מוחמד עלי: מאלוף חצוף לגיבור עממי - ענפים נוספים - הארץ

מוחמד עלי: מאלוף חצוף לגיבור עממי

מוחמד עלי גדל כאזרח סוג ב', נתפס כמהפכן מסוכן והפך לאויב האומה כשסירב להילחם בווייטנאם. השינויים שחלו בו ובארה"ב סללו את הדרך להתהוותו כגיבור לאומי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ג'ורג' בוש הבן מעניק למוחמד עלי את מדליית החירות, ב-2005
ג'ורג' בוש הבן מעניק למוחמד עלי את מדליית החירות, ב-2005צילום: KEVIN LAMARQUE/רויטרס
חמי שלו
חמי שלו
ניו יורק

מוחמד עלי היה גדול מהחיים, במלוא מובן הקלישאה. הוא היה מתאגרף מחונן, אולי המחונן שבמתאגרפים, אבל גם מרדן, נון-קונפורמיסט, שובר מוסכמות, לוחם חופש, סרבן מצפון, גיבור עממי, אייקון תרבותי ומשורר מלידה. הוא היה מגה-סלב בקנה מידה עולמי, פורץ דרך בעידן של תמורה ומבוכה, ספורטאי חסר השכלה שבשנינותו ובמעשיו העניק השראה לבני עמו ולבני דורו.

אני עדיין זוכר כל שנייה מההתמודדות החוזרת של עלי על תואר אלוף העולם במשקל כבד במאי, 1965, מול סוני ליסטון: את הקול ההמום של השדר שבקע מהרדיו, את התדהמה שאחזה בי ובחברי כשהמאבק הסתיים כשאך בקושי החל. הנוק-אאוט שהחטיף לליסטון אחרי שתי דקות בסיבוב הראשון עורר מאז שמועות ותיאוריות על משחק מכור, אבל באותו היום עלי הפך מאלוף באיגרוף לבן-אלים נערץ. "תקום ותילחם, יא אפס", הוא צעק ליריבו המושפל, כשהוא גוהר מעליו, חייתי ויהיר, מכנסיו הלבנים הקצרים בוהקים על רקע עורו השחור והמזיע, בפוזה שנקלטה על ידי המצלמה והוגדרה על ידי המגזין "טיים" כצילום הספורט הטוב בכל הזמנים.

עוד על מוחמד עלי:לנצח את היריב, את גבולות הגוף ואת הצבע | מוחמד עלי היה ויישאר הגדול מכולם | הקרבות האיקונים של מוחמד עלי | מוחמד עלי מת: פרידה מאלוף, נביא ואהוב האדם

עלי לא היה המתאגרף הראשון שזכה לתהילת עולם. כשנחשף לראשונה לזרקורי התקשורת לאחר זכייתו במדליית זהב באולימפיאדת רומא בשנת 1960, שמותיהם של מתאגרפי עבר כמו ג'ו לואיס, ג'ק דמפסי, רוקי מרציאנו או שוגר ריי רובינסון, יחד עם בני דורו של עלי כמו ליסטון ופלויד פאטרסון, כבר היו לנכסי צאן ברזל של הפולקלור האמריקאי. אבל איש מהם לא היה מוכשר כעלי, איש מהם לא היה יפה כמוהו, איש לא היה אינטיליגנטי או שנון כמותו, איש לא משך לאיגרוף את השמנה והסלתה של ארה"ב, איש לא היוון את הצלחתו ותהילתו כדי להפכם לבמה פוליטית ואידיאולוגית ואיש מהם לא היה חולם לוותר על הכל - על הקריירה, על התהילה, על המיליונים - כדי לקיים את צו מצפונו.

אי אפשר לעכל היום את הסנסציה שחולל עלי מבלי להבין את העולם השמרני והמפלה בו גדל ושגשג. הוא נולד ב-1942 בלואיוויל, קנטקי, כאזרח סוג ב' במשטר שבינו לבין אפרטהייד אין אפילו פסע. לו ולמשפחתו אסור היה לשבת במסעדה ליד לבנים, ללכת עמם לשירותים או לשתות מברזי המים שיוחדו להם. בשנות התבגרותו הוא זועזע עד עמקי נפשו מהלינץ' המפורסם שבוצע במיסיסיפי בשנת 1955 בבן גילו, אמט טיל, שנחשד בפלרטוט עם אשה לבנה. עלי הכפיל לאחר מכן את אימוניו ואת מאמציו, והחל לצבור הצלחות. כשעלה לגדולה, האדמה כבר רעדה מתחת לרגליה של ארה"ב, בדרום התנהלה מלחמת אזרחים על שוויון זכויות, הנשיא האהוב ג'ון קנדי נרצח בדאלאס, מלחמת וייטנאם עמדה בפתח ובעקבותיה המהפכות החברתיות והתפיסתיות שחוללה.

עלי היה תוצר של עידנו אך הפך גם לאחד ממעצביו. מהותו, כמו תקופתו, היתה מרדנית. היא הרתיעה את השמרנים ואת אבירי הסטטוס-קוו. סגנונו החמקני וריקודיו האלגנטיים בזירה, שהתישו את יריביו לפני שניחתה עליהם מכת המחץ, הרגיזו את המבקרים אוהדי הכסאח הקלאסי. החלטתו להשיל מעליו את "שם העבדים" קסיוס קליי, כפי שכינה אותו, ולהמירו במוחמד עלי, ציירה אותו כמהפכן שחור ומסוכן, מהסוג שהסית אז המונים לשרוף את הבית על יושביו. התחברותו לגורמים איסלאמיים רדיקליים שהטיפו לשנאת לבנים - ויהודים - הפחידה את האמריקאים עשרות שנים לפני שהבינו בדיוק מדוע. סירובו העיקש לשרת בווייטנאם ונכונותו לוותר לשם כך על התואר ועל ההכנסות ועל החופש שלו, כל אלה העניקו השראה למתנגדי המלחמה אך הפכו אותו לאויב האומה בעיני הממשלה ותומכיה. "אני אמריקה", הטיח בפניה במפגן של "כוח שחור" אחרי שהורשע בסרבנות.

ולמרות זאת, ההתרסה הבוטה שלו רוככה על ידי הצחוק וההנאה שריצדו בעיניו, שחצנותו חסרת הגבולות רכשה אוהדים בזכות הבידור שסיפקה לרבים ומסריו החתרניים רופדו בלשונו החלקלקה, בפואטיקה השנונה שבפיו ובמכתמים הקצרים והקולעים שהפכו לנכסי צאן ברזל הרבה לפני שטוויטר הגדירם ב-140 תווים. "מרחף כפרפר ועוקץ כדבורה", הוא נידב לפני ה"תגרה בג'ונגל" נגד ג'ורג' פורמן בזאיר ב-1974; "אנצח את הגורילה במנילה", אמר על העימות ב-1975 בבירת הפיליפינים נגד ג'ו פרייזר, שלעולם לא סלח לו; "אין לי ריב עם הווייטקונג", אמר על האויבת המרה, "הבעיה שלי היא עם אנשים לבנים".

ההספדים הנרגשים המושמעים מאז מותו בגיל 74 מתארים את תחנתו האחרונה, כגיבור נערץ על ארה"ב כולה, אך לא את הדרך הארוכה שעשה כדי להגיע אליה. סגנונו, שנינותו וכישרונו של עלי אמנם משכו לזירת האיגרוף מלכתחילה סופרים, אנשי תרבות וסלבריטאים, שהעניקו לספורט הילה חדשה של מכובדות אינטלקטואלית, וסירובו לשרת בווייטנאם הפך אותו לגיבורם של מיליונים שהשתייכו ל"דור תרבות הנגד", אף שבזו לאיגרוף שבו עסק. ובכל זאת, במשך שנים רבות עלי נתפס על ידי רוב האמריקאים כדמות שנואה, מפחידה ומאיימת. המהפך החל רק אחרי שבית המשפט העליון זיכה אותו בשנת 1971 מהרשעתו בסרבנות, דעת הקהל הפנתה בעצמה עורף למלחמה בווייטנאם, עלי חולל קאמבק מדהים כשנטל חזרה את התואר שנלקח ממנו לא פעם אלא פעמיים, והעיקר - הוא החל להתרכך ולהשתנות. הנשיא ג'ורג' בוש, יציר כפם של החוגים השמרנים שנרתעו מעלי יותר מכל, העניק לו בשנת 2005 את עיטור החופש בטקס מרגש בבית הלבן. הוא כינה אותו "איש של שלום" והגדירו כ"גדול בכל הזמנים".

אותות מחלת הפרקינסון ממנה סבל ב-32 השנים האחרונות כבר ניכרו אז מאוד. עלי לא הסתיר אותם ולא הסתתר בגינם. בכל אחת מהופעותיו הפומביות המרובות, בדרך כלל באירועי צדקה או כאורח כבוד באירועים המוניים, האמריקאים חשו כלפיו חמלה: הניגוד בין האדוניס שהיה לשבר הכלי שנהיה עורר זעזוע. גם אם אין הוכחה מדעית שהידרדרותו נגרמה בשל המהלומות שניחתו עליו בזכות כושר הספיגה המדהים שלו, עבור רבים הקשר לא רק קיים אלא גם מפליל. האיגרוף איבד מאז מזוהרו, גם בשל כך, והוא נחשב היום לענף ספורט אלים, מסוכן ופרימיטיבי. ממילא אין וגם לא יכולים להיות יורשים למוחמד עלי, האחד והיחיד: לא בזירת האיגרוף, לא באומץ הלב ובקריאת התיגר על הסדר הישן, ולא ברושם העמוק שהותיר אצל בני דורו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ