים אוטומטיות של קליטת המציאות, לקרוא תיגר על המוסכמות ולהיות חדשנית באופן שהולם תהליכים היסטוריים.

מדי פעם בפעם, יודע כל יוצר פעיל, משמשת יצירתו השראה לאמן אחר, שפועל בשדה אמנותי אחר ממנו. אני, למשל, שמפרסמת את שירי, קיבלתי פנייה ממעצבת גרפית, אשת התחום המתקרא "תקשורת חזותית", שבישרה לי על "תערוכת שירים" שהיא מתעתדת לאצור. כששוחחתי עם האוצרת שאלתי איך הופכים שיר למוצג בתערוכה. לא קיבלתי תשובה חד משמעית. אולי יוצגו השירים בכתב יד של המשוררים, אולי יצולמו המשוררים קוראים אותם ויוקרנו על קירות או מסכים, אולי ייצרו לאורם אנשי האמנות החזותית דימויים חזותיים שונים. השירה אינה זקוקה לתערוכות, ניסיתי להסביר, שהרי בין ציור לבין ספרות נפערת התהום הרחבה ביותר שיכולה להפריד בין אופן ביטוי אחד למשנהו: האחד מדבר והשני אילם. אך האוצרת סירבה להסכים.

הרציג מסיימת את ספרה בדיון על אמנות בעידן פוסט־מדיומאלי. כאשר אנו נתקלים ללא הרף בעבודות וידיאו שמשלבות בין קולנוע דוקומנטרי לבין נרטיב היסטורי לבין רישום לבין פיסול לבין עמדה פוליטית, בשפע של מבעים ובמגוון שהולך ומתרבה של צורות אמנותיות — האם ילידי המילניום יגדירו את המדיום האמנותי על פי ההיבטים החומריים שלו? וכיצד נחשוב מחדש על עצם האפשרות להבחין בין המדיומים? אולי בכל זאת נשאיר משהו להיסטוריונים מן העתיד.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ