נזקי אובססיית ההנקה - דעות - הארץ

נזקי אובססיית ההנקה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תומכי ההנקה קיבלו לאחרונה רוח גבית נוספת, בדמות המחקר החדש הקובע כי ילדים היונקים חלב אם נוטים להיות אינטליגנטים יותר מילדים הניזונים מתחליפי חלב. ובאמת, נראה כי התפישה שלפיה הנקה היא פתרון ההזנה הטוב ביותר לפעוטות נהפכה כבר למעין אקסיומה, ונדיר לשמוע קולות המתנגדים להנקה, או אפילו כאלה שקובלים על החשיבות הגדולה המיוחסת לה.

אלא שבשיח על ההנקה יש בעייתיות גדולה. אין זה בלתי סביר להניח, שמאחורי המעמד המיוחס להנקה בחברה שלנו עומדים אינטרסים מגדריים וכלכליים. ניתן לתהות גם, מדוע השיח החברתי מייצר אידיאליזציה של פעולת ההנקה, או מדוע התקשורת מצניעה את הביקורת הרבה בקרב הקהילה הרפואית על המחקרים המהללים את יתרונות ההנקה (בין השאר, מדובר בביקורת הנוגעת לחוסר היכולת של חוקרים לבודד את ההנקה ממשתנים אחרים, שעלולים להשפיע על בריאות התינוקות היונקים).

ואולם, ההיבט הבעייתי ביותר בשיח על הנקה הוא העדרו המוחלט של דיון בנזקים הפסיכולוגיים שעלולים להיגרם — לא רק לאם, אלא גם לילד — בשל הנקה כפויה עקב לחץ חברתי.

הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין טענה, כי בעיני הרך היילוד האם אינה דמות שלמה, והוא מתייחס רק לחלקים ממנה. אובייקט מרכזי שאליו התינוק נושא עיניים הוא השד. כל עוד הוא מספק לילד חלב, השד נחשב ל"טוב"; כאשר הוא אינו מפיק חלב הוא נהפך בעיניו ל"רע", מעורר בו תחושת תסכול ונראה לו מסוכן.

גם הפסיכיאטר דונלד ויניקוט דן בחשיבות הקשר הראשוני שבין האם לבין תינוקה, והבחין בין אם "טובה דיה" לבין אם "שאינה טובה דיה". בעוד שהאם הטובה דיה נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ומאפשרת לו התפתחות רגשית תקינה, הרי שהאם שאינה טובה דיה נכשלת במתן מענה כזה, ובכך מחבלת בהתפתחותו הרגשית של התינוק.

פרסומות לעידוד הנקה בשבוע ההנקה הבינלאומי בניו יורק, ב-2013
פרסומות לעידוד הנקה בשבוע ההנקה הבינלאומי בניו יורק, ב-2013צילום: אי־אף־פי

אין זה בלתי סביר להניח — לפי התיאוריות הללו של קליין וויניקוט — כי אם מתוסכלת, עצובה ועייפה, שנאבקת כדי להיניק, נכשלת שוב ושוב, ובכל זאת מתעקשת להמשיך במאבק על מנת לרצות את החברה הסובבת אותה — אולי נותנת לתינוקה את "המזון הטוב ביותר", אבל עושה זאת במחיר כבד מאוד של נזק פסיכולוגי. זאת, הן לה והן לפעוט המבוהל, שחווה דחייה בכל פעם שהוא מנסה להיצמד לשד, וחש באמו המתכווצת באומללות.

ילדתי את בתי הבכורה לפני שלושה חודשים, ורציתי כל כך להיניק אותה. עוד טרם הלידה קראתי מדריכי הנקה שונים, וניסיתי להפנים את שלל הטיפים והעצות שהוצגו בהם. כשנולדה בתי, ואני הייתי דואבת וכאובה מן הלידה הטראומטית שהותירה אותי מדממת ופצועה, הצמדתי אותה מיד אל חזי כדי שתינק. למרות שהייתי מותשת, לא הסכמתי לשלוח אותה לתינוקייה של בית החולים אפילו לא לשעה קלה, מפחד שידיים זרות ייגעו בה, ואולי, חלילה, ייתנו לה בקבוק מבלי שאדע.

כבר במלונית התחלתי לשאוב בעבורה חלב מפטמות כואבות, מתוך חשש שהחלב שהיא יונקת אינו מספיק. ניגשתי עשרות פעמים ליועצות ההנקה שהוצבו בבית החולים. באחת מהן חזיתי כשהיא נוזפת ביולדת אחרת על כך שהתירה לאחיות בתינוקייה לתת לבנה תחליף חלב, והבנתי את המסר. כשאמרתי לאותה יועצת הנקה שנראה לי שאין לי די חלב, היא תלתה את האשם בתזונה שקיבלתי כתינוקת. "ידוע שנשים שלא ינקו בעצמן סובלות הרבה פעמים ממחסור בחלב", היא אמרה, ובאבחה אחת גם אמא שלי הועמדה למשפט על הורות לקויה.

בן זוגי ואני הוצאנו אלפי שקלים בשבועות הראשונים שלאחר הלידה על משחות שיקלו את כאבי הפטמות המדממות, על יועצות הנקה, על בדיקות שונות ומשונות שיבחנו מדוע הילדה שלנו אינה מגיעה לשובע. "אולי הלשון שלה קשורה", אמרה יועצת אחת. "אולי זה בגלל שילדת אותה בלידת ואקום טראומטית כל כך", אמרה אחרת. איש מבין הרופאים ויועצות ההנקה שחזו בשבר הכלי שהייתי אז לא העז לומר: "את כל כך סובלת, אולי פשוט תוותרי?" אף לא אחד. במהרה, התמונה האידילית של אם המיניקה את תינוקה בנחת, מחייכת לעברו ברוגע, התחלפה אצלי בתמונת ביעותים של אם בוכייה ומותשת, המנסה לשווא להרגיע תינוקת אדומה ומצווחת שתולשת את שערותיה בזעם ובתסכול.

וכך זה נמשך לאורך חודש שלם.

הלוואי שהייתי יכולה להגיד שהייתי מספיק חזקה ודעתנית כדי לומר שהספיק לי, שהציווי הנורמטיבי החד־משמעי להיניק פשוט לא מתאים לי. אבל זו לא האמת. לבסוף היה זה בן זוגי שהחליט בעבורי. "די", הוא אמר בוקר אחד, כשהביט אל תוך עיני האדומות מבכי ומעייפות בלתי נגמרת, "הילדה תאכל אבקה, ואני אקבל את אשתי בחזרה".

כל כך הרבה מחקרים יש על יתרונות ההנקה, ואף לא מחקר אחד שיאמוד את גודל הנזק שגרמתי לבת שלי לאורך החודש ההוא, שבו הייתי הכל מלבד אם טובה דיה, שבו הפקרתי את הבת שלי לרעב, לתסכול ולדחייה. אני תוהה מדוע החברה שלנו מעדיפה באופן כל כך חד־משמעי ילדים "בריאים" על פני ילדים ואמהות בריאים בנפשם — ואין לי תשובה.

ולמרות זאת, למרות שאני יודעת שלי ולתינוקת שלי ההנקה הסבה בעיקר נזק, אני עדיין מוצאת את עצמי מקנאה בנשים המפשילות את חולצתן בבתי קפה ברחבי העיר. "ההנקה היתה מבחן ההורות הראשון שלי", כתבתי לא מזמן לחברה, "ונכשלתי בו באופן מחפיר". כי כנראה שאמהות צעירות, חסרות ביטחון, המחפשות חיזוקים ותמיכה, הנעדרים כל כך בחברה שעסוקה בעיקר בלבקר אותן ולגרום להן לחוש בלתי ראויות — פשוט לא יכולות להימנע מלבכות על חלב שנשפך.

הכותבת היא סופרת ודוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ