שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

זאב אנגלמאייר מנסה להיות יותר וולגרי מהמציאות

זאב אנגלמאייר, בן 54, אמן ומאייר. מתגורר בתל אביב. איפה: בחנות ספרים משומשים באלנבי. מתי: שלישי, 12:00 רוצה לקדם: את ספרו החדש "מסע לוולגריה"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זאב אנגלמאייר
זאב אנגלמאיר
איילת שני
צילום: תומר אפלבאום

ספר לי מה עשית השבוע.

הלכתי לשוק הפשפשים ומצאתי שם קופסה נהדרת. אריזת שמיכה חשמלית ישנה ודוחה. על הקופסה היתה תמונה של אשה ישנה והיה בה חור שדרכו רואים את השמיכה. רציתי את הקופסה רק בגלל התמונה שעליה. בחורה מנמנמת, בלונדינית, נראית כמו שחקנית פורנו משנות ה–70. זה עלה 40 שקל. רציתי רק את הקופסה ושאלתי אם אפשר. המוכר השתומם. אחרי התמקחות ארוכה הצלחתי להוריד לו עשרה שקלים ולקנות רק את הקופסה.

הצלחת להוריד רק עשרה שקלים?

כן, אני לא כל כך טוב בזה. עדיין, זה היה שווה.

אז שילמת 30 שקל על קופסה של שמיכה מגעילה, ללא השמיכה המגעילה. ומה קרה אז?

בדרך הביתה עצרתי בדרום תל אביב וקניתי שקית של אלף זבובים מפלסטיק. לצערי לא היו הזבובים שרציתי — רציתי שחורים והיו רק ירוקים — אז היינו צריכים לצבוע אותם לשחור.

מה עוד אפשר לקנות בחנות שמוכרת זבובים?

דברים נהדרים. חזרתי עם שק מלא. היו להם שם ידיים כרותות, נהדרות ממש, עם נימים כאלה, מוח מפלסטיק, אקדח בועות סבון בצורת ציצי וזין כזה עם משקפיים.

אני מבינה שהיה לך יום מוצלח.

מאוד. כל הלילה עבדתי על הקופסה. כתבתי עליה סיפור והדבקתי את הזבובים.

אתה כמעט לא משתמש במחשב, אף על פי שהעבודות שלך מתבססות ברובן על דימויים קיימים. אתה נסמך על הארכיון שלך ועל הזיכרון שלך.

אני יכול להקביל את זה לכל כך הרבה דברים בחיים, שבהם המוגבלות רק עוזרת. לפני שבועיים חבר הראה לי אתר היכרויות ברשת, שהוא פשוט יכול להעביר ככה, עם האצבע, תמונות של בחורות, כן, כן, לא, אולי. לי קשה לחשוב על תחליף לקופסה הזאת שמצאתי, כי מעולם לא ראיתי כזאת. זה שונה מאשר למצוא משהו במחשב ולהשתמש בו. יש לי במוח ממש ספריית קונגרס של דימויים. כמעט כל נושא שתגידי, אני מוצא לך בשניות. רוצה בית עם כלבלב ליד? יש לי אותו בספר ילדים, או בכרך של אנציקלופדיה רוסית ובמודעה אמריקאית משנות ה–50. היפופוטם אני מוצא עכשיו — תמונה גדולה באנציקלופדיה תרבות, תמונה קטנה בחוברת שהבאתי מהודו, היפופוטמית ממליטה מ"נשיונל ג'יאוגרפיק", קריקטורה של היפופוטמים מזדווגים ומחדד בצורת היפופוטם. פעם עשיתי תחרות עם שכנה שלי, מעצבת, מי ימצא מהר יותר דימוי שהיתה צריכה — פועל על עמוד חשמל. היא חיפשה במחשב ואני בספרייה שלי, וניצחתי.

הספר החדש שלך, בניגוד לקודמים, מכיל הרבה סיפורים. יש משהו מאוד עז בספר, סוריאליסטי. זה היה כמו לקרוא משהו שנכתב על טריפ.

הספר הוא הזמנה למסע לוולגריה, ארץ שיש בה כמה מחוזות: סקסוניה, שבה החיים רוויי חושניות והמוזיקה שירי סקס־טיוב; פסיכדליה, שבה לכל אחד יש סבא ועשב עם ספידים מביא לי ראש סבבה; הארץ המובתחת, שבה עפים נחליאלים חרמנים ובמבי רבי מחלק גפילטע להמונים; ותל אביב, שבה מגדל שלום נשאר בודד וערירי בעונת הייחום של מגדלי עזריאלי.

כן. מי שיקרא את הספר לא יחשוב לרגע שניסית לרצות אותו או חשבת "מה ימכור".

אני רוצה לרצות את כל מי שנמאס לו מהתזונה התרבותית הלעוסה, המתחשבת והמרוסנת. אני חושב שדרך הכתיבה או היצירה בכלל אתה מרחיב את האפשרויות שלך ואת אפשרויות ההסתכלות והספיגה של החיים ושל מה שאתה חווה. בעצם אני רוצה לערער, לעצמי קודם כל, את התבניות שאני חי בהן.

אתה חי בתבניות?!

כן. אני גר בבית בין קירות, עם אשה, שתי בנות ומזגן, עובד כמרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ומאייר בעיתונות, ואני מנסה לערער תבניות. למשל, אני שואל את עצמי למה גברים מסתכלים על נשים. העולם מלא באובייקטים שאפשר לפנטז עליהם, להתיידד איתם ולפתח איתם אינטראקציות. מה, בגלל שנולדתי בן אדם אני חייב לחיות בתבנית הזאת? למה נמלה לא מפתה אותי? או זבובה?

הסיפורים מאוד בוטים.

בוטות זה עניין יחסי. בכל מקרה, בוטות זה דבר שמאוד מעניין אותי.

למה? אפשר להגיד וולגריות במקום בוטות?

כן. זה תמיד העסיק אותי. גם חייתי כמה שנים ברחוב יונה הנביא, ליד רחוב הירקון, בבית שהחצר שלו היתה מעוז של נרקומנים וזנות. היו שם מפגשים של זונות עם קליינטים ונרקומנים שטיפסתי מעליהם כדי לחזור הביתה, והשפה היתה סופר־וולגרית. זו היתה תקופה מאוד אינטנסיבית בשבילי — תשעה איורים בשבוע ל"חדשות", שערים וטורים ו"סטיות של פינגווינים". והסביבה חילחלה לעבודות. הרבה משפטים ושיחות מהקומיקסים שלי הגיעו משם. ובתוך כל העולם הזה היתה עדינות.

יכולת לראות שם עדינות? תסביר לי.

מבעד למיסוך הזה של הוולגריות היו כל מיני אינטראקציות אנושיות רכות. הייתי יושב במרפסת ושומע הכל. פעם היה מישהו שהתווכח עם הזונה, והיא אמרה לו "אתה גמרת", והוא אמר, לא, רק קצת השתנתי. והיא היתה עם בגד גוף.

נורא ואיום. זה לא היה קשה? עצוב? שובר לב?

לא. קשה לי להגדיר את זה כקשה. זה היה מעניין. זה לא היה מאיים בכלל. היו שלוש זונות שהיו קוראות לגילה אשתי ולי בצהריים ומבקשות תפוזים. גילה היתה חורצת בתפוזים חריצים כדי שיהיה להן קל לקלף. פעם חזרתי הביתה בלילה וזוג הזריק על המדרגות. הם ממש נבהלו, אבל אמרתי להם שזה בסדר ופיטפטנו קצת. היו אינטראקציות נחמדות וידידותיות, היו אחווה ועדינות, דרך הפילטר הזה של הדיבור המחוספס, ואת הדינמיקה הזאת ניסיתי לתפוס. השתמשתי בחומרים שמצאתי בסביבה ובחוברות "בול" ו"שטרן" מחנויות באלנבי, מודעות של חדרי מלון לשעה שקילפתי, שלט "ניקוי ספות" שהורדתי ממנו את הס'.

מה כל כך קוסם לך בוולגריות?

אני חי בה. זו לא שאלה של היקסמות. אנחנו חיים בארץ וולגרית. תדליקי טלוויזיה. זה בית הגידול שלי, תבנית נוף מולדתי עשויה מוולגריה טהורה. בבוליביה, באזורים הבוציים, בונים בתי בוץ. תשאלי את התושבים שם מה כל כך קוסם להם בבוץ? בארץ הוולגריות היא הבוץ שלנו. אנחנו טובעים בה. היא זולגת עלינו ברחוב, מהטלוויזיה, מהנהגים העצבניים בפקקים, משלטי רחוב, מפרסומות, משמלות פאייטים, ממליאת הכנסת. להתכחש לוולגריות הזאת וליצור עבודות בסטייל פריזאי נראה לי מוזר.

ועדיין, הוולגריות הזאת היא חיצונית לך. אני לא מתרשמת שאתה בן אדם וולגרי. אותי, למשל, הוולגריות מאוד מלחיצה.

את יודעת מה, אולי גם אותי הוולגריות הזאת מלחיצה, ולכן אני רוצה לעשות איתה משהו. אני רוצה לשנות את השיפוט שלנו לגבי מה שנראה לנו מרתיע ומקומם בוולגריות, ולנסות לעשות ממנה משהו יפה.

וכאן נכנס הפן הילדותי לעבודות שלך?

ילדותיות מאפשרת יצירה טרייה, בלי להיות מוטרד מענייני סגנון, בקו גולמי ומיידי. זאת טקטיקה שמאפשרת להגיד גם דברים מרגיזים וחצופים, כי לילד מותר. אני אוהב אמנים אאוטסיידרים, כאלה שיצרו בלי ללמוד, והיצירה שלהם מעוררת השראה באינטנסיביות, באובססיה, בחוסר ההתחשבות שבה. מובן שלפעמים אני מתחזה למבוגר. כשאני עומד בכיתה ומרצה, נגיד. אבל ילדותיות באה לידי ביטוי בכל אספקט בחיים שלי. כשאבא של ידידה שלי מת, הכנתי לה כרטיס מצויר עם מדבקות צבעוניות.

הילדותיות משתלמת?

לפעמים. אני והבנות שלי, תמר ורותם, מתרחצים הרבה בברזיות. לפני חודש תמר ואני ניסינו לדחוף אחד את השנייה למים במזרקה בשדרות רוטשילד. רק בכאילו, כדי להפחיד. בסוף נפלנו שנינו למזרקה והגענו הביתה ספוגי מים וכלור. גילה כעסה, ככה שלפעמים צריך לזכור שאתה בוגר ואמור להיות אחראי. זה מה שגילה אמרה לנו.

זאב אנגלמאייר
זאב אנגלמאייר. "העיקר שאתה מסעיר מישהו, שאתה יוצר משהו מעורר או כיפי או מצחיק"

לבחירות האמנותיות שלך יש גם מחיר. אתה לא מדבר אל ההמונים.

כשאתה מתקשר מאוד חזק עם אנשים, לאו דווקא הרבה אנשים, כשאנשים מתרגשים ממה שאתה עושה וזה מדבר אליהם — זה דלק אדיר ליצירה.

זה מה שאתה רוצה? לרגש אנשים?

לרגש את עצמי. לרגש זה גם לעניין, גם להביך, גם לעמוד מול משהו שאתה לא בדיוק יודע מהו. אלו מצבים מצוינים בעיני. אני עובד על תערוכה גדולה — לא יהיו בה עבודות שתלויות על הקירות. זו תהיה מין כנסייה עם קזינו — השילוב הזה של הנשגב עם הבהמי. שאנשים יבינו שאין משהו שהוא רק נחלתם של ראשי ממשלה או של האפיפיור. כולם חיים עם אותם חשקים, וברגע שאני הופך את החשקים האלה לתערוכה, יש יכולת להתחבר לכולם.

אתה מאוד נהנה להביך באמנות שלך.

המבוכה לא מרתיעה אותי. כשאני עושה ויז'ואלים אני לא עוצר לחשוב — רגע, מישהו יכול להיות נבוך מזה.

לי זה נראה כאילו אתה רוצה להביך.

אני רוצה ליצור מתוך כנות פנימית, שאומרת שלא יכול להיות מצב שאחוז כל כך עצום מהתקשורת בינינו מצונזר, ברמה שאסור לי לשים תמונות עירום בפייסבוק. זה נראה לי לא הגיוני. כי כל האנשים שנמצאים בפייסבוק, עירום הוא חלק מהחיים שלהם בדיוק כמו שפרחים הם חלק מהחיים שלהם.

אז הצביעות מרגיזה אותך.

כן, אני לא רוצה לחיות עם הצביעות הזאת. בישיבה מקצועית אני אהיה נימוסי, כי אלו החוקים, אבל כיוצר אין שום משמעות למה שאעשה אם אני מקבל את החוקים האלה.

החוקים של הסדר החברתי. אתה רואה את הזיוף וזה מפריע לך.

להגיד מפריע לי זה להגיד שאני ריאקציונר. מבחינתי מלכתחילה לא קיימת צנזורה.

לא קיימים גבולות.

כן, אני גדלתי בבית של שני אנשי חינוך. גבולות היו משהו מאוד משמעותי בבית. אמא שלי אומרת, "מאיפה הדבר הזה הגיע".

חוסר הגבולות מאוד ניכר.

אני חייב להיות נאמן לחוסר הגבולות הזה.

אתה פראי בחייך? הרי יש לך משפחה, ילדים.

במצבים מסוימים.

מה זה אומר?

חלק גדול מהחיים שלי אני בתוך מערכות. בתוך כל מערכת אתה חייב לקבל עליך חוקים, כמו שאני יוצא לרחוב לבוש.

גם זה מיותר מבחינתך.

שכלתנית, כן. ברור. מה זה הלבוש הזה?

אבל ניצחת את השיטה. סביר להניח שבכל צורת קיום אחרת היית ממש אומלל. אם לא היית מצליח להתפרנס ממה שאתה עושה והיית נאלץ לעבוד בבנק, נגיד.

אני לא מסוגל לחשוב על זה בכלל. המצב של הפנטזיה שמחלחלת לחיים זה גם סוג של אובססיה, כי כל דבר מדרבן יצירה. אני מכין תגובה ויזואלית לכל שטות. דודו גבע אמר לי פעם — מה זה, איך אתה יכול ליצור לבודדים? מבחינתי זה לא ממש משנה. לא אכפת לי אם אני מכין משהו לעיתון או לספר או לחבר שלי, העיקר שאתה מסעיר מישהו, שאתה יוצר משהו מעורר או כיפי או מצחיק. ברמה היצירתית אני שואף לממש את כל מה שאני רוצה.

ששום דבר לא יישאר בדמיון שלך, שהכל יקרום עור וגידים.

נכון.

זאב אנגלמאייר
זאב אנגלמאייר. "המבוכה לא מרתיעה אותי. כשאני עושה ויז'ואלים אני לא עוצר לחשוב - רגע, מישהו יכול להיות נבוך מזה"

ומה אתה רוצה להגיד על העולם?

אני אוהב את הדימוי של משהו שמתפצלח למיליון חלקים. ריבוי הזוויות שמהן אפשר להסתכל על כל דבר. ההסתכלות הזאת היא מפתח לעולם. אם היינו עושים את זה יותר, מצליחים לראות דברים אחרת, המון דברים היו משתנים. החיים שלנו היו משתפרים, העולם היה משתפר, כי הבעיה הגדולה שלנו היא התבניות. הקיבעונות הם הטרגדיה האנושית. התרגלנו לחשוב ככה — אבל מה, בגלל שאני יהודי אני חייב לחשוב כל החיים כיהודי? או כזכר?

אז חצבת לעצמך מין מנהרה החוצה. זאת גם אמירה פוליטית?

כן. וכל סיפור שאני כותב זו עוד מכת מכוש בתוך המנהרה הזאת. לשאיפה לפורר תבניות יש משמעות פוליטית, אנחנו כאן בישראל כלואים בתוך תבניות מזעזעות שמובילות לכיוונים לא טובים. אסון התבניות הוא שאנחנו לא מסוגלים לראות את הצד השני, לצאת מצורת ההסתכלות שאנחנו שבויים בתוכה. להציב סימן שאלה כאן, זה כבר נחשב לרעה חולה. זה שמאלני, זו בגידה — בזמן שלשם אנחנו צריכים לשאוף בעצם. זה נכון לכל טקס שלנו ולכל צורת חשיבה. תראי את יום השואה, את ההתייחסות שלנו לצה"ל. הדברים האלה צריכים להיות בסימן שאלה.

המציאות הולכת ומקצינה והמרחב מתמלא בדמויות מאוד וולגריות — מין קונקרטיזציה כזאת — נגיד דונלד טראמפ או מירי רגב. אולי לנסות לפרק תבניות זה כבר לא מספיק.

אני לא שולל את האפשרות הזאת.

אז איך אפשר לתקוף את המציאות בדבק ובנצנצים בנקודת הזמן הזו?

יש סיפור של מילן קונדרה, על בני זוג שחיים עם האמא המבוגרת בזמן הפלישה הסובייטית, והיא כל הזמן מדברת איתם על הפריחה של עץ האגס בחצר. כולם מדברים על הפלישה, והיא אובססיבית עם עץ האגס, מתי הוא יפרח. לימים הוא חושב על זה, שזה מה שבאמת העסיק אותה, שזה מה שהיא ראתה כל הזמן. הוא כותב גם על השחרור, הציפור, ששינתה את מסלול הנדידה שלה. זה נראה שולי לעומת מלחמות, אבל מנקודת מבט של חוצן יכול להיות שהנדידה הזאת היתה נראית יותר משמעותית מכל המלחמות שקורות כאן.

זה אולי יישמע יומרני, אבל לפעמים הבחירה ביצירה היא להגיד — אני נותן איזושהי אופציה להסתכלות אחרת. זה כמו תיאטרון בגטו. גם להם אמרו — מה, אתם מתכחשים לכל מה שקורה מסביב? הנאצים משתוללים ואתם מבדרים את עצמכם? אז כן. כמו האבא שאייר לבן שלו ספר מקסים בתוך המחנה. האמנות מתקיימת לפעמים על אפה ועל חמתה של ההיסטוריה. אני רואה מה קורה סביבנו וזה מזעזע. הוולגריות שלי כל כך קטנה לעומת זאת. יופי, אני כותב קקי, מירי רגב קוראת לסודנים סרטן בגופנו. יצירה מחדירה סימני שאלה. עצם הפקפוק במה שנחשב מובן מאליו מחלחל אולי לחלק מהאנשים, ויש לזה כוח. יש אנשים שעושים דברים גדולים, מצילים את האנושות. אני לא עומד במים ומעביר פליטים סורים ליבשה. הניסיון האולי פתטי שלי הוא להעביר פליט — של מערכת החינוך, של המדינה, של היהדות, של האנושות, של כל הקיבעונות האלה שהחדירו לנו למוח — לחוף מבטחים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ