פתיחה של רומאן בכתובים מאת א.ב יהושע - פרוזה - הארץ
"אל תגיד שוב שיטיון"

פתיחה של רומאן בכתובים מאת א.ב יהושע

וכך הוא מתחיל: "— אז בואו ונסכם, אומר הנוירולוג. — כן, בואו ונסכם, לוחשים שניהם. — התלונות אינן לגמרי הזויות"

א. ב. יהושע
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ערן וולקובסקי. בחדר ההמתנה, 2015
א. ב. יהושע

— אז בואו ונסכם, אומר הנוירולוג.

— כן, בואו ונסכם, לוחשים שניהם.

— התלונות אינן לגמרי הזויות. באמת התגלתה באונה המצחית אטרופיה שמעידה על ניוון קל.

— איפה בדיוק?

— הנה כאן, בקליפת המוח.

— אני מצטער אבל אני לא רואה כלום.

אשתו רוכנת אל הצילום.

— כן משהו כהה פה, היא מודה, אבל קטנטן.

צילום של א"ב יהושע
א.ב. יהושעצילום: אי־פי

— נכון, קטן, מאשר הנוירולוג, אבל יכול להתרחב.

— רק יכול, רועד קולו, או גם נוטה?

— יכול וגם נוטה...

— ומה הקצב?

— אין כללים מחייבים לשום התפתחות פתולוגית, וודאי לא בקליפת המוח. הקצב יהיה תלוי גם בך.

— בי? איך בי?

— איך תתנהג. כלומר, איך תילחם, איך תיאבק.

— להיאבק נגד המוח שלי? במה?

— הנפש נגד המוח.

- ואני תמיד חשבתי שהם אותו דבר.

— ממש לא, ממש לא, פוסק הנוירולוג, בן כמה אתה, אדוני?

— שבעים ושתיים...

— עדיין לא, מתקנת אשתו, הוא תמיד חותר קדימה... אל הסוף...

— הנה, רוטן הרופא, כבר זה לא טוב.

רק עכשיו מבחין החולה שבין תלתלי הנוירולוג מסתתרת כיפה זעירה. כנראה בעת שנבדק בשכיבה היא הוסרה מחשש שתיפול על פניו.

— כי הנה למשל השמות שבורחים לך...

— הפרטיים בעיקר, ממהר החולה לדייק, כי שמות־משפחה עדיין צפים יחסית בקלות, אבל הפרטיים כאילו נמוגים כשאני מנסה לגעת בהם.

— אז הנה לך כבר שדה קרב קטן למאבק, אל תסתפק בשמות־משפחה, אל תוותר על השמות הפרטיים.

— אני לא מוותר, אבל כאשר אני מתאמץ להיזכר בהם, היא תמיד קופצת ומקדימה אותי.

— זה לא טוב, נוזף הרופא באשה, את לא מועילה כאן.

— נכון, היא מכירה באשמתה, אלא שלפעמים ההיזכרות שלו בשמות הפרטיים כל כך איטית עד שהוא כבר שוכח מה הוא רצה מהם.

— עדיין את חייבת לאפשר לו להילחם בעצמו על הזיכרון, רק ככה תעזרי לו.

— אתה צודק, דוקטור, אני מבטיחה.

— ובכלל, אתה עוד עובד?

— כבר לא. אני בגמלאות, חמש שנים...

— גמלאות ממה, אם אפשר לשאול?

— מנתיבי ישראל.

— נתיבי ישראל? מה זה?

— מה שהיה בעבר מע"צ, מועצת עבודות ציבוריות, שם, ארבעים שנה עסקתי בתכנון דרכים וכבישים.

— דרכים וכבישים, משועשע משום מה הנוירולוג, איפה? בצפון או בדרום?

ובעוד הוא מנסה לדייק, שוב מתערבת אשתו.

— בצפון, הנה לפניך דוקטור המהנדס שתיכנן בין השאר גם את שתי המנהרות בכביש שש.

דווקא המנהרות? חושב בעלה בתמיהה, הרי בעיניו הן לא נחשבו דוגמה מובהקת להישגיו, אלא שהנוירולוג כבר נמשך אליהן. ובעצם למה לא? זמנו בידו. זה החולה האחרון הערב, פקידת הקבלה שגבתה את התשלום כבר עזבה ודירתו הפרטית ממתינה מעל לקליניקה.

— לא שמתי לב שיש גם מנהרות בכביש שש.

— כי הן לא ארוכות, בקושי מאתיים מטר כל אחת.

— ובכל זאת הייתי צריך לשים לב אליהן ולא לחלום בכביש, נוזף הרופא בעצמו, לפחות למקרה שעוד מהנדסי דרכים יגיעו אלי לטיפול.

— הם יגיעו, מתבדח החולה, אם לא יצליחו לטשטש את השיטיון שלהם בין המחלפים.

הנוירולוג מתקומם:

— בבקשה, מה פתאום שיטיון? לשם לא הגענו. אל תקפוץ לאמץ לך משהו שאין לך מושג עליו. ואל תלבה פחדים ודמיונות מיותרים. ובעיקר, אל תתמכר לא לפסיביות ולא לפטליזם. גם גמלאות הן לא סוף דרך, ולכן קודם כל תמצא תעסוקה במקצוע שלך, ולו גם חלקית, פרטית.

— אין פרטית, דוקטור. אנשים פרטיים לא סוללים כבישים ולא יוזמים דרכים. כבישים הם עניין ציבורי, ולהם יש כבר אחרים... צעירים...

— אז מה אתה עושה עם עצמך?

— רשמית אני יושב בית. אבל אני מטייל. צועד ומסתובב. ואנחנו גם מרבים לצאת למופעים. תיאטרון, מוסיקה, אופרה, ולפעמים גם הרצאות. וכמובן גם עזרה לילדים, כלומר בעיקר בנכדים. לקחת ולהביא אותם. וגם קצת עבודות בית, סידורים, קניות...

— הוא אוהב להסתובב בשוק, מזדרזת להודיע אשתו.

— בשוק? מתפעל הנוירולוג.

— למה לא?

— אדרבה, אם אתה מתמצא בשוק, זה בסדר גמור.

— כי אני מבשל.

— או־הו, אתה גם מבשל...

— יותר נכון, בעיקר חותך, מערבב ומחייה את השאריות, כי באופן עקרוני אני אחראי להכין את ארוחת הצהריים לפני שהיא חוזרת מהקליניקה שלה.

— קליניקה?

— אני רופאת ילדים, לוחשת אשתו.

— יפה, מתרווח הרופא בהקלה, אם כן יש לי כאן שותפה.

ואף שאשתו מבוגרת מהנוירולוג בכעשרים שנה, הוא חוקר אותה על עבודתה, על לימודיה, על ניסיונה הרפואי, כאילו אינה רופאה בכירה במרפאה גדולה, אלא מועמדת צעירה למחלקה שלו בבית החולים, שעתידה לשמש כשותפה מלווה מול אותה אטרופיה חשודה שעלולה להתרחב בקליפת מוחו של בעלה.

— איזה כדורי־שינה את נותנת לו?

היא מניחה יד רכה על כתף בעלה.

— אני לא נותנת לו כדורי שינה כי הוא בדרך כלל ישן טוב גם בלי כדור, אבל לפעמים כשקשה לו להירדם הוא לוקח... מה אתה בעצם לוקח?

אבל החולה אינו נזכר בשם אלא רק בצורה.

— המשולשים הקטנים האלו...

— הוא מתכוון לקסנקס.

— אם זה רק קסנקס אז לא נורא, אומר הנוירולוג, אבל תיזהרי לא לתת לו שום כדור חזק יותר, כי המרכז במוח המבדיל בין יום ללילה הוא עכשיו רגיש במיוחד אצלו, ולא כדאי לזעזע אותו בכדורים כמו...

ובהינף קולמוס רושם הרופא על נייר שמות של כדורים אסורים.

היא מעיינת ברשימה, מקפלת אותה וטומנת בארנקה. ועדיין הרופא לא מניח לה.

— יש או היו במשפחתו סימנים דומים?

היא נפנית אל בעלה בעיניים משתאות, אלא שהוא מתיר לה להשיב במקומו.

— שום סימן... לא אצל הוריו, גם לא אצל אחותו או אחיו.

— ודורות קודמים?

עכשיו אין לו ברירה.

— את סבי וסבתי מצד אבי לא הכרתי, מדייק החולה במרירות קלה, הם היו צעירים מגילי עכשיו כשנספו במלחמת העולם השנייה, ולכן מי יודע אם היה חבוי בהם אותו... כלומר... הפגם... שאיבחנת בי עכשיו. ואילו במשפחת אמי, ילידי הארץ הזאת, שלטו עד לרגע האחרון, כמה שידוע לי, שפיות וצלילות, פרט ל... רגע... אולי... אבל רק אולי... איזו קרובת משפחה רחוקה של אמי, שהגיעה מצפון אפריקה בסוף שנות השישים ודווקא פה, בישראל, נפלה לשתיקה עמוקה, מרוב דיכאון... או מכעס... או... כלומר... אם מותר? אולי גם אצלה זה היה... זה... זה... זאת אומרת... כלומר... השיטיון...?

ומפליא שהנוירולוג כבר אינו מתקומם כנגד השם המפורש ששב ויוצא מפיו של החולה, אלא חוזר ומהרהר בצילום בטרם יחליק אותו בזהירות למעטפה גדולה, ירשום עליה באותיות גדולות את השם "צבי לוריא", וכדי למנוע טעות יוסיף גם את מספר זהותו. אבל כשהוא מבקש למסור את הצילום לשותפה המלווה שמינה זה עתה, מקדים החולה למשוך את המעטפה ולהצמיד אותה אל ליבו. לרגע דומה שהרופא רוצה לומר עוד משהו, אבל רחש צעדים מהירים בדירתו שמעל לקליניקה בולם את כוונתו והוא קם לשלח אותם. החולה ממהר להזדקף, נכון לפרידה, אך אשתו עודה מהססת במושבה, כחוששת להישאר עכשיו יחידה במחיצת המחלה.

— העיקר פעילות, נשמע סיכום תקיף. לא לחמוק מבני אדם, גם אם קשה לזהות אותם. אסור לברוח מהחיים אלא להפך, צריך לחפש אותם, להתחכך בהם.

תוך כדי דיבור מתחיל הרופא לכבות את האורות, אבל אינו ממהר לעלות לדירתו אלא מלווה אותם, עדיין בחלוק לבן, אל הדלת החיצונית של הבניין, זורע אור בפנסים הקטנים של גינתו הרחבה כדי להקל עליהם למצוא את השביל אל הרחוב. ולפני שהם נפרדים סופית הוא מבקש לומר מלים אחרונות בקול חדש, רך ורגשי.

— אתם הרי אנשים אינטליגנטים, פתוחים, ואפשר להפנות אליכם דיבור גלוי. כשאמרתי שאסור לברוח מהחיים התכוונתי לכל צדדיהם, גם לאינטימיים ביותר. ביניכם כמובן. כלומר, לא לוותר על התשוקה, לא לחמוק ממנה. למרות הגיל והמצב. כי התשוקה חשובה מאוד לפעילות המוח. לא רק בשביל מה שהתגלה, אלא בשביל שניכם. את מבינה אותי דוקטור לוריא? כלומר, לא רק לא לסגת או לוותר, אלא להפך, להגביר. זה חשוב... זה מועיל, תאמינו לי, מניסיוני. ופה הוא מהסס, כאילו הרחיק לכת. ובעוד החולה מנענע בראשו בהסכמה ובתודה, אשתו לוחשת בבהלה, כן, דוקטור, בהחלט, אני מבינה, ואני גם אשתדל, זאת אומרת שנינו.

אבל מה בדיוק אמר הרופא?

ורק עכשיו, לאחר שהנוירולוג נסוג סוף־סוף לביתו, הם מרגישים שמניפת גשם דקיקה אבל רבת אנרגיה חולפת מעליהם, ולכן הוא מציע לאשתו להמתין בתחנת האוטובוס עד שיביא את המכונית. אבל היא מסרבת.

— רק אל תאמרי לי, הוא מגחך בטינה, שעכשיו את חוששת שלא אמצא את המכונית.

— לא אמרתי ואפילו לא חשבתי, אבל אני לא רוצה לחכות עכשיו לבד בשום מקום.

— והגשם? רק אתמול היית במספרה.

— אם תתן לי את המעטפה הגדולה אני אגן בה קצת על הראש.

— את רוצה ששארית המוח תימחק בגשם?

— שטויות, צוחקת אשתו, הגשם לא ימחק בך כלום. בוא נמהר.

ובהתלהבות נואשת היא נאחזת בו ומושכת קדימה.

— מה פתאום סיפרת על המנהרות בכביש שש, למה דווקא הן?

— כי היתה לי הרגשה שהוא יתחיל לזלזל בך כשאמרת שאתה לא עובד יותר ורק מסתובב בשוק. רציתי לשמור על כבודך.

— יזלזל? למה? וגם אם יזלזל, אז למה דווקא מנהרות, הרי זה לא היה הדבר הנחשב ביותר שעשיתי.

— כי אני זוכרת שהיית מרבה לדבר עליהן.

— דווקא על המנהרות בכביש שש?

— כן.

— כי אם כבר מנהרות למה אמרת שתיים ולא שלוש, הרי דווקא המנהרה הדרומית, לקראת ההתחברות לכביש לירושלים, היתה ארוכה ומסובכת יותר.

— היו שלוש? לא זכרתי, בפעם הבאה אני אגיד שלוש מנהרות ולא רק שתיים.

— בפעם הבאה את לא תגידי כלום, נוזף בה בעלה, המנהרות הללו לא חשובות בעיני. ואני לא זקוק לכבוד משום אדם. אבל בואי ונמהר הנה בסימטה הזאת חנינו.

— אתה טועה, המכונית היא ברחוב הבא.

— לא, דווקא פה. את המבולבלת...

ואכן מקצה הרחוב מהבהבת המכונית בנאמנות לבעליה.

הוא משליך את הצילום הרטוב למושב האחורי וממהר להפעיל את המנוע כדי להזרים אוויר חם. ובעוד הוא חוגר את עצמו לופת אותו הייאוש, האם מעתה יהיה נתון לחסדיה והיא שבויה לתעתועי הזיותיו?

— בכל זאת, עדיין תודה לך שלא סיפרת לרופא על מה שקרה בגן.

— למה תודה?

— כי ייתכן שהוא היה ממליץ כבר לאשפז אותי.

— אתה מגוחך.

— למה? סבא שבא לגן ילדים לאסוף את הנכד שלו ובמקומו, בלי להרגיש, לוקח ילד אחר לא ראוי כבר לאשפוז?

— לא, כי לא הכל שם היה באשמתך. גם הפעוט הזה, איך קראו לו?

— נבו...

— כן, הנבו הזה, ככה הודתה הגננת, כבר ניסה פעם להיצמד לסבא אחר. אולי הוא מתבייש או מפחד מהפיליפינית שנשלחת לאסוף אותו.

אבל בחשכת המכונית, נחוש לוריא להפליל את עצמו.

— ניסה או לא ניסה, לא זאת השאלה. השאלה היא איך אני לא הרגשתי, איך אני יכול להחליף נכד שלי בילד זר, הרי אם הפיליפינית לא היתה פורצת בצעקות ורצה לחטוף אותו ממני הייתי מסוגל להעלות אותו הביתה ואפילו להאכיל אותו.

— לעולם לא. היית מתעשת עוד קודם. ובכלל הילד הזה, כך הודתה גם אביגיל, באמת קצת דומה לנועם, שנרדם בארגז החול כשהגעת לגן. בבקשה, צבי, אל תבשל לך עכשיו דרמה, היית קצת מבולבל אבל לא יותר.

— לא יותר?

— לא יותר. תבטח בי. וכמו שהרופא הזהיר אותך, אל תתחיל עכשיו להיבהל מעצמך, ולברוח מהחיים מפחד שתעשה שטויות. כי אני ערבה לך, דווקא משום שאני סומכת עליך.

ולפתע היא מרעידה — ובנהמת המכונית שעדיין ממתינה לפקודתו, הוא מתיר את חגורת הביטחון כדי להקל על עצמו לחבר בחיבוק עתיק יומין את ייאושה אל מפלתו.

וכך, בברק ההבנה שהפרוגנוזה אכן רעה בעיניה, הוא ניגש להכין בעצמו את ארוחת הערב כדי שאשתו תוכל להפשיר מעט ממצוקתה בחום המקלחת. וכהרגלו בזמן האחרון הוא מוותר על קרינת המיקרוגל ועל תנור האפייה לטובת אש הכיריים. והרחישה הכחלחלה של הלהבות מחזקת מעט את רוחו, ולכן הוא מניח להן לבעור לעצמן גם בתום הטיגון. ובעוד הם שוברים את רעבון היום הרפואי הארוך בביצים טרופות בחמאה ומקושקשות בתפוחי אדמה צלויים, מאכל שלוריא בטוח בהכנתו ובטעמו, מתעורר הנייד, שהוחזר מהר מדי לתחייה, והבת, אביגיל, תובעת לדעת בחרדתה אם התגלה משהו אמיתי בסריקת מוחו של אביה ומה תהיה משמעות הגילוי בעתיד. וכיוון שברור לאביה שלא יהיה בכוחו לשקם בעצמו את האמון שכשל בגן הילדים, הוא מעביר את השיחה ל"שותפה החדשה", כדי שתעיד כרופאה שהאטרופיה שהתגלתה היא עדיין קטנטנה וחלושה ולכן אין סיבה לא להחזיר בינתיים לסב את כבוד תורנות יום שלישי שנלקחה ממנו.

אך עם הדאגה שמגיעה עד מהרה מהצפון, מיואב, הבן הבכור, הוא מתפתה להתעמת בעצמו, בתקווה שאפילו ניתן להשתעשע בסימנים הראשונים של השיטיון. בקלילות מדומה הוא אומר, לא נורא, עדיין אני מזהה אותך, בני, אבל מי ידע אם זה עוד יימשך זמן רב, לכן אם אתה רוצה ממני משהו כדאי שתזדרז. אבל עליזות שיפה לימים רגילים קורסת מול וודאות של צילום רפואי. ואם בשנה האחרונה ניסה הבן, למען כבוד אביו וגם כבודו שלו, לבטל סימנים של בלבול ושאר מוזרויות שהבחינו בהם עיניה החדות והביקורתיות של אסנת, אשתו, מתהפכת עכשיו ההכחשה לבהלה, ובמקום לנחם את אביו ולהבטיח נאמנות למה שעלול להתרחש בעתיד הוא תובע מאמו תשובה ברורה ומוסמכת, כאילו כל מה שנאמר זה עתה ברוח שובבה אינו נחשב ואף עלול להתפרש כשלעצמו כסימן ראשון של השיטיון.

לוריא מעביר את הנייד לאשתו ומתרחק מטווח שמיעה כדי לא לשמוע שוב את הפירוט הרפואי שרופאת הילדים משגרת עתה לבנם בזהירות ובעדינות. לא רק בגלל חרדתו מאותו משהו קטן ש"יכול וגם נוטה" להתרחב במוחו, אלא גם כי קשה לו להיות עד לצער ולכאב ההולמים עכשיו בבנו, שמבין שלא רק חיי הוריו עומדים להשתבש אלא גם חייו שלו. ומן הצפון הגלילי שבו הוא מתגורר, כבעליו אבל גם כעבדו של מפעל מצליח לשבבי מחשב, חוזר יואב ומברר שוב ושוב מה בדיוק אמר הרופא, וכשהוא שומע שיש אפשרות שהנפש תהיה מסוגלת לבלום או לפחות להאט את ניוונו של המוח, הוא נאחז באמירה הסתמית והאקראית הזו ודורש מאמו ליזום פעולה ממשית כדי להפעיל את נפש אביו שהצטמקה, לדעתו, עם היציאה לגמלאות.

וכשתמה השיחה, שבמקום להיות אלגית ומהורהרת הפכה לנרגשת ונרגזת, פונה אליו אשתו בזעם.

— איך ייתכן שאמרת לו שפיטרנו את העוזרת?

— מי אמר פיטרנו? אמרתי, צמצמנו.

— כי פתאום הוא מטיח בי: אסור לך להפוך את אבא למשרת שלך.

— למשרת שלך? תוהה לוריא, עד כדי כך... מה קורה לו? האם הוא כל כך מבוהל מהשיטיון שהוא מתחיל לחפש אשמים בכל פינה.

— לא, לא, היא רותחת, אל תגיד שוב שיטיון. הרי הרופא הזהיר אותך שלא תגיד.

— אז מה להגיד?

— תגיד חולשה, תגיד בלבול, נמצא מלים אחרות.

הוא מתבונן באשתו בחיבה. היא עדיין בחלוק רחצה, על ראשה כרוכה מגבת כמו טורבן, ולמרות גילה היא נראית כמו רקדנית הודית או טורקית. האם תעמוד בשיטיון שלו גם אם ייקרא בשמות אחרים?

המכונית

התרדמה חוטפת אותה מידיו עוד לפני שעולה בידה למצוא בשבילו "מלים אחרות". תשושה מיום רפואי שהחל בקליניקת הילדים שלה ומבוהלת מקליניקה אחרת, חמורה יותר, שם הוטלה עליה "שותפות" במחלה קשה ובריפוי בלתי אפשרי, היא מתנתקת מבעלה ומבקשת מהשינה לחמול עליה. ובטרם ינסה לבדוק אם השינה תחמול גם עליו, הוא עדיין מבקש לבחון בקפדנות את הצילום של קליפת מוחו כדי להחליט עד כמה האטרופיה שחמקה מעיניו ממשית או רק אפשרית. אבל הצילום נותר במכונית, שחונה בחניון התת קרקעי של הבניין. והוא יורד בנעלי בית ובלבוש קל אל המכונית שרסיסי גשם מרעננים אותה.

זו מכונית קטנה בהשוואה למכונית האמריקאית החזקה והמרווחת שנתיבי ישראל העמידו לרשותו מאז שהתמנה כמהנדס בכיר. אמנם גם לאחר צאתו לגמלאות היא נשארה ברשותו, תמורת סכום סמלי, אבל כשהתברר שהקשישה שמפליאה לגמוא כבישים ולדהור בדרכי עפר מתגלה כגמלונית בסבך החניות במרכזי העיר וצבעה האפור גם מעלים אותה בחניונים תת קרקעיים, היא הוחלפה מיד במכונית חדשה, קטנה אבל גבוהה יותר, מכונית שקל להיכנס אליה ולצאת ממנה, ובצבעה האדום הבוהק היא מזדרזת לבשר על עצמה גם למבט שהתעייף מעט עם השנים. ומאחר שהבחירה התבררה כמוצלחת, החל לוריא לאחרונה, אבל בחשאי, להחליף אתה לפעמים מלה או שתיים.

למעשה, המכונית היא שפנתה אליו ראשונה, כי לאחר שהנהג למד להשתלט על אורחותיה ואבזריה נדמה היה לו שבזמן ההתנעה מצטרף לגרגור גלגלי השיניים והבוכנות גם מלמול דקיק קצרצר, הד קול יפני או קוריאני של נערה או ילדה שאולי הושתל במערכת החשמל, כמין ברכת הדרך לנהג שבחר במכונית הנכונה. מובן שמעולם לא סיפר לאשתו על הקול הזה כדי לא להוסיף חרדה על חרדותיה, אבל כשהוא לבדו במכונית הוא לפעמים ממלמל אל הנערה: כן, יקירתי, אני שומע אותך אבל לא מבין.

אולם עכשיו, בשעת לילה, אין סיבה להתניע את המכונית ולהפר את דממת החניון. והוא מדליק את האורות הפנימיים, אוסף מהמושב האחורי את המעטפה, שהגשם אכן טשטש את שמו ומספר זהותו, ושולף בזהירות את הצילום הגדול הרטוב מעט כדי לבדוק אם האטרופיה שאשתו כה הזדרזה להודות בקיומה היא ממשית, ואם כן, לאן היא נוטה. אבל היכן היא? איך מזהים אותה? בצילום פזורים חללים כהים נוספים, מן הסתם חללים טובים ואפילו נחוצים אם הנוירולוג לא נטפל אליהם. אז איך להבדיל בין כהה לכהה? כי אם באטרופיה החדשה הולכים ונעלמים דווקא שמות פרטיים, הרי יש חשש שגם השמות של אשתו ושל ילדיו ונכדיו ייעלמו בחור שחור.

הוא שומט ראש לאחור ועוצם עיניו לשחזר שוב את הביזיון בגן הילדים. האם זה היה רק רגע של חולשת דעת או שמא איזו הטבעה קדומה זיהתה בילדון משהו מוכר ולכן מיהר למשוך אותו אליו. נכון, מעתה יהיה קל להאשים בכל טעות או תקלה את רפיסות המוח, אבל האם הנפש, שהנוירולוג הפריד אותה מן המוח, תוכל באמת להיאבק בשכל המתעתע, או להיפך, להצטרף אליו.

במקום לקחת את הצילום ולחזור הביתה הוא מחליט לבחון אם זיכרונו מדייק בקוד ההתנעה של המכונית. ואכן הזיכרון לא מאכזב, אלא שהוא שם לב שבגרגור המנוע נעלם המלמול של נערת היצרן. טוב מאד, לוחש לוריא, ככל שיפחתו ההזיות כך יהיה קל יותר לנפש לתחזק את המוח המתמעט. העיקר הוא להיזהר, במיוחד כשהוא יושב ליד ההגה. כי אם יישלל רישיון הנהיגה בגלל טעות או אסון הוא עלול למאוס בעצם החיים. וכדי לבדוק את דיוק שליטתו במכונית הוא מקרב את המכונית בעדינות סנטימטרים ספורים לפני נגיעה בקיר. אחר מעביר להילוך אחורי ובצפירות קצובות נסוג אל לב החניון, אל עבר מכונית שחונה בצד הנגדי, אלא שאלומת אור פתאומית מציפה את פניו ומכונית שנכנסה לחניון בתנופה נעצרת בחריקה, כדי לאפשר לרכב האדום להשלים את הסיבוב לקראת יציאה, אבל לוריא אינו רוצה לצאת אלא רק לבחון את דיוק שליטתו, ולכן הוא ממהר לסגת.

הנהג שהמתין לשווא החל כנראה להיות מודאג מתמרוני הסרק של לוריא, לכן חש חובה, כשכן טוב, לברר אם הנהג הקשיש זקוק לעזרה. לא, הכול תקין, אומר לוריא לצעיר הנוקש על חלונו, שכחתי משהו במכונית ובאותה הזדמנות בדקתי משהו במנוע. עיניו של הצעיר נמשכות אל התמונה של קליפת המוח השוכבת גלויה על המושב שליד הנהג, סוקרות את כפות הרגלים שמבצבצות מנעלי־בית ישנות. לילה טוב פוסק לוריא כדי לסלק את הסקרן. לילה טוב, ממלמל השכן, ועדיין משום מה חוזר ושואל את לוריא אם הוא בטוח שאינו זקוק לעזרה.

צריך להיזהר ברשות הרבים, אפילו בחניון לילי. צילומים רפואיים חשופים, לבוש מרושל ונעלי־בית עלולים לעורר חשד שהדעת התרפטה מעט. גם אם הנוירולוג מסרב לקבוע שיטיון ואשתו מחפשת מלים נעימות יותר, צריך להקפיד על הופעה מסודרת ונקייה. ולכן, בטרם יגיע שכן נוסף, הוא מחזיר את הצילום למעטפה וממהר לחזור לדירתו ולגלות שבסערת רוחה של הנרדמת נשמטה ממנה השמיכה ואפילו צריך להעלות אור קטן כדי להשיב את הסדר על כנו. ואף על פי שזה אור חלוש ביותר דינה כבר פוקחת עיניים.

— לאן נעלמת?

— ירדתי לחניון כי דאגתי לצילום ששכחנו במכונית.

— למה לדאוג אם לכל צילום יש עותק במחשב, ובכלל בקרוב יעשו לך צילום נוסף לראות מה השתנה.

— אבל איך אדע מה השתנה אם אני עדיין לא מבין מה קיים.

— אין הרבה מה להבין. גם מה שהתגלה בקושי קיים.

— בעצם מה שמו של הנוירולוג, פתאום הוא פרח ממני.

— דוקטור לאופר.

— לא, שמו הפרטי.

— בשביל מה לך?

— הרי הוא אמר לי לא לוותר גם על השמות הפרטיים.

— נדמה לי ששמו נדב, או גד. אבל מה זה חשוב עכשיו?

— כי את ודאי זוכרת מה הוא הסביר על התשוקה.

— ודאי.

— שגם היא חשובה למאבק.

— חשובה או לא חשובה. הרי ממילא לא נוותר עליה.

— עכשיו?

— לא. עכשיו יהיה קשה לא רק לי אלא גם לך. אבל מה הבהלה, אתה הרי יודע שתמיד אהיה אתך.

*שם הרומאן בכתובים של א.ב.יהושע ייקרא – "המנהרה"

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ