שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
רם אוריון. מתפרנס רק כמוזיקאי, בניגוד לרוב היוצרים בזירת המוזיקה העצמאית בישראל
רם אוריון. מתפרנס רק כמוזיקאי, בניגוד לרוב היוצרים בזירת המוזיקה העצמאית בישראלצילום: דניאל צ'צ'יק
בן שלו
בן שלו

באמצע הראיון רם אוריון נאלץ לכבות שריפה קטנה של גיטריסטים. בלילה הקודם הוא התארח בהופעה של להקת "D.R.Y" במועדון לבונטין 7 בתל אביב ושכח על הבמה את הכבלים של הגיטרה שלו. אחרי הראיון הוא היה אמור לעלות על הוואן שלקח את אסף אמדורסקי ולהקתו למועדון הפטרייה בקיבוץ דן שבגליל העליון. אוריון, שמנגן בלהקת ההופעות של אמדורסקי, ביקש ממנהלת ההופעה של הזמר שהוואן יעשה עצירה קצרה בלבונטין 7 כדי שיוכל לאסוף את הכבלים. "היום עוד הייתי מסתדר איכשהו בלעדיהם, אבל גם מחר יש לי הופעה", הוא הסביר למנהלת בטלפון (למחרת הוא הופיע עם ערן צור, שבלהקתו הוא מנגן כבר שנים רבות, במועדון האוזןבר בתל אביב).

כשמעברו השני של הקו נשמעו היסוסים, השתחלה נימה סרקסטית לדיבור של אוריון. "מי יביא לי את הכבלים — בנון?" הוא שאל. לא בטוח שהפרפראזה על הרפליקה האגדית מ"מציצים" היא ששיכנעה את המנהלת, אבל העניין סודר ואפשר היה להמשיך בראיון. "עכשיו אתה מבין למה אחרי כמה שנים כאלה הרגשתי צורך לנסוע?" אמר אוריון.

הוא התכוון לנסיעה שלו לאיסלנד בסוף 2014, שבה החל להיכתב אלבומו החדש והמצוין, "גרמנים באוגנדה", שיושק ב–15 ביוני במועדון הבארבי בתל אביב. הרצון לנסוע, להתרחק מהשגרה, נבע במידה רבה מכך שבשנים האחרונות אוריון עבד בלי הפסקה, כפי שהדגים הלו"ז המאוד צפוף שלו בימים שלפני ואחרי הראיון (שלוש הופעות בשלושה ערבים). בניגוד לרוב היוצרים בזירת המוזיקה העצמאית בישראל, שמתפרנסים מעבודות שאינן קשורות למוזיקה או מהוראה, אוריון מתפרנס אך ורק כמוזיקאי עובד: מהופעות שלו, מהפקה של אמנים אחרים ומנגינה בלהקות של זמרים כמו אמדורסקי, צור או עמיר לב. יש לו הרבה מאוד אפשרויות לשכוח כבלים.

"זה מצב מבורך, אני מרגיש בר מזל שאני עסוק כל הזמן", אומר אוריון ומוסיף שזה לא היה כך תמיד. הוא מספר שלפני כשמונה שנים, זמן קצר אחרי שהוציא את אלבום הבכורה שלו, "כן" (שקדמו לו שני אלבומי אי־פי), הוא החליט להפסיק להופיע כסולן, בין השאר מסיבה כלכלית. "הייתי מאוד עני. זה נעשה מתסכל ומדאיג", הוא אומר. "גם מבחינת נפשית, אנרגיות ודאגות, ההרגשה היתה שאני מוציא יותר מאשר מקבל. אז אחרי הופעה בבאר שבע החלטתי שאני לא קובע יותר הופעות. זאת לא היתה בדיוק פרישה, יותר כמו צמצום פעילות. אבל באיזושהי תפנית קוסמית, ברגע שהגעתי למסקנה הזאת התחילו פתאום להגיע אלי כל מיני הצעות שהיו גם מעניינות וגם משתלמות, ונכנסתי לשגרת עבודה אינטנסיבית, שהבעיה היחידה שלה היא שהיא לא משאירה זמן לכתוב שירים. מכאן בא הרצון לנסוע".

בדצמבר 2014 אוריון נסע לאיסלנד לחודש. מדוע דווקא לשם? "זה מקום שמשך ועניין אותי, כמו שהוא מעניין הרבה אנשים", הוא אומר. "אולי היתה איזושהי השפעה של הסרטים הדוקומנטריים על ביורק ו'סיגור רוס'. אהבתי את זה שאני נוסע לשם בחורף, כשיש מעט מאוד שעות אור (חמש, ליתר דיוק — מ–11:00 עד 16:00). זה היה נהדר. רציתי לחוות מציאות שונה לחלוטין מהמציאות שאני מכיר".

הוא לקח אתו גיטרה חשמלית, מכשיר הקלטה שמאפשר להקליט בארבעה ערוצים, ומחברת. בימים היה מנגן בדירה ששכר ברקיאוויק, בלי מטרה מוגדרת, עד שאיזשהו מהלך מוזיקלי מאולתר היה זוקף את אוזנו ונהפך לגרעין של לחן. בערבים היה יוצא לברים ומועדונים בעיר וכותב בהם מחשבות ורעיונות, שאחרי עיבוד וסינון נהפכו לשירים. 

אחד השירים האלה נוצר אחרי שהזמרת הילה רוח, שמשתתפת באלבום בכתיבה ונגינה, יעצה לאוריון לכתוב כאילו היה מצלמת אבטחה. התוצאה היתה "פלומה", כשמו של הבר שבו ועליו הוא נכתב: "כולם דומים, שפה צפונית/ שיער בהיר, בגדים כהים/ שולחן ליד הקיר/ תקוע, לא מכיר/ יחיד שלא נכנס פה לתבנית/ שוהה זמני ללא תוכנית". הבדידות והניכור תססו החוצה בצורה של רוק גיטרות מחודד ועצבני.

מצלמת האבטחה פעלה, אם כי בצורה פחות שיטתית, גם בשיר שנועל את האלבום, "יותר". הוא נכתב אחרי הופעה של יו קורנוול, הסולן של "הסטרנגלרס", שהזדמן לרקיאוויק באותו זמן כמו אוריון. "יותר" כולל בין השאר את המשפטים המהדהדים "אנשים בגילי מדכאים אותי/ אולי אני מדכא אותם גם". כשחושבים על המוזיקאים שאתם אוריון מרבה לשתף פעולה, זאת אמירה לגמרי לא מפתיעה. השותפים העיקריים שלו באלבום החדש הם הילה רוח, אסף עדן (רייסקינדר) וקוסטה קפלן. הם בסוף שנות ה–20 או תחילת שנות ה–30 לחייהם. אוריון ניגן ב"נושאי המגבעת" כשהם היו בגן. בשנה הבאה הוא יהיה בן 50.

"יכול להיות שהקרבה שלי למוזיקאים צעירים נובעת מכך שבניגוד לרוב היוצרים בני גילי, אני נשאר באותו אזור יחסי של המגרש", אומר אוריון. "בכל מקרה זאת בחירה אורגנית, לא מחושבת. המקום שבו נמצאים האנשים הצעירים הוא המקום הכי מעניין. הלהקות הכי טובות, ההופעות הכי טובות. שם אתה יכול לקבל השראה ואנרגיה, וזה מה שאני עושה. אין לי עניין לחוות דברים שכבר קרו".

אוריון בהופעה.
אוריון בהופעה. צילום: דודו בכר

אבל יש גם אירוניה עצמית במשפט "אנשים בגילי לא מעניינים אותי"?

"אה, בדוק. אני גם בגילם. בהופעה של יו קורנוול ראיתי את הגרסה האיסלנדית לבוגרי הפינגווין. אלה שבאים עם מעילי עור וחולצות של הלהקות. תהיתי אם הם מסתכלים עלי וחושבים את אותו דבר, שגם אני יאפי נוסטלגי. לא יודע אם אני כזה, אבל עובדה שהייתי שם".

אחת התכונות שמייחדות את אוריון, מאז ומתמיד ובמיוחד באלבום החדש, היא היכולת שלו ליצור מוזיקה שיש בה גם דיוק וגם חספוס. "גרמנים באוגנדה" הוקלט כולו בביתו של הזמר בדרום תל אביב, להבדיל משני אלבומיו הקודמים, שהבסיס שלהם הוקלט באולפן עם להקה. באלבום החדש לא היתה בכלל נגינה של להקה, ברוב השירים מכונות תופים החליפו את המתופף החי, וגם כשמתופף (שי ברוך) ניגן, הסאונד של התופים סוגנן כך שיישמע כמו צליל של מכונת תופים. 

"יש באלבום הזה יישום של תפישות שמגיעות מעולם הלו־פיי, אבל ההקלטה עצמה היא ברזולוציה גבוהה, ולכן אני מתייג אותו כ־Mid-Fi", אומר אוריון. "זה מושג שאני חושב עליו כבר כמה שנים, גם בהקשר של 'הפה והטלפיים' (הלהקה שבה אוריון חבר ביחד עם אהד פישוף ואסף גברון, ב"ש)". 

אז יכול להיות שאתה מוזיקאי המיד־פיי הראשון. או לפחות הראשון שמגדיר את עצמו כך.

אוריון מחייך ואומר: "ברגע שהמונח הזה התיישב לי בראש, הבנתי שהרבה דברים שאני אוהב, ובוודאי הרבה ממה שאני עושה, נופלים לקטגוריה הזאת. מוזיקה שהיא יותר מלו־פיי, אבל מצד שני היא לא הפקה אולפנית מורכבת ומתוקתקת".

הגישה הזאת משקפת את המציאות הכלכלית שבה מוזיקאים עצמאיים פועלים כיום הרבה יותר מהגישה המסורתית של הקלטה נקייה באולפן.

"נכון. זה חלק מהביקורת שיש לי על שיטת מימון ההמונים, שכל כך רווחת היום באינדי. יוצרים מהליגה שלי מגייסים 40 או 60 אלף שקל בשביל ללכת להקליט באולפן. זה נראה לי תלוש מהמציאות. לא צריך אולפן כדי לעשות מוזיקה, והסכומים שהמוזיקאים מבזבזים הם לא פרופורציונליים לגודל השוק. הגישה של המיד־פיי נראית לי פרופורציונלית וכנה, חוץ מזה שהיא נשמעת טוב בעיני. היא באמת משקפת סיטואציה של זמן ומקום".

ואם הצליל הזה ירחיק חלק מהמאזינים הפוטנציאליים שלך, שאולי אוהבים סאונד יותר נקי?

"אני לא יכול לחשוב בצורה כזאת. אני רק יכול לחשוב אם הסאונד משרת את השיר כמו שצריך, או שעם כל הקסם והחיבה לדמואים, שזאת מחלה קשה, הצליל המחוספס לא משרת את השיר, ואז אני מחליף אותו — ואת זה עשיתי רוב הזמן. לכן גם את המיקס של האלבום עשה אורי ברק, שהוא איש הסאונד הכי טוב שאני מכיר. אני חושב על מה שיפה ומדויק ופוגע בעיני".

"יפה" במושגים של האסתטיקה שלך.

"בעיני זה אבסולוטי. יפה זה אומר גם מעניין, ושיהיה בו רגש, ושתהיה בו כנות, ושתהיה בו אנרגיה. כל הדברים האלה. זה 'יפה' בעיני".

השיר היחיד באלבום החדש שבו אוריון חרג מהגישה המאוזנת של המיד־פיי ועבר למגרש המלוכלך של הלו־פיי הוא "הגופה של ארץ ישראל היפה". הרעיון לשיר הזה עלה כשאוריון התארח בבית של חברים בקיבוץ עין חרוד מאוחד. אווירה השקיעה שהוא ספג שם, כל הטרקטורים והקומביינים הנטושים שהוא צילם בעניין, העלו בדעתו את "Dismaland", יצירתו של אמן הרחוב האנגלי בנקסי, שהפך אתר נופש נטוש באנגליה למעין "דיסנילנד בלהות" כדברי אוריון.

"אני יליד סוף שנות ה–60, וכשגדלתי קיבוצים היו עניין", הוא אומר. "הקיבוצניקים, התוצרת שלהם, האידיאולוגיה — חגגו את כל הדברים האלה. כשהייתי שם זה היה מאוד לא חגיגי, אבל היו הדים של כל הדברים האלה. של מה שהקיבוצים היו או נחשבו פעם. כשחזרתי משם היה לי השם 'הגופה של ארץ ישראל היפה' וביקשתי מקוסטה (קפלן) שיכתוב מלים שתהיה בהם אווירה של פסיכדליה אפלה".

השיר, שרוקע במקצב ממוכן ומטריד, כולל בין השאר את השורות: "והגופה מוטלת חרוכה/ על אלונקה בין הקוצים עוד במקום בו נשכחה/ והגופה מוטלת ערופה/ עדיין לא מודעת כלל לסכנה שנשקפה/ והגופה מוטלת עטופה/ בבד שפעם היה דגל ונמחק מהמפה".

"לא בטוח כמה היא היתה יפה, ארץ ישראל היפה", אומר אוריון. "האמת היא שזה לא משהו שצריך להתגעגע אליו. אין בכי בשיר הזה".

גם לא שמחה.

"זאת עובדה. היא פשוט שם, הגווייה".

"Dismaland", חלק מיצירתו של אמן הרחוב בנקסי בבריטניה. כמו הטרקטורים והקומביינים הנטושים
"Dismaland", חלק מיצירתו של אמן הרחוב בנקסי בבריטניה. כמו הטרקטורים והקומביינים הנטושיםצילום: רויטרס

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ