שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שבוע הגאווה

תולדות ההומוסקסואליות בארץ הקודש

אף שנדמה שמשכב זכר היה אסור על היהודים מאז ומעולם, מקורות היסטוריים מוכיחים שהאמת רחוקה מהנחה זו. גברים ונשים קיימו יחסים עם בני מינם לאורך תולדות עם ישראל, לפני וגם אחרי שהמושג "הומוסקסואליות" בא לעולם

אילון גלעד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מצעד הגאווה ת"א 2013
משתתף במצעד הגאווה של תל אביב ב-2013צילום: תומר אפלבאום
אילון גלעד

ב–1993 עוררה חברת הכנסת יעל דיין מהומה בכנסת שאיימה על יציבות ממשלתו של יצחק רבין, כאשר טענה בדיון על הפליית הומוסקסואלים בצה״ל שדוד המלך היה הומוסקסואל.

דיין כמובן לא היתה הראשונה לטעון שאהבתם של דוד ויהונתן היתה יותר מאפלטונית. צמד פסוקים בספר שמואל המפליגים בתיאור האהבה בין השניים הובילו רבים למסקנה זו: בתיאור המפגש בין השניים נראה כי הסופר המקראי טוען שהיתה זו אהבה ממבט ראשון: ״וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד ויאהבו יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ״ (שמואל א׳ י״ח, א׳), ובהספד של דוד על מות יהונתן, דבריו יותר מרומזים שאהבה זו היתה יותר מאפלטונית: ״צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאוד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים״ (שמואל ב' א', כ"ו).

היהדות המסורתית דוחה את הטענות האלה מכל וכל. לא ייתכן, אומרים הרבנים, שדוד היה הומו, שהרי התורה אוסרת משכב זכר במפורש. טענה זו לוקה באנכרוניזם. על פי חוקרי מקרא בני זמננו, אותם איסורים מפורשים בתורה נכתבו לכל המוקדם מאות שנים אחר כך, בגלות בבל או בתחילת ימי בית שני. יתרה מזאת, קיימות עדויות בתנ״ך עצמו שהומוסקסואליות בימי בית ראשון לא רק שהיתה מותרת, אלא אף היתה ממוסדת כחלק מהפולחן הדתי.

כך, בתיאור ממלכת ישראל בימי ירבעם, כלומר מיד אחרי מלכות שלמה בן דוד, נכתב: "וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה׳ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א׳ י״ד, כ׳). קָדֵשׁ, כך מקובל על פרשני מקרא מסורתיים וחוקרי המקרא בני זמננו כאחד, הוא שם קיבוצי לזונות מקדש ממין נקבה וממין זכר (כנראה בלבוש אשה ואולי מסורסים). אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מכך שצורת פולחן מוזרה זו היתה נהוגה בימי בית ראשון — היא היתה נהוגה בכל המזרח הקדום, בקרב הכנענים ובתרבויות מסופוטמיה. השאלה היא מתי היא פסקה.

דוד ויהונתן בציורו של ג'יאמבטיסטה סימה דה־קונליאנו
דוד ויהונתן בציורו של ג'יאמבטיסטה סימה דה־קונליאנו, 1508 לערך. הטענה של יעל דיין לגבי ההומוסקסואליות שלהם טילטלה את הקואליציהצילום: גטי אימג'ס

ספר מלכים מספק תשובה — בזמן מלכות יאשיהו, בשלהי ימי בית ראשון. על פי המסופר שם, בימי מלכותו הנהיג המלך רפורמה דתית מרחיקת לכת, אחרי שחלקיהו הכהן מצא את ״ספר תורת ה׳״ בבית המקדש. כחלק מתיאור אותה רפורמה נכתב: ״וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה׳״ (מלכים ב׳ כ״ג, ז׳). כלומר, עד אז היה בבית המקדש בית זונות ובו זונות ממין זכר. החוקרים מאמינים שאותו ספר ש״מצא״ חלקיהו במקדש היה גרסה מוקדמת של ספר דברים, ואכן בספר זה אנחנו מוצאים איסור מפורש של זנות קדושה: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת ה׳ אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (דברים כ״ג, י״ח־י״ט).

אם עד ימי יאשיהו היו זונות ממין זכר בבית המקדש, אין אלא להניח שיחסי מין הומוסקסואליים היו נורמטיביים בימי בית ראשון ולכן אין כל מניעה שאהבתם של דוד ויהונתן היתה יותר מחברות קרובה.

האיסור על קיום יחסי מין בין שני גברים מופיע רק בשני פסוקים בתורה, שניהם מאותו קטע בספר ויקרא המכונה ״חוקת הקדושה״, שעל פי חוקרים נכתבה בגלות בבל או בתחילת בית ראשון: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם״ (כ׳, י״ג). הנסיבות שהובילו לקביעת איסור זה לא ידועות לנו, אך ייתכן שהוא מהווה הרחבה של האיסור הקודם על זנות קדושה מספר דברים. אפשרות נוספת היא שמדובר בחקיקה נגד התבוללות, שכן ב״חוקת הקדושה״ מופיע המונח ״תועבה״ בשלל איסורים כמו אכילת מזון לא כשר ועבודת אלילים המזוהים עם גויים.

תהא אשר תהא הסיבה להנהגת האיסור, מהרגע שנקבע ושובץ בספר ויקרא, ההלכה היהודית אוסרת על גבר לקיים יחסי מין אנאליים עם גבר אחר. אך כמובן אין זה אומר שהומוסקסואליות פסקה מלהתקיים בקרב יהודים, במיוחד בהתחשב בעובדה שלאחר שאיסור זה חוקק מצאו עצמם היהודים חיים בעולם ההלניסטי ואחר כך באימפריה הרומית — תרבויות שקידשו יחסים מיניים בין גברים ממעמד גבוה לנערים צעירים.

השאלה באיזו מידה היו חז״ל סובלנים כלפי יחסים מיניים בין גברים היא שאלה סבוכה. בתלמוד נכתב אמנם שמין אנאלי בין גברים הוא חטא חמור, שגורם לליקוי חמה (סוכה כ״ט, א׳) ורעידות אדמה (ירושלמי ברכות י״ג, ע"ג), אך התלמוד (נידה י״ג, ב׳) מבחין בין שני סוגים של ״משחקין בתינוקות״, כלומר קיום יחסי מין עם נערים כנהוג בתרבות ההלניסטית: ״משכב זכור״ שדינו מוות בסקילה ו״דרך אברים״ (סוג של פרקטיקה מינית שאינה כוללת חדירה), שאליה מגלים הרבנים יחס יותר סלחני. בנוסף, חז״ל התירו קיום יחסי מין אנאלים עם ילד מתחת לגיל תשע, כפי שמבאר הרמב״ם (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א', י״ד).

במאמרו ״רבנים וחברים — האם יש יהודים ב׳תולדות המיניות?'״ (זמנים, 1995) מונה דניאל בויארין עדויות טקסטואליות רבות שעל פי פרשנותו — לעתים ספקולטיבית למדי — מעידות על כך שבימי המשנה והתלמוד נהגו יהודים לנהל יחסים הומוסקסואליים בגלוי, אם כי במסגרת ההלכה האוסרת קיום יחסי מין אנאליים עם גברים. בין היתר, הוא מונה את היחסים בין רבי יוחנן ותלמידו ריש לקיש המתוארים במסכת בבא מציעא (פ"ד, א') כדוגמה ליחסים רומנטיים בין רבנים. אף על פי שטענותיו מעניינות, העובדה שחז״ל התירו לשני גברים לישון יחד למרות דאגת רבי יהודה שהדבר עלול לגרור יחסים אסורים בטענה ש״לא נחשדו ישראל על כך" (תוספתא קידושין ה׳, י׳), מצביעה כנראה על כך שיחסי מין בין גברים בימי חז״ל לא היו נפוצים או לפחות לא נעשו בגלוי.

דוד ויהונתן באיור של ג'יימס טיסו לספר שמואל א'
דוד ויהונתן באיור של ג'יימס טיסו לספר שמואל א'צילום: גטי אימג'ס

נטולי הגדרה

הדברים היו עתידים להשתנות. עם חלוף השנים עלו שתי הדתות הגדולות, הנצרות והאיסלאם, ויהודים מצאו את עצמם בקרבתן. בעקבות האיסור על משכב זכר ביהדות, אסרו גם דתות אלו על יחסי מין הומוסקסואליים באיסור חמור, אך בפועל, בעוד שבאירופה אכפה הכנסייה איסור זה, בעולם המוסלמי העלימו עין, וקיום יחסי מין עם נערים ועבדים כפי שהיה נהוג ביוון וברומא היה עניין שבשגרה. הבדל זה בין התרבויות הוביל להבדל דומה בקרב הקהילות היהודיות שחיו בחיק הנצרות ובחיק האיסלאם. בעוד שבספרות הרבנית האשכנזית של ימי הביניים ותחילת העת החדשה יש מעט מאוד אזכורים לקיומם של יחסים הומוסקסואליים בין יהודים, בקרב יהודי העולם הערבי מצויים אזכורים רבים המעידים שהדבר היה נפוץ.

גדולי משוררי ספרד, ובהם שלמה אבן גבירול, שמואל הנגיד ויהודה הלוי, כתבו שירי אהבה הומוארוטיים. הנה לדוגמה קטע משיר של יהודה הלוי: ״יוֹם שִׁעֲשַׁעְתִּיהוּ עֲלֵי בִרְכַּי / וַיַּרְא תְּמוּנָתוֹ בְּאִישׁוֹנָי / נָשַׁק שְׁתֵּי עֵינַי מְתַעְתֵּעַ: / אֶת תָּאֳרוֹ נָשַׁק וְלֹא עֵינָי״. עד כמה נפוץ היה המנהג ניתן ללמוד מדבריו של יוסף קארו בעניין זה בחיבור ההלכתי החשוב ״שולחן ערוך״ (צפת, 1563): ״בדורות האלו שרבו הפריצים יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר״, כלומר, ההיתר שקבעו חז״ל לשני גברים לחלוק מיטה כי ״לא נחשדו ישראל על כך" כבר לא היה תקף בימיו, כפי שמבהירים תלמידיו: ״המחבר כתב כן לפי מדינתו שהיו פרוצים בעבירה זו״.

במאמרו ״משכב זכר בחברה היהודית העותמאנית״ (״ציון״, 2001), מביא ירון בן־נאה דוגמאות רבות לעדויות על קיום יחסי מין בין גברים בקרב יהודי האימפריה העותמאנית. נסתפק בדוגמה אחת מהעיירה בארטה שליד סלוניקי ב–1561, כדי להעיד על הכלל: ״עוד בא דוד בר נסים והעיד איך בזה הקיץ שעבר היה הולך בכפר אחד... וראו שם למושקו זה עם בחור אחד שהיה נרבע עמו במשכב זכור וכשראו אותם ברחו ונתפרדו איש מעל רעהו וברחו עם המכנסיים בלתי קשורים״.

אם כך, אנחנו רואים שהומוסקסואליות מלווה את היהדות לכל אורך ההיסטוריה שלה, אך עם זאת ישנה עובדה אחת מפתיעה: בכל הכתבים היהודיים עד לעת החדשה אין ולו מונח אחד ל״הומוסקסואל״, יש רק תיאור של מעשים הומוסקסואליים. הסיבה לכך היא שהומוסקסואליות היא הבניה חברתית, רעיון שהומצא — לא רק בקרב יהודים אלא בתרבות המערב בכלל — רק באירופה דוברת הגרמנית במחצית השנייה של המאה ה–19, כפי שתיאר מישל פוקו בספרו החשוב "תולדות המיניות — הרצון לדעת" (1976). בעיקר בבירות הגדולות וינה וברלין, הופיעו הפעילים הראשונים לביטול האיסורים החוקיים על משכב זכר ולשינוי יחס החברה לאקט זה (היינריך הַווסְלִי, קארל־היינריך אוּלְרִיך ומגנוס הִירשְׁפֶלד היהודי), הפעילה הראשונה לזכויות לסביות (אנה רוּלִינג), מכון המחקר הראשון לחקר המיניות (Institut für Sexualwissenschaft), כתב העת ההומוסקסואלי הפופולרי ("Der Eigene") והמדעי ("Jahrbuch für sexuelle Zwischenstufen") הראשונים. אין זה מפתיע, אם כך, שבמקום שבו נולדה הזהות ההומוסקסואלית המודרנית, נולד גם המונח לתיאור אותה זהות. את המונח ״הומוסקסואל״ טבע העיתונאי ההונגרי קרל מריה קֶרטבֶּנִי ב–1868. הוא היה גם זה שטבע את המונח המקביל לו, ״הטרוסקסואל״. מעלון אנונימי שפירסם קרטבני ב–1869 התקבל המונח בספרות המדעית הגרמנית ומשם נפוץ לשפות העולם.

קרל מריה קרטבני
קֶרטבֶנִי. טבע את המושג "הומוסקסואל"

מזרחים בלתי טהורים

בתחילת המאה ה–20, ארץ־ישראל היתה לזירת מפגש בין התפיסה הים־תיכונית של ההומוסקסואליות כאקט לגיטימי בין גבר לנער, התפיסה הגרמנית החדשה הרואה בהומוסקסואליות ״זהות״ והתפיסה שהיתה מקובלת באותם ימים בעולם הסלאבי והאנגלוסקסי, שעל פיה — בעקבות האיסור המקראי — משכב זכר הוא חטא ועבירה על החוק. עם כינון המנדט הבריטי, חוקק הריבון החדש חוקים בעניין זה שהיוו בבואה לחקיקה באנגליה. סעיף 152 (2) של פקודת החוק הפלילי 1936, קבע שקיום יחסי מין ״שלא כדרך הטבע״ — הכוונה היא ליחסי מין אנאליים או אוראליים — היא עבירה הגוררת עונש חמור של עד עשר שנות מאסר, לשני המשתתפים. תיאורטית, חוק זה אינו מבחין בין קיום האקט האסור כשמדובר בגבר עם גבר או גבר עם אשה, אך בפועל חוק זה הובן ופורש מאז ומעולם כחוק האוסר יחסי מין הומוסקסואליים.

בעיתונות העברית של ארץ־ישראל בשנות המנדט קיימים דיווחים מרובים על מעצרם ושפיטתם של גברים, לרוב, כאמור, ערבים ויהודים בני עדות המזרח שאצלם היה הדבר מקובל, שביצעו מעשי סדום, כמעט תמיד בנערים ובילדים. לפעמים גם הילדים נענשו. המונח ״הומוסקסואל״ נעדר לגמרי מדיווחים אלו. הציבור העברי בארץ־ישראל נחשף ל״מעשי סדום״ בעיקר ולרוב רק דרך ידיעות עיתונאיות אלו וראה בפרקטיקות אלו סטייה חברתית ועבירה על החוק. אפילו ההומוסקסואלים עצמם ברוב המקרים לא ידעו שהם כאלה, שכן השיח המגדרי שהתפתח בגרמניה לא זכה לתפוצה רחבה בארץ באותם ימים.

לעומת הציבור הכללי, מתי מעט הסקסולוגים בארץ שרכשו את השכלתם בגרמניה, במכון לחקר המיניות בברלין, הכירו את המונח והשתמשו בו בעבודתם אבל התקשו ליישמו על המיניות המזרחית, השונה מזו שהתוודעו אליה באירופה. בכיר הסקסולוגים העבריים, ד״ר אברהם מטמון, מנהל ״המכון להיגיינה ומדעי המין״ בתל אביב, תיאר את מצב ההומוסקסואליות בעיר בראיון לעיתון ״עתון מיוחד״ תחת הכותרת ״הומוסכסואליסטים בת״א״ ב–1940. על פי ד״ר מטמון יש שני מינים של הומוסקסואלים בתל אביב, המזרחי והאירופאי ״הטהור״: ״במזרח נפוץ מאוד נגע זה, אבל בעיקר משכב זכר. מקרי הומוסקסואליות טהורים הם נדירים מאוד לדעתי במזרח. רוב המקרים הם מקרי שחיתות וזימה של משכב זכר, בייחוד בנערים״. לעומת זאת, כתב בהתייחס להומוסקסואליות ״טהורה״: ״עד לפני שנים מעטות לא היה נגע זה נפוץ אצל היהודים לגמרי. אצל האשכנזים ראיתי מקרים נדירים, אבל הם היו בני משפחות דגנרטיביות בהחלט (כנראה הגדרתו לפסיכופתים) והיו בעיקר מקרים של הומוסקסואליזם טהור... סבורני, שבין המקרים בארץ רק חלק קטן הם הומוסקסואלים טהורים, רובם הם בעלי־שחיתות מובהקים״ (מצוטט מתוך: ״נגע נפוץ במזרח: תיאורים של הומוסקסואליות בעיתונות העברית של תקופת המנדט״, עפרי אילני, ״זמנים״ 131, 2015).

נשים מסוללות

עם סיום המנדט וקום מדינת ישראל פקודת החוק הפלילי, על הסעיף האוסר יחסי מין ״שלא כדרך הטבע״, התקבלה כחוק במדינת ישראל. אבל ב–1953 הנחה היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן (שנולד והתחנך בגרמניה הליברלית של ראשית המאה ה–20) את התביעה הכללית לא להגיש כתבי אישום בסעיפים אלו, וב–1956 הורה למשטרה לא לחקור חשד לעבירות אלו. בעקבות הנחיות אלו אכן היתה ישראל מדינה ליברלית יחסית ביחסה להומוסקסואליות בשנות ה–50 ובתחילת שנות ה–60, אף על פי שהתפיסה כאילו הומוסקסואליות היא עבירה על החוק הובילה לכך שמפגשים מיניים בין גברים התרחשו בחשאי, והמשטרה התעמרה בהומוסקסואלים, גם אם הדבר לא הוביל בסופו של דבר למשפט.

בשנות ה–60 החלה בעולם המערבי מגמה של ליברליזציה ביחס להומוסקסואלים ומדינות רבות החלו מתירות קיום יחסי מין בהסכמה בין גברים בחוק. בולטת במיוחד היתה התנועה לביטול האיסור בארצות הברית, כחלק מתנועת זכויות האדם של אותן שנים. מגמות אלו במערב החלו לחלחל אל החברה הישראלית באמצעות סרטים, הצגות, ספרים ודיווחים בעיתונים. ב–1975 הוקמה ״האגודה לשמירת זכויות הפרט״, הארגון הראשון בישראל לקידום זכויות הומוסקסואלים, בהשראת ארגונים דומים בארצות הברית. ב–1979, התקיימה בתל אביב ההפגנה הראשונה לזכויות הומוסקסואלים ובסופו של דבר, ב–1988 ישראל יישרה קו עם העולם המערבי וביטלה את האיסור החוקי על יחסי מין ״שלא כדרך הטבע״.

בשנות ה–90 חלה הטבה הדרגתית ביחס של החברה הישראלית להומוסקסואליות, בין היתר בעקבות פרסום מחקרים החל מ–1992 שהראו שהומוסקסואליות היא במידה רבה נטייה מולדת ולא בחירה. בנוסף, הומוסקסואליות, שהתנהלה במחשכים בשנים שבהן נתפסה כעבירה על החוק, החלה להיראות בציבור ובתרבות הפופולרית בגלוי וכך נחשף הציבור להיותם של הומוסקסואלים אנשים כשאר האדם ולא ״סוטים״ או ״עבריינים״. עם זאת, בקרב הציבור הדתי השינוי מהווה שאלה קשה שטרם נמצא לה פתרון — איך ליישב את התפיסה החדשה של הומוסקסואליות כזהות מולדת ונורמטיבית עם האיסור המקראי המפורש?

אשר ללסביות, שכמעט שאינן מוזכרות ברשימה זו — הסיבה היא שהספרות הרבנית כמעט שלא מתייחסת לתופעה זו מעבר לאיסור התלמודי על ״נשים המסוללות זו בזו״. באותו אופן, החוק הישראלי מעולם לא אסר על מגע מיני בין נשים. מעניין לציין שבלשונות אירופה מונחים ללסביות מופיעים לפני המאה ה–19, כך שניתן לטעון שההבניה החברתית ״לסבית״ קודמת להופעת ה״הומוסקסואל״.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ