שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ
יוסף מילוא. אישיות חסרת מנוח
יוסף מילוא. אישיות חסרת מנוחצילום: יעקב אגור
מיכאל הנדלזלץ

בשנה הבאה יציין התיאטרון הלאומי הבימה 100 שנה להיווסדו, בצל דו"ח קשה של מבקר המדינה על ההווה הניהולי שלו, כשהוא נאחז בתפארת העבר שלו כתיאטרון העברי הראשון (כן, היו שהציגו בעברית לפניו, אבל שום תיאטרון לא הצליח אז כמוהו). השבוע חל, בלי שצוין בפומבי, יום הולדתו ה-100 של יוסף (פפו) מילוא, מחולל תיאטרון, שהקים עוד שני אגפים חיוניים לתיאטרון שלנו: התיאטרון הישראלי והתיאטרון העירוני.

בסיפור שלו אפשר למצוא הרבה הדים למתרחש היום בתיאטרון הישראלי, עם מסכת חילופי מנהלים אחרי תקופות כהונה ארוכות, והשיח המתלהם על תיאטרון בפריפריה, אופיו וצרכיו. אבל לפני הכל צריך — למען אותם קוראים שלא הוקסמו מהצגות שביים על הבמה — מן הראוי לשרטט בקצרה מי היה ומה עשה כאן.

יוסף מילוא (פסובסקי) נולד ב–29.5.1916 בפראג שבצ'כוסלובקיה והגיע לארץ ישראל ב–1920. אביו, האדריכל ריכארד פסובסקי היה מבוני תל אביב. המשפחה חזרה לצ'כוסלובקיה ב–1929 ושבה לארץ ישראל ב–1935. מילוא, בוגר גימנסיה הרצליה, רכש את בסיס ניסיונו התיאטרוני המקצועי בלהקת המריונטות של ד"ר פאול לוי, והיה הקריין ומפעיל המריונטות. אולי כאן נחשף להפרדת הקול מן הדמות של השחקן, שאיפשר לו להצעיד את התיאטרון העברי בדרכו אל הישראליות. ב–1944, יחד עם אשתו ימימה, והשחקנים רוזה ליכטנשטיין, בתיה לנצט ואברהם בן יוסף קבוצת תיאטרון שנקראה "להקת המערכונים" (והציגה, אכן, מערכונים וביניהם, לא להאמין, "הטרגדיה הפלורנטינית" של אוסקר ויילד) שנהפכה לתיאטרון הקאמרי.

את המהפכה הגדולה של התיאטרון הקאמרי בחיי התיאטרון בארץ נהוג לראות בהעלאת "הוא הלך בשדות", על פי הרומן של משה שמיר, בבימויו של מילוא ועם תפאורה של אריה נבון, בזמן מלחמת השחרור. מהות המהפכה הזאת נחשבת להפיכת התיאטרון העברי, הנשגב, של הבימה (וגם האוהל) לתיאטרון ישראלי, המדבר על הבמה את העברית הנשמעת ברחוב, או במשלט. זה נכון בחלקו: מילוא וחבריו רצו, כך נראה, לעשות קודם כל תיאטרון הנקי מן הפאתוס הסלאבי ואפילו הכבדות התרבותית הגרמנית. את השליחות שלהם בתיאטרון ראו כמחוללי קסם, בלי לפחד מקלילות ואפילו בידור. הבימה שידר מן העבר, והתכוון אל הנצח. הקאמרי של מילוא וחבריו שיקף את ההווה ודיבר אל ההווה.

עמנואל בן עמוס וחנה מרון בהצגה "הוא הלך בשדות" שביים מילוא בקאמרי
עמנואל בן עמוס וחנה מרון בהצגה "הוא הלך בשדות" שביים מילוא בקאמריצילום: ארכיון התיאטרון הקאמרי / סטודיו אלכסנדר

לתוך זה זרם הצורך להתייחס למה שקורה מסביב. בעוד שבהבימה ערכו סימפוזיונים איזה מחזה מקורי ראוי לעלות על הבמה, בקאמרי העלו אותו. אבל "הוא הלך בשדות" (עם חנה מרון בתפקיד מיקה ועמנואל בן עמוס בתפקיד אורי) היתה ההצגה ה–12 של הקאמרי, כשקדמו לה הצגות בידוריות אנגליות ואמריקאיות כמו "דודתו של צ'רלי" או "הן לא תיקחהו עמך". ומה שהיה חשוב אפילו יותר מן השינוי במבטא (על במת הבימה דיברו עברית בהיגוי רוסי, אבל גם על במת הקאמרי היו הרבה מבטאים זרים, גרמניים וגם ישראליים) היתה רוח השפה שעל הבמה, המידברת ולא מדוקלמת. אגב, בית ליסין מתכנן להעלות את "הוא הלך בשדות" בשנה הקרובה.

על רקע הידיעות על סיום קרוב של כרבע מאה של ניהול התיאטרון הקאמרי (המנכ"ל נעם סמל יפרוש במלאות לו 70 והמנהל האמנותי עמרי ניצן יישאר בתפקידו עד לכניסת המנכ"ל החדש) מעניין ואף עצוב להזכיר את פרידתו של מילוא מן התיאטרון שיזם והקים. זה היה צירוף של נסיבות: אישיותו שלו, מקומו כראשון בין שווים בקבוצת המייסדים והערעור הבלתי נמנע על כך, הקשיים בתחזוקה שוטפת של ניהול תיאטרון (דבר השונה מאנרגיות ההקמה), הסתבכויות תקציביות, ניהוליות ואישיות. בסוף שנות ה–50 מצא עצמו מילוא מחוץ לתיאטרון שהקים, כפי שקרה למקים הבימה, נחום צמח, שנפלט מן התיאטרון שלו בערך כעבור תקופה דומה.

הלקח כאן הוא כפול: האחד הוא שהקמת תיאטרון וניהול תיאטרון הן שתי מיומנויות שונות, ולפעמים אישיות ואנרגיות שתורמות לאחת מהן הן הרסניות לשנייה. השני הוא שמנהלי תיאטרון מתקשים להיפרד מן המוסד שהם מנהלים, גם בגלל הזדהותם אתו, וגם בגלל החרדה מה יעשו עם עצמם ללא תיאטרון להוביל, לאוו דווקא לנהל.

יוסף מילוא
יוסף מילואצילום: יעקב אגור

כאן האישיות חסרת המנוח של מילוא הובילה אותו לתרומה הגדולה השנייה שלו לחיי התיאטרון בישראל. הלהט שלו חבר ליומרות העירוניות של אבא חושי, ראש העיר חיפה, בימים של מפא"י ההיסטורית, כשראש עיר היה אכן בעל כוח מוניציפלי אדיר. חושי רצה תיאטרון בחיפה, למילוא היו חזון ומוניטין (הוא היה במאי שהפליא להקסים בתיאטרליות של הצגותיו וגם שחקן מרשים ביותר), מרץ בלתי נלאה ויכולת להקסים בעיניו הכחולות, רעמת שיער השיבה, חזותו הצנומה, הכמעט סגפנית במראה, ועם ההקרנה של סלבריטאי טבעי. כך קם התיאטרון העירוני חיפה ושם העלה מילוא, בין הצגות רבות אחרות, את "מעגל הגיר הקווקזי" עם זהרירה חריפאי, אילן דר וחיים טופול, למשל.

תיאטרון חיפה היה התיאטרון העירוני הראשון בישראל (הקאמרי היה לתיאטרון העירוני של תל אביב אחריו), אבל הוא לרגע לא ראה עצמו תיאטרון פריפריאלי. אולי מפני שזה לא היה טבעו של מילוא (וגם לא רצונו של חושי) לעבוד בקטן. העיר העמידה למילוא ולשחקני התיאטרון מגורים בעיר, והתיאטרון התחיל לפעול בבניין שהוקם עבורו. ובכל זאת, עוד לפני סופו של אותו עשור מצא עצמו מילוא בדרך החוצה מן התיאטרון השני שהקים. צריך לקוות שמישהו יכתוב את הביוגרפיה שלו (הוא לא השאיר חומר בכתובים, ככל הידוע לי) ויוכל לעמוד על כל הגורמים שהשפיעו על דרכו המופלאה אבל גם המתסכלת בתיאטרון הישראלי. אחת ההצגות האחרונות שלו בחיפה היתה "ריצ'רד השלישי" אותו גם שיחק. אחרי שנפרד מחיפה ביים אותה שוב ושיחק בה שוב בתיאטרון האהל.

הלקח מסיפור תיאטרון חיפה לימינו הוא ברור: מה שהיה חשוב להקמתו היה לו רק החלום והיכולות של מילוא. הדבר המכריע הייתה הדחיפה המקומית, בחיפה של חושי. וזה צריך ללמד משהו את מירי רגב, המדברת בשם הפריפריה: ראשית, שהפריפריה תרצה להצמיח מתוכה תיאטרון ותתמוך בו. כשזה כבר יקום ויהיה נתמך במקומו (ולא מזולזל כי הפריפריה מעדיפה לייבא תרבות מהמרכז) אז יוכל משרד התרבות לתמוך ולקדם.

התקופה בין פרידתו של מילוא מתיאטרון חיפה עד מותו בשנת 1997 היא היותר עצובה בביוגרפיה שלו. הוא המשיך לנסות להלהיב אחרים בחזון התיאטרוני שלו. הוא דיבר על הקמת תיאטרון בירושלים. בניגוד לחזונו, בסופו של דבר קם בירושלים בניין תיאטרון (שרובר) ללא להקת תיאטרון וקמה להקה (החאן) שפועלת בבניין שאיננו תיאטרון כפי שמילוא ראה ואהב. הוא השקיע אנרגיה רבה וכנראה גם משאבים שלו ושל אחרים בחלום של תיאטרון באשקלון (כולל תכנון הבניין), אבל הזמנים כנראה נהיו אחרים. לא של חולמים ומקימים, אלא של פועלים קשי יום על במות התיאטרון הרפרטוארי.

ההצגה "הוא הלך בשדות" שביים מילוא בקאמרי
ההצגה "הוא הלך בשדות" שביים מילוא בקאמריצילום: ארכיון התיאטרון הקאמרי / סטודיו אלכסנדר

החיים היצריים של התיאטרון, כשמאחוריו שני מוסדות שיחסיו עמם לא פשוטים, בלשון המעטה, לא הקלו על חייו כאן. גם אישיותו המיוחדת — סוערת ואימפולסיבית, מרחפת ומנותקת — (ולך תדע מה היה כאן אמת, ומה תדמית), לא תרמה לכך.

הוא יצא לתקופות לא קצרות לביים וללמד בגרמניה, ובגיחותיו בארץ דיבר במרירות רבה על החיים שנאלץ לחיות שם. הוא ביים עוד לא מעט בארץ, בקאמרי (שם זכיתי, ב–1970, לנסות לעזור לו לפצח את "הנסיכה איבון" של גומברוביץ'; שושיק שני גילמה אותה), ובהבימה ("צוואתו של הכלב"). הוא שיחק בכמה סרטים ואף על הבמה (ב"מנהל הבית" בתיאטרון באר שבע). אנשי תיאטרון ישראלים שזכרו לו חסד נעוריו ונעוריהם והכירו בחוב של החברה הישראלית אליו הצליחו לדאוג לכך שישוב לארץ בשנותיו האחרונות.

מצד אחד, זהו סיפור עצוב: אדם שהוליך אחריו אנשים להרפתקה מורכבת, ארוכה, שסופה לעולם לא ידוע ולרוב הוא מפתיע, בין אם זו הצלחה או כישלון — שהגיע לשיאיו בגיל מוקדם יחסית, אבל לא השכיל, מסיבות רבות שלא כולן תלויות בו, להמשיך לפעול ולהפיק מעצמו את המיטב. ההישגים הגדולים שלו כאמן קיימים אך ורק בזיכרון של אלה שראו את הצגותיו (לא ראיתי את ההצגות הגדולות שלו, אבל שמעתי עליהן בהתפעלות מאנשים שראו ורצו לספר עליהן).

המפעלים הגדולים, שלא היו מתקיימים בלעדיו, ממשיכים לפעול ולהתקיים, לא כל כך רחוקים מן המתווה שסימן ועם השינויים שכפה הזמן, אבל ספק אם מי שבאים בשעריהם יודעים עליו או על הצגותיו. האולמות הגדולים של הקאמרי ותיאטרון חיפה קרויים על שמו, אבל מי שם לב לכך. מצד שני, זהו סיפור מעורר השראה על אדם מיוחד במינו, עם כישרון ואנרגיה וקסם שגרם אושר להרבה אנשים למשך תקופה ארוכה, והשאיר אחריו עקבות שלא יימחו, למראות שהם חמקמקים.

בתיה לנצט ואברהם בן יוסף ב"הוא הלך בשדות"
בתיה לנצט ואברהם בן יוסף ב"הוא הלך בשדות"צילום: ארכיון התיאטרון הקאמרי / סטודיו אלכסנדר

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ