שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האדריכל יעקב יער מסביר מה לשמאלן כמוהו ולבנייה בשטחים

יער הוא אחד האדריכלים הפוריים והמשפיעים בארץ וזוכה פרס ישראל. כעת הוא מפרסם ספר, "החיים והארכיטקטורה", מותח ביקורת 
על קולגות, על עיתונאים ועל הממסד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעקב יער.
יעקב יער. "מאז ומתמיד לא אהבתי 'פרות קדושות'"צילום: תומר אפלבאום
נעמה ריבה
נעמה ריבה

רוב האנשים אינם יודעים מי תיכנן את הרחוב שהם גרים בו. גם לא את השכונה או את הפארק שבו הם מבלים אחר הצהריים. בישראל יש קבוצה מצומצמת של אדריכלים שאחראים על תכנון הרחובות, השכונות והערים. אחד הפוריים והמשפיעים הוא זוכה פרס ישראל, יעקב יער, שספרו "החיים והארכיטקטורה" ראה אור באחרונה.

יער נולד בגרמניה ב–1929 ועלה עם משפחתו לארץ ישראל ב–1935. רבים מבני דורו כמו אברהם יסקי, רם כרמי, יעקב רכטר ויצחק ישר כבר אינם בין החיים, אבל הוא ממשיך לפקוד בכל בוקר את המשרד ביפו שבו עובדים גם שני ילדיו, טלי ואביב. את המשרד ניהלה לצדו אשתו אורה במשך ארבעה עשורים עד מותה ב–1999. בתחילת הדרך הם תיכננו בין היתר בתים פרטיים ובנייני מגורים בעפולה ובכפר סבא. הוא היה שותף לשיקום יפו העתיקה והרובע היהודי בירושלים. שני הפרויקטים המוכרים ביותר שתיכנן הם שכונת המשתלה בצפון תל אביב ושכונת כפיר בדרום העיר.

הדמיה של השוק הסיטונאי בתל
אביב
הדמיה של השוק הסיטונאי בתל אביבצילום: הדמייה יער אדריכל

ב–15 השנים האחרונות הוא מתכנן בעיקר תוכניות גדולות, בהן השוק הסיטונאי בתל אביב וקרית גת מערב. הארכיטקטורה מעט נעלמה. השפה התלת ממדית המורכבת שאיפיינה את עבודותיו המוקדמות, כמו למשל עיצוב החזיתות בשכונת אלי כהן בכפר סבא, התחלפה לשפת האקסל הכמותית שמחייבת ניצול אחוזי בנייה.

בשיחה עמו הוא אומר כי הוא מתכנן בהשראת רשת הרחובות שתיכנן פטריק גדס בין כיכר דיזנגוף לנחל הירקון בתל אביב. זוהי רשת צפופה, שכוללת רחובות מסחריים וגינות פנימיות שמוקפות בבניינים. אלא שהמקומות בהם יער מתכנן לא יהיו שוקקים ומעניינים כתל אביב — בנייני השכונות יוקמו כולם בבת אחת, תושביהם ינחתו בהם בעשרות אלפיהם בבת אחת, וכך לא תיווצר ההתפתחות ההדרגתית של גיבוש הזהות האורבנית, החיונית לקיומה של אווירה עירונית תוססת. בניגוד לבניינים התל אביבים, שהוקמו באופן אורגני ותוכננו כל אחד בידי אדריכל אחר, הבניינים בתוכניות הגדולות של יער יהיו משוכפלים וזהים והחיבור שלהם לשכונות הקיימות סביבם יהיה חלש יותר. בנוסף, אלו שכונות שמתוכננות בהתאם לתקנים ופרוגרמות מהונדסות שלא מאפשרות ליצור עושר אדריכלי.

יער לא מסכים לטענות שלפיהן הוא מתכנן למעשה שכונות שינה. "תל אביב היום היא עיר ללא הפסקה, אבל אולי מתישהו כשתל אביב תהיה כמו ניו יורק המקומות האלה יהיו כמו תל אביב", הוא אומר. "הרחובות שאנחנו מתכננים לא יותר רחבים מרחוב ארלוזורוב למשל".

מתחם כפיר בתל אביב
מתחם כפיר בתל אביבצילום: יעל פינקוס

בניגוד לרבים, הוא סבור שהתוכניות שמקודמות כיום בוותמ"ל (הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה למתחמים מועדפים לדיור) לא פחות טובות מתוכניות רגילות. "(אולי) זה הליך לא דמוקרטי, לא נכון ולא מתחשב בסביבה, אבל אי אפשר היה אחרת, היו מוכרחים, עד שיתעשתו הוועדות ויחזרו לקדם תוכניות בלי מסלול הייסורים הנוראי. כל הליך התכנון מהוועדות המקומיות עד המחוזיות נהפך לבלתי אפשרי. התוצרים של הוותמ"ל קצת יותר טובים. כי בתהליך הרגיל התוכניות שלי עוברות את המטחנה של הוועדה המקומית ובהמשך את המטחנה של הוועדות המחוזיות ואלו הן תוכניות הרבה יותר גרועות. מה שנכנס לוותמ"ל הוועדות לא מספיקות לקלקל".

אתה חושב שהתוכניות האלה יתרמו להורדת מחירי הדיור?

"אם חוקי השוק עובדים לפי היצע וביקוש, אז על פניו אם מתכננים במקומות הנכונים או לא נכונים — מתכננים איפה שאפשר", עונה יער וכנראה מתכוון לכך שהוא בונה איפה שמזמינים ממנו, ולא בהכרח איפה שצריך. "אני רחוק מלהיות סנגור של הממשלה, אבל הם (משרד האוצר, נ"ר) מעריכים שאין ברירה אחרת". ובכל זאת, לדבריו היה עדיף לבנות בתוך מרכזי הערים ולעודד פרויקטים של פינוי־בינוי, אך זהו תהליך מתמשך ולכן צריך לבנות במקביל מחוץ לערים.

כשהוא נשאל אם הוא חושב שהשיטה, שכופה על האזרחים איפה לגור ואיך לגור, היא טובה, הוא נותן דוגמה מה עלולות להיות תוצאותיה. "בשנות ה–90, כשהתחילה העלייה מברית המועצות, היתה היסטריה ענקית ובנו כמו משוגעים. המדינה בנתה באשקלון ובעיירות הפיתוח ואיפה שיכלה. הרוסים לא הלכו לאיפה ששלחו אותם, אלא לאן שרצו. והם גרו במקלטים וברפתות והבתים האלו נשארו ריקים, עד שמשרד השיכון הוציא אותם למכרזים בזיל הזול ליזמים".

שכונה בכפר שמריהו שתיכנן יער
שכונה בכפר שמריהו שתיכנן יערצילום: זאב הרץ

בספרו הוא מותח ביקורת על כל מי שמעכב את תכנוניו, על קולגות, על עיתונאים, על הממסד. בולטת סלידתו מהארגונים הירוקים: הוא סבור שגם ההבנה של הירוקים שכל דירה חדשה בתל אביב או בערים אחרות, מונעת בנייה על שטחים פתוחים מחוץ לערים, לא מונעת מהם להגיש, "באופן כפייתי", כלשונו, "התנגדות לכל תוכנית שהוגשה". הוא מכנה כמה דיונים ציבוריים שנערכו "פופוליסטיים ורדודים", כמו למשל ההתנגדות המתוקשרת לתוספות בנייה להיכל התרבות בתל אביב ושינויים מרחקי לכת בחלליו הפנימיים. "לא נמנעתי מלהביע את דעתי בזכות השינויים, לרבות השינויים הפנימיים, בכל פורום ציבורי — בין היתר בדיון פתוח בהיכל התרבות ובדיון סוער במועצת העירייה", הוא כותב. "אני יודע שבעיני כמה מידידיי ועמיתיי, כולל דני קרוון, נחשבתי כמעט לבוגד. מה לעשות, מאז ומתמיד לא אהבתי 'פרות קדושות'".

בערב ההשקה של הספר, שהתקיים באחרונה, שאל את יער ראש מחלקת השימור בעיריית תל אביב ירמי הופמן מה תפקידו של האדריכל בשדה הפוליטי המקומי. השאלה נשאלה ביחס למעורבות של יער בתכנון שכונות בגדה המערבית. "אם נפשט את השאלה", ענה, "איך שמאלן, תבוסתן ובוגד כמוני מסתדר עם בנייה בשטחים? ואם נקצין את זה אז בשטחים הכבושים. אז לא תיכננו בהתנחלויות מבודדות ולא תיכננו בחברון, למרות שהציעו לנו הצעות שאי אפשר לסרב להן. כן תיכננו ברמת שלמה, בביתר ובמעלה אדומים. אם אני מתבייש בזה? לא ממש. אם אני גאה בזה? גם לא ממש. מבחינה מקצועית אני חושב שעשינו את הטוב ביותר שיכולנו לעשות. זו הצדקה של כל שוביניסט".

"החיים והארכיטקטורה" הוא הראשון בסדרת "עדות" של המרכז למורשת הארכיטקטורה שיזמה ד"ר אלונה נצן שיפטן מהטכניון. בהמשך עתידים לצאת בו בין השאר ספרים על אדריכלים ותיקים כמו דן איתן ושמאי אסיף. "ב–1996 התחלתי במחקר ארכיוני אינטנסיבי על ירושלים של שנות ה–70", מספרת נצן שיפטן.

בניין שמשמש כמרפאה בבית"ר עילית
בניין שמשמש כמרפאה בבית"ר עילית צילום: יער אדריכלים

"הגעתי לכל כתבי העת, הפרסומים העירוניים והממשלתיים", היא מוסיפה. "ים המסמכים סיפק שפע של נתונים יבשים. כמה מטרים נבנו, ולאיזו מטרה. לא הצלחתי ללמוד דבר וחצי דבר על המניעים, על השחקנים בזירה וגם לא על השיקולים האדריכליים וההשפעות. התחלתי לפנות לאנשים שפעלו באותה תקופה. הגישוש התפתח לסדרת ראיונות אינטנסיבית שחשפה תמונה מורכבת, מרתקת, מעודכנת לזמנה, עתירת סתירות מכוננות. בראיונות המאוחרים יותר החל לבצבץ גם התסכול של בני הדור שנהפכו פתאום להיסטוריה".

ואכן, ספרו החדש של יער, למרות הביקורת המתבקשת על עבודותיו המאוחרות, הוא עדות מרתקת, שמדגימה באופן ברור וקריא — גם למי שאינו אדריכל — את האופנים שבהם מתוכננת המדינה לאורך ששת העשורים האחרונים, באמצעות קולו של מתכנן יחיד.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ