באיזה וודג': האם האוחצ'ית היא השפה המזרחית החדשה? - תרבות - הארץ
מזרחית מדוברת

באיזה וודג': האם האוחצ'ית היא השפה המזרחית החדשה?

אוחצ'ית, השפה ההומואית שמחלחלת לתרבות הפופולרית, היא רק חלק מהשפה המזרחית ניב של עברית שהתפתח בארץ ומגלם בתוכו את חוויית החיים הייחודית של יוצאי ארצות ערב והאיסלאם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
2 דמויות, ליד ולרד ב"ארץ נהדרת"
לירד ולרד ב"ארץ נהדרת"צילום: צילום מסך ערוץ 2
אינס אליאס

"באיזה וֵודג'?" שאלה אותי חברה אשכנזייה סטרייטית לפני כמה ימים, מאמצת את השפה ההומואית. לא ידעתי איך לענות לה (המלה "וודג'" בערבית פירושה פרצוף והיא נהפכה כאן לביטוי שמנותק ממשמעותה המילולית). אוריאל יקותיאל ב"מרוץ למיליון", הדמויות לירד ולרד ב"ארץ נהדרת", הקליפים של ליין מסיבות־הגייז המזרחי אריסה – כל אלה הביאו את השפה הזאת אל מסך הטלוויזיה של כולנו. ובכל זאת, ההפיכה שלה מלקסיקון פרטי של קבוצות הומואים מסוימות לשפה מדוברת נשמע פתאום מוזר. אפשר לקרוא לזה סלנג, אבל זה הרבה יותר מזה, זאת אוחצ'ית - ניב ייחודי שסימן בראשיתו הומואים נשיים, בעיקר מזרחים.

האוחצ'ה – מלה שמשמעותה אחות בערבית יהודית לובית - היא דמות בעלת מטען אתני מובהק, או בפשטות, דמות של הומו נשי מזרחי. האוחצ'ית היא שפה ייחודית שבעבר שימשה קהילות סגורות בחברה ההומואית. היא מבוססת על לא מעט מלים מערבית — למשל "מַנְפוּחְ", גבר מנופח־שרירים — וכן מלדינו, איטלקית, גרמנית ואנגלית. השפה הזאת הלכה והשתרשה בשיח המיינסטרימי וכיום היא משמשת לא מעט סטרייטים והומואים, לעתים למען יצירת אפקט קומי, שלא לומר הלעגה. השימוש הנרחב בה יוצר תחושה שאף אחד לא מדבר ככה ברצינות, אבל זה לא נכון. השפה הזאת מאפיינת קבוצה מסוימת של הומואים נשיים מזרחים, קבוצה ששילמה ועודה משלמת מחיר על הזהות שלה. גם בתוך הקהילה ההומו־לסבית האוחצ'ה היא דמות שולית, מצועצעת ומשעשעת. לדברי ד"ר רועי גפטר מהחוג לבלשנות באוניברסיטת תל אביב, להומואים "נורמטיביים" יותר השפה הזאת היא מעין כלי לסימון אוכלוסייה מסוימת ומשמשת אותם כדי להבדיל ולהפריד את עצמם מקהילת האוחצ'ות.

אף שהאוחצ'ית היא בעלת אוריינטציה מזרחית מובהקת, הניב הזה מוגדר לרוב כשפה הומואית, ורק מעטים יגדירו אותה כשפה מזרחית. גם הדמות הפארודית תותית, של הקומיקאית גיתית פישר, לא מתויגת כדמות מזרחית, אף על פי שהיא מבוססת באופן ישיר על דמות של טרנסית מזרחית. למה כל כך קשה להכיר בקיומה של שפה מזרחית? למה נעדיף לתייג אותה בכל צורה אחרת – רק לא מזרחית?

כמו שאוחצ'ית היא לא סלנג, גם השפה המזרחית היא למעשה ניב של עברית, שמגלם בתוכו את חוויית החיים הייחודית של יהודים מארצות ערב והאיסלאם מאז בואם למדינת ישראל. בארצות המוצא שלהם הם היו יהודים ערבים שדיברו ערבית וכשהגיעו לישראל נהפכו למזרחים דוברי עברית מזרחית - לקבוצה שמאוחדת על ידי הדיכוי.

אם מנסים לחשוב על שפה מזרחית, הדבר הראשון שעולה לראש הוא מבטא. יש מבטאים מזרחיים רבים ושונים (גם אם בעלי בסיס משותף) וכולם מסמנים את דובריהם כמי שאינם שייכים לקבוצה החברתית השלטת. סיפורו של השחקן המנוח אריה אליאס מדגים במובהק את ההיררכיה של המבטאים. אליאס היה היהודי הראשון שהתקבל לאקדמיה לאמנויות יפות בפקולטה לדרמה בבגדד ב–1941; הוא למד קולנוע ותיאטרון בפריז אצל במאים גדולים כמו מרסל מרסו ורנה סימון. אך כשניסה להתקבל לתיאטראות הממוסדים בישראל, כמו הבימה והאֹהל, הוא נדחה בבוז בגלל המבטא העיראקי שלו. חלק ממי שדחו אותו היו כמובן במאים ושחקנים בעלי מבטאים אירופיים כבדים. מאז שיחק אליאס בתיאטראות בשפה הערבית ובקולנוע, בעיקר בסרטי בורקס.

עם זאת, במקרה של דיבור בח' וע' נוצר פרדוקס. בניגוד למאפיינים אחרים של שפה מזרחית, שנתפשים בחברה בישראל כשגויים וכפחותי ערך - דיבור בח' וע' גרוניות הוא דיבור תקני. "בעברית יפה עם ע' ועם ח'", שר יוסי בנאי בשירו "אני וסימון ומואיז הקטן". ד"ר מאיר בוזגלו מספר בהרצאה שנשא בכנס על הפיוט במכון ון ליר בירושלים, שהרמב"ם מתייחס למי שאינו מדבר בח' וע' כעילג. כך, דווקא מי שנתפשים כעממיים מדברים באופן נורמטיבי ואף איכותי יותר מאשר השכבה השלטת. כדי לתקן את הפרדוקס, ההגמוניה האשכנזית הפכה את הדיבור בח' וע' ללא־נורמטיבי; הוא אינו מוצג באמצעי התקשורת התקניים ונהפך לקוד המייצג טיפוס מזרחי נחות, על אף (ואולי בגלל) העליונות שלו בשפה. מזרחים לא מעטים, שדיברו בילדותם בח' וע' גרוניות, סיפרו לימים כיצד התאמצו להיפטר מסימן הזיהוי הזה.

התפתחותה של השפה העברית המודרנית היתה לא טבעית במידה רבה. אם רוב שפות העולם התפתחו מלמטה למעלה, מהדיבור העממי אל הכתיבה ואל ההכרה הממסדית – העברית של כ–150 השנים האחרונות התפתחה מלמעלה למטה, מהכתב, מהסופרים והמשוררים, אל הדיבור העממי. כאשר המהגרים מארצות ערב והאיסלאם הגיעו לישראל, העברית המודרנית כבר היתה מדוברת וכתובה זה כמה עשורים. הצו החברתי הכולל היה לנטוש כליל את שפות המולדת. כולם דיברו רק עברית, ובעיקר - לא ערבית, שפת האויב. השימוש של מזרחים רבים במלים ובביטויים בשפה הערבית ובמבנים לשוניים שלה לא התקבל על ידי ההגמוניה ונתפש כשפת רחוב. כך נוצרה למעשה שפה אלטרנטיבית, אנטי־נורמטיבית – שאפשר לכנותה שפה מזרחית.

ד"ר יהודית הנשקה מהחוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה חקרה את השפה של בני הדור השני והשלישי למהגרים ממדינות ערב והאיסלאם. על פיה, בפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל נוצר ניב ייחודי שאופייני למזרחים ומתקיים גם בדור הרביעי. בפריפריה זו ישנן קהילות שיוצרות את הניב המזרחי, לעתים בלי לדעת שהעברית שלהן שונה מהעברית הנורמטיבית.

אחד ממאפייני הניב הזה הוא תרגום של מבנים לשוניים מהשפה הערבית, למשל בביטויים כמו "זה ממשלה זה?". הרבה שגיאות בעברית התקנית, שמעוררות זלזול, נשענות למעשה על המבנה הלשוני של הערבית. כך למשל "גַנָבָה" במקום "גנבת" היא סיומת שמקורה בשפה הערבית; "מוזגים תפוחי אדמה" הוא תרגום מילולי מערבית; "הייתי ישן" הוא מבנה לשוני הלקוח מהערבית, שמשתמשים בו בעיקר מזרחים ופלסטינים דוברי עברית. לעומת זאת, התבטאויות רבות שמאפיינות שפה מזרחית ונתפשות כשגיאות הן למעשה עברית תקנית. הנשקה מספרת למשל שבעברית תקנית יש להגיד "בֵּצה" ולא "בֵּיְיצה" וכך גם יש לומר "אֵזה" ולא "אייזה", "פֵּרות" ולא "פיירות" ועוד.

בדומה לשפה האפרו־אמריקאית, ה-Ebonic, השפה המזרחית נתפשת כשפה ענייה ולא דקדוקית, שמעידה על העדר השכלה והשתייכות למעמד נמוך וכסטייה מהשפה הנורמטיבית, המקובלת. עם זאת, ה-Ebonic נהפכה בשלב מסוים מאנגלית שגויה לניב שמסמן קבוצה חברתית, בדומה לניב המזרחי הפריפריאלי שזיהתה הנשקה. "בניב הזה יש הגייה, אינטונציה, פעלים ערביים שמקבלים צורה עברית, תחביר, אוצר מלים", היא אומרת. "ויותר מ–50% מהיהודים בישראל דוברים את הניב הייחודי הזה". הנשקה מתעקשת שזה לא סלנג, "זאת העברית של קבוצה זו". והעברית הייחודית הזאת ממשיכה להתפתח ולהתפשט בקרב הדורות הצעירים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית.

הניב המזרחי מאופיין גם בשימוש במלים מהשפות הערביות היהודיות, שקשורות בעיקר באמונות, רגשות ומנהגים. רבות מהמלים הללו נועדו למלא פער שקיים בשפה העברית המצומצמת, שאין בה מלים לבטא את עוצמת הרגשות ואת עולם הערכים של התרבות הערבית. למשל, מלים שמתארות אהבה או כאב עמוק, כמו "גז'דור" או "לגז'דר", אינן קיימות בעברית ואף אי אפשר לתרגם אותן באופן מלא על כל המשמעויות הטמונות בהן. כך גם כינויי החיבה, כמו אבּויה, ז'ִין, עַזיזי ומְכּוּחָה, וכינויי הגנאי בַּאשֶל, מג'נון, מדרוב, מהבול. המשמעויות הרגשיות של המלים הערביות נגזרות מהזהות האתנית והתרבותית של הדוברים והוריהם וכך גם המשמעויות הערכיות. המלה "חְשוּמָה" בערבית מרוקאית ו"עֶבּ" בערבית עיראקית, שמשמען בושה, מייצגות מערכת ערכים שלמה שמבוססת על התרבות הערבית ואינה מגולמת באותה מידה במלה העברית. המלה "סתיפָה" (ערימה מאורגנת) מביעה ערכים של סדר וניקיון במרחב הביתי. המלה העברית "מסודר" לא מכילה ערכים דומים.

תהליך יצירתה של השפה המזרחית בארץ דומה לזה שאיפיין את התפתחות המוזיקה המזרחית, שאף היא ייחודית לישראל. המוזיקה הערבית לא נתפשה כחלק מהמוזיקה המקובלת בישראל, אבל היה צורך בקצב שלה, בצלילים שלה, וכך נוצרה המוזיקה המזרחית, שגם היא, כמו השפה המזרחית, תויגה כנחותה. התיוג הזה הוא אולי הסיבה לכך שאין הכרה של ממש בשפה המזרחית.

ד"ר גפטר מציין כי "גם אם יש מלים שבעיקר מזרחים משתמשים בהן, הן מחלחלות לשפה המקובלת ונטמעות בה". כך, לדוגמה, השימוש במלה "כפרה", שמשמעותה מוטמעת בתרבות הערבית והמזרחית, או הביטוי "חיים שלי", שהוא תרגום ישיר מערבית, היו שמורים בעבר לקשרים קרובים ואינטימיים ואילו כיום נהפכו לנפוצים ושגורים.

היום גם אפשר כבר למצוא ייצוגים לא מעטים של מזרחים בתרבות ובמדיה, שמסייעים לייצר מודלים חדשים של שפה. יותר ויותר מזרחים מדברים את השפה המזרחית כמגלמת זהות מוצהרת. אמנם יש קבוצות שעדיין מתביישות בשפה הזאת, אומרת ד"ר הנשקה, אבל היא מתחילה להפוך מסממן שלילי ונחות להצהרה גאה של זהות מזרחית פריפריאלית מובחנת, שהיא חלק מהזהות הישראלית של הדוברים. גפטר מספר שהשפה האפרו־אמריקאית כל כך מושרשת, שאמריקאים רבים מצליחים לזהות אם אדם הוא לבן או שחור רק לפי האופן שבו הוא מדבר בטלפון. מעניין יהיה לעשות ניסוי כזה בישראל כדי לראות עד כמה מושרשת השפה המזרחית.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ