כך מנהלת המדינה סכסוך עם הבדואים על המרחב - עיון - הארץ

כך מנהלת המדינה סכסוך עם הבדואים על המרחב

"סף המדבר, קו העימות" עוסק במאבק על רקע התנאים הפיזיים שיוצר המדבר, שמנוצלים לטובת עמעום הקשר של הבדואים לאזור ודחיקתם

צפריר רינת
צפריר רינת
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צפריר רינת
צפריר רינת

סף המדבר, קו העימות
איל ויצמן. הוצאת בבל, 115 עמודים, 72 שקלים

שסע בתוך שסע וסכסוך בתוך סכסוך — כך אפשר להגדיר את מצבה של האוכלוסייה הבדואית באזור הנגב. היא שקועה עמוק בתוך הוויית הסכסוך והמתח ביחסי האזרחים הערבים עם הרוב יהודי. והיא גם מנהלת מאבק ייחודי על קיומה באזור, על זכותה לבעלות על הקרקע ולהכרה חוקית ביישוביה.

איל ויצמן הוא ארכיטקט ופרופסור לתרבות חזותית ומרחבית באוניברסיטת לונדון. ספרו הקצר מתפרסם ביוזמת עמותת "זוכרות" הפועלת לקידום אחריות הציבור היהודי לנכבה הפלסטינית. הוא עוסק במאבק בין המדינה לאוכלוסייה הבדואית על רקע התנאים הפיזיים שיוצר סף המדבר באזור הנגב. לדעת ויצמן, תנאים אלה מנוצלים לטובת טשטוש ועמעום הקשר של הבדואים לאזור ודחיקתם על ידי המדינה.

הספר מתפרסם בעיתוי חשוב במיוחד. המאבק של הבדואים להכרזה על זכויותיהם בקרקע ולהכרה ביישוביהם נמשך כבר עשרות שנים. בשנה שעברה הוא ספג מכה קשה במיוחד בעקבות פסיקה תקדימית של בג"ץ בעתירה שבה ביקשו תושבים בדואים להכיר בבעלותם על הקרקע באזור הכפר אל־ערקיב. הם הציגו הוכחות להתיישבותם הרצופה בשטח, אך בית המשפט העליון דחה את העתירה. הוא קיבל את חוות הדעת של מומחים, שאין הוכחות לנוכחות בדואית רצופה בשטח המדובר.

נער יושב כיסר במדבר, בחול, ומאחוריו ערימת קרשים וברזליםש היתה פעם בית
בתים שנהרסו באל־ערקיב. שליטה יעילהצילום: אילן אסייג

פסיקת בית המשפט תואמת מדיניות מתמשכת שעיצבה את המרחב לטובת צורכי הרוב היהודי בישראל. על פי ויצמן, עיצוב זה נעשה גם באמצעות פרשנות של הנסיבות האקלימיות באזור הנגב בהקשר היסטורי ואקולוגי כאחד. ההגדרה מה היא שממה לא מיושבת ומעובדת מסייעת לקבוע אם יש זכויות לבעלות על הקרקע של קבוצת אוכלוסייה כזאת או אחרת. למדינה נוח במקרה הזה להישען על החקיקה העותומאנית, המגדירה קרקע לא מיושבת כשייכת למדינה, וברור שבשממה יש בעיקר קרקע לא מיושבת.

וכך כותב ויצמן בפיסקת מפתח בספר: "מובן שלא ניתן לראות את קו הצחיחות על פני הקרקע. לאורך מאות בשנים התקיים רק מדרג של תנאים אקלימיים, מטאורולוגיים וסביבתיים שהניב שיטות חקלאיות שהשתנו בהדרגה עם הירידה בכמויות הגשמים. עם זאת, כשסף מטאורולוגי חמקמק זה מוּפה והפך לקו גבול, לאובייקט משפטי ופוליטי מוחשי, הוא החל לשנות את פני השטח באופן ניכר מאוד לעין. בהעדר זכויות מקרקעין קיבוציות או פרטיות, המדינה יכלה לעשות בנגב כרצונה, ולהתייחס אליו כאל אדמה ריקה שניתן לעצבה מחדש ללא הגבלה ולקשטה בשדות, ביערות, במטווחים, במכלאות, מכרות ומפעלים מזהמים".

הספר נע בין תיאור הליכים משפטיים וביורוקרטיים שמנהלים הבדואים מול המדינה וניתוח פיזי־אידיאולוגי של המרחב (חבל שהמחבר מעדיף לעסוק קצת יותר מדי בהליכים המשפטיים). ויצמן עושה שימוש יצירתי ומוצלח בדימויים חזותיים, מפות וצילומים.

הליך הנישול של הבדואים החל בדחיקתם לאחר מלחמת העצמאות לאזור צר הנקרא "סייג". הוא נמשך בניסיון הכושל לרכזם בעיירות בצפון הנגב. ויצמן מציג את הניסיון הזה כהמשך למדיניות קולוניאליסטית של ריכוז שבטי נוודים כדי שהשלטון הקולוניאלי יוכל לשלוט בהם בצורה יעילה יותר.

דחיקת השממה משמשת היום כלי רב עוצמה בסכסוך שמנהלת המדינה עם הבדואים על המרחב, גם באמצעים אקולוגיים לכאורה. הדבר בולט בפעילותה של הקרן הקיימת. ארגון זה מתיימר מצד אחד לשקם מערכות מסורתיות של שימור קרקע בנגב, ולכן הוא מעבד את הקרקע ונוטע עצים. מצד שני הוא מודה שנטיעת היערות היא חלק משירות שהוא מספק לרשות מקרקעי ישראל לצורכי "שימור קרקעות המדינה", שם אחר למה שהמדינה מגדירה "מניעת השתלטות בלתי חוקית של הבדואים על קרקעות המדינה".

מה שחסר בספר, ומדובר בחיסרון משמעותי, הוא התייחסות לנגב כאל מכלול חברתי ופוליטי, שיש לבחון בו את האופן שכל סוגי האוכלוסייה יכולים להתקיים במשותף. נכון שמדינת ישראל דחקה את הבדואים ונתנה עדיפות ברורה לאינטרסים ההתיישבותיים של יהודים, אבל פיתוח הנגב ממלא גם צרכים חברתיים וכלכליים אמיתיים. איפה בדיוק רצה ויצמן שמדינה קטנה תפתח חלק מהתשתיות והתעשיות שלה? היכן היא אמורה למקם את כוחות הצבא לאחר שוויתרה במסגרת הסכם שלום על השטח הגדול של חצי האי סיני? בקיצור, התזה הקולוניאליסטית מתאימה למאפיינים מסוימים במהותה של ישראל, אבל היא אינה ייצוג מלא של מהותה.

לבדואים יש זכויות בקרקע, ואי אפשר להתעלם מצורכיהם. אבל במציאות של הנגב בימינו, הישובים הבדואיים יצטרכו להיות מפותחים על יסוד עקרונות תכנון מתאימים מבחינת אפשרויות תעסוקה, ניצול יעיל של הקרקע והתחשבות בערך הציבורי של השטחים לכלל האוכלוסייה. יש מתכננים העובדים עם הקהילה הבדואית שהציגו דרכים לתכנן יישובים כאלה.

בהקשר זה ראוי להזכיר את הדו"ח האמיץ והמפוכח שכתב לפני שלוש שנים בני בגין, בהיותו שר בממשלת ישראל, לאחר שריכז את הטיפול בהסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. בגין ציין שמה שמונח לפני הממשלה אינו תביעה קהילתית משותפת לבעלות על קרקע אלא מקבץ של תביעות פרטיות שקשה לראות בהן ביטוי של "צדק חלוקתי". בעיניו, תובעי הבעלות הם מיעוט לא גדול בקרב הבדואים וחלוקת השטח ביניהם אינה שוויונית כלל.

בגין הוסיף: "דרישה למימוש מלוא תביעותיהם של הבדואים אינה מקרבת פתרון אלא להפך, והזמן המאפשר עדיין פתרון יעיל ומציאותי של הבעיה, הולך ואוזל. אין לאפשר לאלה הדורשים מימוש מלא של כל תביעות הבעלות עבור מיעוט מן הבדואים על יסוד 'צדק מוחלט', למנוע מיותר מ–100 אלף ילדים בדואים תנאים החיוניים לבניית עתיד טוב יותר עבורם על יסוד פשרה".

ראוי להוסיף לדברים אלו גם את אחריותה של המדינה לשינוי המצב. היא לא יכולה להמשיך ולבנות יישובים חדשים בנגב וחוות ליהודים, ולדרוש מהבדואים להתפשר להתכנס לתוך יישובים צפופים. הבדואים ראויים להעדפה יישובית ותכנונית מתקנת שלא תביא להם צדק מוחלט, אבל תאפשר להם לחיות בנגב כשווים ליהודים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ