שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ככה השלטון רוצה אותנו

הבעיה האמיתית של ספר האזרחות החדש

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שורת נערים ישובים על ספסל במגרש כלשהו
תלמידי תיכון. לא יעלו על בריקדות
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

להיות אזרחים בישראל
מרכזת כתיבה ועריכה: ורדה אשכנזי, מפקחת תכנים ותוכניות לימודים באזרחות. כתיבה ועריכה: בלהה אלפרסון, מורה ומדריכה ארצית לאזרחות. ייעוץ מדעי: ד"ר אביעד בקשי, הקריה האקדמית אונו. הוצאת משרד החינוך, 507 עמודים

במעמקי חמש מאות וקצת העמודים של "להיות אזרחים בישראל" חבוי נתון חשוב, פרי סקר כלשהו, שבסערה סביב הספר איש לא התייחס אליו ואל הקשר בינו לבין מהות לימודי האזרחות בישראל. הנה הוא, וכדאי ללמוד אותו. 42 אחוז מאזרחי ישראל מאמינים כי כאזרחים, הם יכולים להשפיע אך במידה מעטה על פעילות הממשלה. 33 אחוז מאמינים כי הם בכלל לא יכולים. ימין או שמאל, דתיים או חילוניים, יהודים או ערבים — הנתון לא משתנה. הספר הזה יתרום תרומה מכרעת לשימור הנתון המדהים, המסביר גם דפוסי הצבעה שמרניים, גם אדישות אזרחית וגם דטרמיניזם אפרורי ומדכא של נתינים מוכים: מטרתו, כפי שכותבים הוגיו — פקידים במשרד החינוך, לא חלילה מלומדים עצמאיים בתחומי המחשבה המדינית — היא ללמד נערים ונערות להיות "אזרחים טובים יותר". לדידו של השלטון, כל שלטון, האזרח הטוב הוא מי שמקיים בקפידה ובצייתנות חוקים באשר הם חוקים, ושותק בהכנעה כל הדרך אל הקלפי. ללא ספק, הספר הזה יהיה לעזר.

הדיון הציבורי סביב הספר נטפל לכותרות מסעירות והחמיץ את העיקר. אמת, יש בו כל הכשלים שכבר נמנו בתקשורת, ועוד כמה: הטיה לטובת תפישה דתית של המדינה, ריבוי מקורות תורניים והלכתיים שבינם לבין דמוקרטיה אין דבר וחצי דבר, הצגה מעוותת ומוטה של מעמד האזרחים הערבים בישראל, התעלמות צורבת, חסרת אחריות וגזענית ממה שנקרא כאן "השסע העדתי" ומן הסיבות שחוללו אותו, הכחשה גורפת של הכיבוש והשפעתו על החברה האזרחית בישראל, ניסיון מגלומני להפוך את המדינה לנכס של כל יהודי העולם בלי לשאול אותם אם זו באמת מדינת הלאום שלהם, על פי בחירתם — כל זה מצוי שם, וכל זה מעניין אבל לא לגמרי חשוב.

הבעיה האמיתית חמורה בהרבה. גם הספר הזה, כמו קודמיו, יפיל תרדמת מוחית על הקוראים שייאלצו לשנן את מבנה המכונה המפלצתית הקרויה "המדינה". גם הספר הזה לא ילמד אותם דבר וחצי דבר על זכויותיהם כאזרחים, על חובותיהם כאזרחים כלפי זולתם וכלפי עצמם: כיצד להפעיל את המכונה כך שזכויות האזרח אכן יישמרו בה ואפילו יתחוללו בהן שינויים המיטיבים עם האזרחים. כיצד להיות אזרח שמאמין בחשיבותה של אזרחותו ובכוח שהיא נותנת בידיו, ולא בידי השלטון. כל שלטון מבקש לעשות זאת, ומשום כך אין הבדלים מהותיים מאוד בין הספר הזה לבין ערימת הדפים המצהיבה שלמולה נרדמו בני המחזור שלי בי"ב, דקה לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים שאחריה היו כמה מהם אזרחים צייתנים מתחת למצבות.

כריכת ספר האזרחות "להיות אזרחים בישראל"
כריכת ספר האזרחות "להיות אזרחים בישראל"

לימודי האזרחות לבחינות הבגרות בישראל — וזו הרי תכליתם היחידה, על פי מערכת החינוך — היו תמיד אוסף של חומרים תיאורטיים סתומים לגמרי לנוער הנאלץ לשנן אותם. דבר לא השתנה ב"להיות אזרחים בישראל" חוץ מהצילומים, תרשימי הזרימה מאירי העיניים וקצת איורים צבעוניים שמזכירים, במקרה הטוב, חוברות הדרכה של קופת חולים.

זה יהיה בבחינה

כמו תמיד, הדיון נפתח ב"יהודית ודמוקרטית", ואם רוצים להיטפל לקטנות, יש הרבה: כבר בעמוד 15 מצוי הסבר לא מספק למהותה של "זכות טבעית". כבר בעמוד 17 לא מבחינים הפקידים שכתבו את הספר בין זכויות אדם לזכויות אזרח. כבר בעמוד 26 הם מתאמצים לנטוע במוחות הצעירים את התחושה כי הלאומיות הערבית־פלסטינית היא אך ורק תוצאה של תחושת איום בשל ההתיישבות היהודית, וכי היא צמחה "על רקע העניין שגילו בארץ מעצמות אירופה", כלומר — לא אותנטית, לא מקומית ולא נובעת משום זכות טבעית להגדרה עצמית. וכבר בקביעה הנפיצה הראשונה, כי "ישראל היא מדינת הלאום של בני העם היהודי", לא מובא שום נתון בדבר הסכמתם של בני העם היהודי החיים — מבחירה — מחוץ לישראל, עם האמירה החגיגית הזאת.

בהזדמנות הראשונה שיש למחברים לתהות על הפער העצום המתקיים בישראל בין "הבסיס הערכי" שלה לבין המציאות, הם בורחים מן המערכה, ומבחינתם — בצדק: על כפות המאזניים עומדת חובתם כמחנכים לעצב אדם חושב וביקורתי, ומנגד הידיעה הברורה שהבל פה אחד של השר הממונה עליהם יכול לפטר אותם, והלכה הפנסיה, בדיוק כמו שקרה ליותר ממפמ"ר אזרחות אחד. למה להסתבך?

הנה העיקרון החגיגי, ואפשר לקיים דיון עד הצלצול הגואל. "מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית והריבונות עליה מסורה לכלל אזרחיה באופן שוויוני, ללא הבדל דת גזע ומין. מדינת ישראל היא מדינה המחויבת לשמירת זכויות האדם". מה ההבדל בין זכויות אדם לזכויות אזרח, ילדים? האם מדינת ישראל מקיימת את העקרונות הללו שעליהם היא מושתתת? כמה בני אדם לא יהודים קיבלו כאן מעמד של פליטים? כמה מרוויחות נשים במשרדי ממשלה וכמה מרוויחים גברים? כמה כסף מקצות הממשלה והרשויות המקומיות לחינוך ביקנעם ולחינוך ביצהר? וברהט? אופס, צלצול. נמשיך בפעם אחרת.

ככל שמתרחקים מן הנושאים הקשים הללו — אין נושאים קלים בתחום הזה — מפליאים המחברים לעשות. הם מסבירים בשום שכל את ה"גלובליזציה", וכיצד היא משפיעה על מדינות הלאום, אבל נמנעים מלהבהיר שקיימת סתירה אינהרנטית ובלתי פתורה בין "יהודית" ל"דמוקרטית" בחוק השבות. כשצריך לדון בזכויות אזרחים ערבים — אחרי הכל, הם הרי נוהרים לקלפיות באוטובוסים — ממלמלים משהו על הקצאת קרקעות, אבל שוכחים לציין כי מאז 1948 לא הוקם ולו יישוב ערבי חדש אחד. כשמדברים בזהותם של ערבים בישראל, מספרים לילדים שיש דבר כזה, "זהות ארמית", והחל מספטמבר 2014, בהחלטת ממשלה, 13 אלף אזרחים ערבים נוצרים הוצאו מכלל המגדירים עצמם כבעלי לאומיות ערבית ותויגו כ"ארמים".

הנה שיא הביקורת שהפקידים מסוגלים להפיק מעצמם: "עדיין לא ידוע כמה מתוך מי שנרשמו בעבר כערבים נוצרים יחפצו בהגדרת הזהות הארמית". למה לא ידוע? כי לא שאלו אותם, זה למה. מדינת ישראל מרשה לעצמה לכפות זהות דתית, לאומית, אזרחית על מי שמתחשק לה. הבנתם את זה, ילדים? לא? קבלו עדכון: "הזהות הדתית־יהודית היא זהותם של היהודים בישראל". שננו, זה יהיה בבחינה.

עיקרה של הבחינה, תכליתו האולטימטיבית של הספר, יוקדש למבנה המכונה. תחילה יש להסביר מהן בחירות דמוקרטיות, ולקראת עמוד 130 בערך אפשר לצחוק קצת, כי הציטטה הראשונה המובאת בהקשר זה היא מתוך שו"ת המהר"ם שיק חו"מ, למקרה שלא ידעתם — הרב משה שיק, מגדולי חכמי הונגריה. וכה אמר: "וזאת המנהג בכל קבוצות ישראל, לבחור להם טובי העיר, ולהם ימסרו זכות שלהם כדי לעשות את כל הדברים וכל התיקונים וכל הצטרכות של כל הציבור על פיהם". תרגום: בקהילות יהודיות בגולה נהוג היה להפקיד את כל ענייני הציבור בידי בעלי ממון מקומיים, והיתר נאנקו בשקט. וביותר עדכני: תסתמו, שמאלנים. הימין בשלטון.

אז מלהגים לאורך עשרות עמודים על ביטחון ודמוקרטיה, ומעצרים מינהליים ואיך הם פוגעים או שלא בזכויות אדם או אזרח, ופתאום, כשהעיניים נעצמות, מגלים ציטטה של ח"כ אלכס מילר על ח"כ חנין זועבי, מתוך פרוטוקול ועדת הבחירות המרכזית, בלי להבהיר שהדברים נאמרים בחוסר האחריות האופייני ללשונם של נבחרינו, ופשוט מתירים את דמה: היא מגלמת "דפוס פעולה ארסי ומסוכן ביותר שהצטבר לאורך שנים רבות של פעילות חתרנית, הסתה ועידוד מאבק מזוין נגד מדינת ישראל". ומה מגלם ח"כ מילר? לא נדע.

אני ממשיכה לקרוא מתוך תקווה שהפעם, בספר הדנדש, יתרחש איזשהו דיון משמעותי על זכויות האזרח של קוראיו. לא כלום. בתת הפרק "זכויות כלכליות וחברתיות" מצדיקים את ההפרטה בלי לדון בקריסת מערכות הבריאות והרווחה, רלוונטיות לחיי התלמידים — שליש מילדי ישראל עניים, אתם זוכרים? — לאין ערוך יותר ממבנה הרשות המוניציפלית, אבל בעמוד 283 שמוקדש לעניין הזה אין מלה על המציאות שבה יחיו הללו. בדיוק מאותה סיבה, ב"סכנות לדמוקרטיה" לא מופיע הערך "כיבוש". גם לא באינדקס.

פסיביות אזרחית למופת

עד עמוד 306 מתברר כי תכליתו של הספר היא להתרחק ככל האפשר ממציאות חייו של התלמיד, לא ללמד אותו דבר וחצי דבר על זכויותיו בעולם האמיתי, לא ללמד אותו שלעתים קרובות השלטון — כל שלטון — יעשה כמיטב יכולתו כדי לרמוס אותן עד דק, לא להסביר לו שזכותו לזעוק ולמחות ולהתאגד ולהתנגד וכיצד עושים זאת, למען ייטב לכולם. ואז, במאה העמודים הבאים חוזרים על לב הבעיה של לימודי האזרחות לדורותיהם: מכונאות תיאורטית.

קרביה של המכונה השלטונית נחשפים כאן על הנייר באופן שכל תלמיד ישנן, בדמעות שיעמום, את מבנה ועדות הכנסת (אבל לא מה עושים כדי לקיים דיון של אזרחים בעוולה בוועדה כזאת), את מבנה מערכת המשפט (אבל לא כיצד מפעילים אותה). אפילו מבנה המערכת המוניציפלית, בתרשים זרימה בעמוד 388 למשל, מלמד את צעירינו מי אחראי על גביית ארנונה ומי על כוח אדם, אבל לא מבהיר להם את זכאותם ליטול חלק בדיונים ציבוריים בעירייה. ואילו זכויות יש לתושב? יוק: כמו מעמדן של זכויות האזרח, גם אלה נותרות נעלם גדול, בלתי מפוענח, אולי לא קיים, אולי מצדיק פסיביות אזרחית למופת.

יש הבלחות של אור מדומה. למשל, התייחסות לחברה האזרחית וליחסי הגומלין שלה עם השלטון. למשל, הסברים תיאורטיים ומנותקים לגמרי מן המציאות על מצבה של התקשורת בישראל, בלי להבהיר מי בדיוק שולט בה. למשל, חצי עמוד על "צריכת תקשורת נבונה", שגם הוא לא מתייחס לאפשרויות של אזרחים להפעיל את התקשורת כמנוף לשינוי בזכויות האזרח.

מתוך ההבלחות האלה, מחוזקים במשנתם, יוצאים המחברים לפרק הקרוי "אתגר החיים המשותפים בישראל", זה שעורר את כל הרעש. כן, לא אומרים שם מלה וחצי מלה על ממשל צבאי ואפליה שיטתית של ערבים. בעמוד 461 תמצאו רשלנות פושעת או כוונת מכוון בארבע השורות המוקדשות לשסע העדתי, שהוא על פי החומרים נפרד מן השסע החברתי־הכלכלי, בלי היסטוריה, בלי מעברות, בלי אפליה שיטתית, בלי דיון בריבוד ההיררכי של חברת מהגרים. העיקר שתדעו לדקלם לבחינה כי יש "שסעים צולבים" ו"שסעים חופפים", כלומר, מותר לאזרח בישראל להיות גם עני, גם מזרחי וגם חרדי, והקשר בין זה לזה לעולם יישאר סתום.

לאורך הקריאה מצאתי כמה בדיחות מקאבריות בכלל לא רעות, אבל כדי להבין אותן צריך להיות אזרח בוגר ומעורב. למשל, יתרונות הכיבוש לערבים אזרחי ישראל: המעשה "איפשר להם לחדש את הקשרים עם אחיהם ביהודה, שומרון וחבל עזה". הידד. הצרה היא שכל הבדיחות הן בסופו של דבר על חשבוננו, עד לעמוד האחרון והמסכם את מה שהיה לנו כאן: "מטרות הספר, שהן גם המטרות של כל לימודי האזרחות, הם הפנמת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, טיפוח רגישות להגנה על זכויות האדם והאזרח בכלל ועל זכויותיהן של קבוצות מיעוטים בפרט, ויצירת מעורבות בענייני הציבור, החברה והמדינה". לצחוק או לבכות?

דור חדש של אזרחים כנועים, צייתנים, דוגלים ב"עזבו אותי באמא שלכם", יצמח כאן בחסות הספר הזה. דור שלא יידע מהן זכויותיו, וכדי לממש אותן לא יעלה על בריקדות בסולידריות אזרחית אלא ישלם הון תועפות למאכערים תמורת סידור עניינים בעירייה, בביטוח הלאומי, במערכת הבריאות. דור חדש של עניים ומנוחשלים לא יבין מה הקשר בין מצוקותיו לממשלתו. דור חדש של נופלים במלחמות חדשות שעוד יבואו לא יידע לשאול לפניהן — כפי שלא ידענו אנחנו בקיץ 1973 — האם אין זה מתפקידן של ממשלות ישראל למנוע אותן בכל מחיר. "להיות אזרחים בישראל": ככה השלטון רוצה אותנו. מבחינה זו לבדה מדובר בספר מאוד, מאוד מוצלח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ