המשוררת דארין טאטור: "הם רוצים שאהיה משוררת בלי עט ובלי רגשות" - אזור הדמדומים - הארץ
אזור הדמדומים

המשוררת דארין טאטור: "הם רוצים שאהיה משוררת בלי עט ובלי רגשות"

כבר שבעה חודשים שטאטור מהכפר ריינה שבגליל נמצאת במעצר, שלושה חודשים בכלא וארבעה חודשים במעצר בית, בעוון שירים שכתבה וציטוט מהג'יהאד האיסלאמי. "את נראית כמו מחבלת", אמר שוטר שחקר אותה במעצר

גדעון לוי
אלכס ליבק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טאטור היום בבית המשפט בנצרת, החודש
טאטור היום בבית המשפט בנצרת, החודשצילום: רמי שלוש
גדעון לוי
אלכס ליבק

בדירת שיכון בקריית אונו, שהיתה עירה של המשוררת יונה וולך, ברחוב שנושא את שמו של יאנוש קורצ'אק, בבית שדגל ישראל מכסה על תיבות הדואר שלו, כלואה זה כמה חודשים משוררת בעוון שירתה. לרגלה מוצמד אזיק אלקטרוני, נאסר עליה לגלוש באינטרנט או לצאת מן הבית.

בית המשפט עמד על כך שהמשוררת תוגלה מכפרה למרחק של 40 קילומטרים לפחות, ובכך תפחת הסכנה הביטחונית־הקיומית הנשקפת ממנה. לפיכך שכר אחיה של המשוררת את דירת השיכון הזאת בקריית אונו, ושם הוא שומר על אחותו הבכורה, יומם וליל, יחד עם ארוסתו — בני הזוג מונו בידי בית המשפט לשמש לה סוהרים זמניים.

אחיה התפטר לשם כך מעבודתו כאח מוסמך בבית חולים גדול במרכז הארץ והפסיק את לימודי הביוטכנולוגיה שלו. גם למעצר הבית הזה התנגדה המדינה, ערערה לבית המשפט המחוזי וכמעט גם לעליון, עד שהפרקליטות הסכימה ברוב טובה שהמשוררת תהיה עצורה בדירה הזאת. את שלושת החודשים הראשונים של מעצרה עשתה המשוררת בשלושה בתי כלא: קישון, דמון והשרון, עד שהועברה לדירת המעצר. כאן תהיה עצורה עד תום ההליכים, שוודאי יארכו חודשים.

את הדלת פותחת אשה צעירה ונאה, שנראית צעירה מ–35 שנותיה, יחפה, לבושה באימונית ועוטה מטפחת לבנה. את האזיק האלקטרוני היא עונדת מעל גרב וורוד. דארין טאטור, בת הכפר ריינה ליד נצרת, בתם של נגר ועקרת בית. היא היתה בעלת חנות נעליים, מזכירה במכון יופי ומטפלת בקשישים, ולמדה הנדסת תוכנה, תקשורת וקולנוע. צחוקה החם מתפרץ מיד ומלווה חלק גדול משיחתנו; קסמה האישי כובש, כמו גם ישירותה והעוצמה שהיא משדרת.

דארין טאטור בדירת המעצר השבוע. "אם לא אוכל להתאבל על בני עמי איך אוכל להיות משוררת?"
דארין טאטור בדירת המעצר השבוע. "אם לא אוכל להתאבל על בני עמי איך אוכל להיות משוררת?"צילום: אלכס ליבק

טאטור מרבה לצחוק. ובאמת, בסיפור ההתעמרות בה — מדינת ישראל נגד טאטור — יש לא מעט אתנחתות קומיות, מצחיקות עד דמע. אבל זה רחוק מלהיות סיפור מצחיק. השורה התחתונה, הנחרצת והמטרידה: בישראל 2016 כלואה משוררת בשל שירתה. מעצרה כמעט לא עורר כאן עניין או מחאה.

היא כותבת מאז ילדותה ואין לה דבר חשוב בחייה יותר מכתיבתה. ספר הביכורים שלה, "המלחמה האחרונה", יצא לאור בשנת 2010 בערבית. בשנים האחרונות יש לה בלוג שבו היא מפרסמת את שיריה, והיא מעלה אותם גם לפייסבוק וליו־טיוב, שהפכו זירת הפשע שלה. היא גם מצלמת, משלבת בין שירתה לתצלומיה, ותערוכה שלה הוצגה באחרונה במרכז תאופיק זיאד בנצרת. ב–11 באוקטובר 2015, בארבע לפנות בוקר, נקטע הכל.

המשטרה פשטה עם שחר, בכוחות גדולים, כמו באפלים שבמשטרים. בסביבות ארבע לפנות בוקר נכנסו שוטרים רבים לבית של הוריה ושלה, היא לא זוכרת כמה, וכל המשפחה ניעורה בבהלה משנתה. לא היה לה מושג למה באו. הם גם לא טרחו לומר. הם רק אמרו שבאו לעצור אותה. אביה הציע שתחליף בגדים. היא היתה משוכנעת שתיכף תשוב.

השוטרים אזקו אותה בידיה. הם החרימו את מחשבה האישי ואת הטלפון הסלולרי. יומיים קודם לכן ירו אנשי ביטחון בסטודנטית אסראא עאבד מנצרת, שנופפה בסכין בתחנת המרכזית של עפולה. טאטור העלתה את תמונתה לדף הפייסבוק שלה. לימים יסתבר שעאבד כלל לא התכוונה לבצע פיגוע, אלא להתאבד, והיא שוחררה מהכלא. טאטור העלתה בעבר את תמונותיהם של עלי דוואבשה ומוחמד אבו־חדיר, קורבנות הטרור היהודי, וכתבה מתחתם, כמו מתחת לתמונתה של עאבד: "אני השאהיד הבא". היא אומרת שהתכוונה שכל פלסטיני עלול להיות הקורבן הבא. ישראל החליטה שהיא התכוונה לבצע פיגוע. זה מצחיק אותה.

כך החלה פרשת מעצרה הקפקאית. עד הבוקר הושארה כבולה בחצר של תחנת המשטרה בנצרת. "את רוצה להיות מחבלת? את השאהידה הבאה?", שאל אותה השוטר הראשון שחקר אותה, תוך שהוא מטיח בה: "את נראית כמו מחבלת". רק אחרי עשרה ימים בבית מעצר הקישון, התברר לה שהיא עצורה בגלל השירים שהעלתה לדף הפייסבוק שלה, ובעיקר בגלל השיר: "קאוום, יא שעבי, קוומהם".

שוטר תרגם אותו באופן חופשי בפני בית המשפט: "תתנגדו, בני עמי, תתנגדו להם". השיר הזה הפך סעיף 5 בכתב האישום, שעיקרו הסתה לאלימות וטרור ותמיכה בארגון טרור.

סעיף התמיכה בארגון טרור נולד לאחר שטאטור העתיקה מבזק חדשות מאתר של הג'יהאד האיסלאמי אל דף הפייסבוק שלה.

זה היה נוסח ההודעה של הג'יהאד האיסלאמי שאותו היא העתיקה: "תנועת הג'יהאד האיסלאמי מכריזה בהצהרה על המשך האינתיפאדה בכל רחבי הגדה... המשך זה אומר הרחבה... זאת אומרת כל פלסטין... ועלינו להתחיל בתוך הקו הירוק... לניצחון אל־אקצא, ונכריז אינתיפאדה כללית".

השבוע הסבירה טאטור: "אני נולדתי לתוך האינתיפאדה. כל הפגנה שלנו מתייחסת לאינתיפאדה. המאבק שלנו לא נפסק לרגע. הם (התביעה, ג"ל) התייחסו לאינתיפאדה כאל טרור. אני לא התכוונתי לזה, אבל אנחנו כל הזמן באינתיפאדה".

שוב היא צוחקת. דגי נוי ססגוניים באקווריום. אחיה שקוע בקריאת "מדריך מרק לתסמיני מטופלים", הכינור שלו תלוי על הקיר. "לא תיארתי לעצמי שבמדינה דמוקרטית אסור לי לכתוב ולפרסם", היא אומרת. "ממש היה קשה לי לעכל את כל זה. הם אמרו לי שהשירה שלי מסוכנת והיא מעודדת טרור.

"נפגעתי. נפגעתי ממש. זו היתה טראומה בשבילי. אני במדינת ישראל, דמוקרטיה במרכאות, לא חשבתי שיעצרו אותי על שירה. שיגידו לי מה מותר ומה אסור לכתוב. אז מה ההבדל בין המדינה שלנו כאן לבין מצרים? שבעה חודשים שאני במעצר, שבסופו של דבר, הוא מעצר על דעה. אז מה ההבדל בין מדינת ישראל ובין דיקטטורה?".

היא הועברה לכלא השרון, שם ישבה עם עשרות העצירות הכלואות על "עבירות ביטחון". כשהתאים התמלאו, היא הועברה לכלא דמון. "פתחו סניף חדש", היא אומרת בצחוק. "אחר כך החליטו שאני מאוד מסוכנת לציבור וגם למשפחה, לחברים ולכל הסביבה, ולכן החליטו להרחיק אותי מהכפר, גם כששיחררו אותי למעצר בית".

הפרקליטות התנגדה שחלופת מעצרה תהיה בבית הוריה, או בבית דודה בגוש חלב. 40 קילומטר, לא פחות. ובכל הזמן הזה, היא אומרת, לא בכתה ולו פעם אחת.

את זמנה היא מעבירה עכשיו בכתיבה ובקריאה. בימים אלה היא שקועה בקריאת ספרה של עופרה ישועה־ליית, "ארץ־ברית. מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית", וכותבת על מעצרה.

היא אומרת שהשוטר שתרגם את שירתה לבית המשפט עשה זאת בצורה חובבנית ולא פעם עיוות את משמעות השירים. היא כתבה למשל: "לכו בעקבותיהם והמשיכו לקרוא" והשוטר תרגם: "לכו בעקבות השאהידים". גם סרטון בן שלוש דקות שהעלתה ליו־טיוב ובו נראו תמונות כמה מהחללים, הפך ראיה מפלילה. 113 בני אדם צפו בסרטון.

קשה מאוד להבין את השיח שמתנהל במשפטה, שמתבסס על צילומי מסך, "דו"חות חדירה" ומושגים אורווליאניים אחרים. העובדה שיש לה 4,800 חברים בפייסבוק הפכה אותה מסוכנת עוד יותר. לפני כשבועיים התרצה בית המשפט והחליט לאפשר לה "שעות התאווררות": בסופי שבוע מותר לה לצאת לשעתיים מהבית.

באחד הדיונים בבית המשפט הטיחה בה התביעה אישום נוסף: היא השתתפה לפני כשנתיים בעצרת זיכרון לקורבנות הטבח בכפר קאסם.

חוקריה שאלו אותה על דעותיה הפוליטיות והיא השיבה שבבחירות האחרונות הצביעה בור הרשימה המשותפת. הם שאלו אם היא דתייה. "מה זה דתייה בשבילכם?", היא שאלה, "אני הולכת עם כיסוי ראש, מתפללת וצמה ברמדאן".

טאטור מבקשת להדגיש: "אני נגד כל אלימות. אבל זכותי לשאול למה הרגתם את מי שהרגתם. אין חוק בעולם שאוסר עליי להגיד את דעתי. אני נגד טרור, בטח שאני נגד טרור". ואחיה מספר שיצאה נגד פיגועי הסכינים ואמרה לו: "להרוג מישהו בכביש רק בגלל שיש לו כיפה על הראש? אני נגד. ואני גם נגד מה שהמדינה עושה בשטחים".

בבית המשפט ראתה פעם עצירה בוכה. היא שאלה אותה מי היא. "אני זאת שעשיתי את ההצגה בעפולה, כדי להתאבד", אמרה. זו היתה אסראא עאבד. טאטור השיבה לה: "ואני נמצאת כאן בגלל שפרסמתי תמונה שלך".

טאטור חוששת עכשיו שתיאלץ לגלות מארצה. "אני חושבת שהם לא יעזבו אותי. אני לא יכולה לחיות בלי השירה. הם יבדקו כל מה שאני כותבת. לכן אולי אעשה מה שכל משורר שרוצה להיות חופשי עושה: אעזוב. אחפש את החיים שלי במקום אחר. קשה לי מאוד להגיד את זה, אבל זה אחרי הרבה מחשבות. הם רוצים שאפסיק לכתוב. שאהיה משוררת בלי עט ובלי רגשות. אבל אם לא אוכל להתאבל על בני עמי שנהרגים — איך אוכל להיות משוררת?".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ