החרטה הגדולה של אבות ישורון - חדר ניתוח - הארץ

החרטה הגדולה של אבות ישורון

על הספר "שלושים עמוד" מאת אבות ישורון שבו הוא עונה למשפחתו על המכתבים שאליהם לא הגיב כשנשלחו לו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אבות ישורון
אבות ישורוןצילום: אמון יריב
איתמר זהר

בשנת 1964 ראה אור ספר השירים "שלושים עמוד" מאת אבות ישורון (הוצאת שוקן). השירים הממוספרים הם כשלושים ימי אבל. אף שבקריאה רציפה עשוי להיווצר הרושם כי כתב אותם בבת אחת, זמן כתיבתם נפרש על פני יותר משנה.

ייתכן אף כי הם הצטברו בראשו שנים לפני כן. כמו בולים שהוכנו ונדחו על הסף, לא הודבקו מעולם למעטפה וזו מעולם לא נשלחה ליעדה. המלים שבהם מחביאות חרטה מתנצלת, על כך שלא הספיק לכתוב אותם בזמן אמת.

כשעלה לארץ בשנות ה-20, כיחיאל פרלמוטר, השאיר מאחור את משפחתו וכמעט לא הגיב למכתביה שנשלחו אליו בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא ביקש להתחיל מחדש אף על פי שידע כנראה כי אי אפשר להשיל את העור שנולדת עמו. כך היה כשבחר לעצמו זהות אחרת, גם אם עברו שנים עד שחתם בשם אבות ישורון, וכך גם כשהחל לכתוב בשפה חדשה - העברית - שגם עמה לא היה שלם עד סוף ימיו.

השירים ב"שלושים עמוד" נכתבו ופורסמו בשנות ה-60, כשמעטים בישראל התייחסו לשואה בכתביהם - באופן ישיר או עקיף. גם אם מלחמת העולם השנייה ומחנות הריכוז אינם מוזכרים בהם, אלה אופפים אותם, רוחשים סביבם כאימה של דלת שאינה נטרקת. הקרקע רועדת, המרחק רק הולך וגדל. נתק גיאוגרפי ונפשי. אי אפשר להדביק את שנשבר, גם לא לאחות את הפצע.

כל שיר בספר הוא עמוד בפני עצמו. יחד הם ערימה של דפים, רעועה כמו הבית שהיה מוטיב מרכזי כל כך בשיריו. אפשר להציץ דרכו מבעד לחלון. יש לו קירות וגג המגנים מפני המתרחש בחוץ. אז למה בו אין תחושת ביטחון? אולי זה משום הידיעה שליוותה אותו מילדותו. הכל זמני. שום דבר לא קבוע, גם לא המלים הנכתבות על הדף וניתנות למחיקה. החיים מלאי נדודים, כמו המחשבות, הטורדות תמיד, לא נותנות מנוח. כמו הזיכרונות.

לאורך כל 30 שירי הספר ניכרת תחושת ההחמצה של אבות ישורון. הוא אינו מודה בכך בפה מלא. לרגע או שניים אף אפשר לחשוב כי הכעס, על הפרידה המוקדמת מהוריו, כשהוא בא לארץ והם נשארו באירופה, והכבוד העצמי הם אלה המניעים אותו. אלא שאט אט נפרשת ההיסטוריה המשפחתית. הווה שנהפך בן רגע לעבר. כמעט כל שיר נפתח במלים "קיבלתי מכתבכם", כמו לאשר, במבט לאחור, מאוחר מדי, את מה שלא עשה בזמן אמת, כשלא הגיב.

המכתבים האלה, שכתבה ושלחה לו אמו, נושאים עמם, כפי שהוא כותב בשיר הראשון, שפת אם. כפל המשמעות הזה שזור לאורך כל המלים, אולי מתוך הבנה כי יש דברים שהמרחק הרב והשנים שעברו לא יצליחו לקרוע. "המכתבים, הארוכים והקצרים, נתרשרשו לבסוף: ישובו, קורא להם דרור, עם היידיש הזאת, אל הצרור", הוא כותב בשיר מס' 28, כסגירת מעגל עם הצרור המוזכר בשיר מס' 1 שבו "יום יבוא ואיש לא יקח אותם ליד. יש מהם צרור והותר. יאמרו: נייר פיסת ולא יותר".

בהפיכתם לשירים הוא נתן למכתביו הרבה יותר מאשר הצצה לזיכרונות ולמחשבות שרבצו עליו. הוא סיפק להם חיים ארוכים, שהמשיכו גם לאחר שהנייר כבר הצהיב וכתב היד דהה. יש הרבה עמימות בין המלים, דברים שהיו ונותרו פרטיים, רק שלו. כך ניתן עוד יותר כוח לשירים, החזקים ממילא, עמידים בפני כל טלטלה - של מוות, הגירה, שינוי זהות, שם ושפה.

איתמר זהר |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:
http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ