שלום עליכם והזעזועים ההיסטוריים של זמנו - עיון - הארץ

שלום עליכם והזעזועים ההיסטוריים של זמנו

ראשית הקריירה של שלום עליכם כסופר מתרחשת באחת התקופות המשבריות ביותר ליהדות מזרח אירופה. איך אפשר להסביר שאין זכר לכל זה בכתיבתו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דן מירון

שלום עלי‎‏כם הבקיע אל תוך התודעה הציבורית של יהדות מזרח אירופה במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה הי"ט, רגע היסטורי מכריע בחשיבותו. הוא זכה להכרה רחבה כמספר, כסטיריקן וכבדרן לאומי בדיוק באותן שנים ספורות שבהן שונו תנאי הגורל הפוליטי ומושגי הזהות של אותה יהדות. תהליכי תמורה שתססו במעמקיה כעשר או אולי חמש־עשרה שנים קודם לכן, הגיעו באותן שנים ספורות, בנסיבות של זעזוע מחמת סדרה של משברים, לרגע התגלעות וההתממשות, אותו רגע שבו הופכים תנאים טנטטיביים למה שנראה כממשות, ומה שהיה קיים בכוח יוצא אל הפועל ומעצב מחדש את התודעה ואת הזהות. רגע כזה הוא בהכרח גם רגע של משבר תרבותי וספרותי, שאף הוא מוציא מן הכוח אל הפועל מגמות ואפשרויות שריחפו כבר קודם לכן מעל פני התרבות והספרות אבל רק עתה הן נהפכו לממשות תרבותית־ספרותית יציבה ואיתנה, שהשפיעה עמוקות הן על יצרני הספרות הן על צרכניה.

שלום עליכם, שכוכבו דרך בדיוק בשעה שבה התחוללו השינויים האלה, היה בנה המובהק של התקופה החדשה, שהחלה ב"סופות בנגב" של שנות השמונים הראשונות. תקופה זו עדיין לא זכתה לכינוי משכנע ומקיף. בתחומי המחשבה הציונית היא נקראת תקופת "חיבת ציון" בהיותה מזוהה עם השלב הראשון, הפרֶה־הרצליאני, של התפתחות התנועה הציונית. אבל התקופה סומנה גם על ידי הופעת אידיאולוגיות יהודיות לאומיות שלא עלו בקנה אחד עם הציונות ואף התנגדו לה. אולי אף יותר מכך איפיינה את התקופה התחלת ההגירה הגדולה של יוצאי יהדות תחום־המושב בממלכה הרומנובית, וכן של קיבוצים יהודיים חשובים מחוץ לתחומי הממלכה, אל מעבר לים, ואפשר לכנותה תקופת העקירה או ההגירה, איבוד הקשר ההיסטורי עם המקום, עם אורח החיים הקבוע, עם האתוס המבוצר והדומיננטי, שהטביעו חותם כה עמוק בקיום יהודי שנראה לכאורה אינרטי או סטטי (אף כי מעולם לא היה כזה בפועל).

אפשר לתאר את התקופה גם על פי עשרות התפתחויות אחרות, כגון החדירה המאסיבית של הכלכלה הקפיטליסטית למזרח אירופה והשינויים החברתיים העצומים שחדירה זו חוללה; או השינוי הדרמטי של הדמיון וההשגה הגיאוגרפיים של יושבי מזרח אירופה על ידי הרישוּת של המרחב היבשתי הגדול שבו חיו ברשת מסועפת של מסילות ברזל. מבחינה ספרותית ניתנת התקופה גם לזיהוי על פי השתלטות הריגוש על השיח הרציונליסטי והתגלותו בגעש סנטימנטלי, בדמעוניות, בצחוק, בדמעות שמבעד לצחוק ובצחוק שמבעד לדמעות, בדומיננטיות של מה שכינו בשעתו "סער ופרץ" וכן Sensibility, ואף קבעו על פי מושגים אלה כינויים שונים של העידן ההיסטורי התרבותי הזה, כגון עידן הרגישות, The Age of Sensibility.

יהיו כינוייה ואיפיונה של התקופה אשר יהיו, שלום עליכם היה המספר היהודי המובהק, העקרוני שלה כשם שביאליק, שיופיע בשמי הספרות העברית כשמונה שנים אחריו, יהיה המשורר היהודי העקרוני שלה. השניים הם כוכביה הספרותיים הזוהרים ביותר של התקופה, והם קשורים ביניהם בקשרים שמשמעותם הרוחנית־התרבותית עודנה טעונה חקירה והבהרה, שלא תיעשה במסגרת עיוננו זה. עיקר ענייננו כאן הוא במהות ובצורת הקשר שנתהווה בין יצירת שלום עליכם כשלעצמה לבין ההנחות הרוחניות והאסתטיות שהתחייבו מן השינויים שחלו בחיים היהודיים בעשור שבו החל הסופר בפעולתו. הבנת הקשר הזה מותנה בראש ובראשונה בהפניית תשומת הלב אל הדרך המיוחדת שבה הגיב — ומותר גם לומר, נמנע מלהגיב — על מה שנראו כמאורעות וכמצבים הבולטים שאיפיינו את התקופה. לכאורה, ובמפתיע, הוא כמעט נמנע במשך זמן רב מאוד מלהגיב על הבולטים שבמאורעות ושבמצבים אלה.

מסע הלוויה של שלום עליכם אל בית העלמין היהודי "הר נבו" ברובע קווינס בניו יורק, ארה"ב, 15.6.1916
מסע הלוויה של שלום עליכם אל בית העלמין היהודי "הר נבו" ברובע קווינס בניו יורק, ארה"ב, 15.6.1916

מקובל לחשוב שמה שגרם יותר מכל לזיעזוע החיים היהודיים במזרח אירופה בשנות השמונים של המאה הי"ט היתה הפגישה הקטסטרופלית של העוני היהודי החדש, המחריף והולך, עם הפוגרומים הנרחבים בדרום הממלכה בשנים 1882-1881. ההתקבצנות המהירה של חלק גדול מן האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה עקב החיסול הגובר והולך של המבנה הכלכלי הפיאודלי הישן, שבו היתה תלויה הכלכלה המסורתית של מה שמכנים ה"עיירה" היהודית (אותו יישוב קדם־עירוני זעיר ששירת מרחב חקלאי סמוך לו ותיווך בין איכריו לעולם שמחוצה לו), יצרה תחושה חריפה של חוסר ביטחון קיומי כלכלי; ואילו הפוגרומים הוסיפו לתחושה זו את תחושת חוסר הביטחון הקיומי הפיסי.

הצירוף של שתי התחושות טילטל טלטלה עזה את כלל הציביליזציה היהודית המזרח אירופית. הוא שהוציא המונים מבתיהם והפכם לפליטים ולמהגרים; הוא ששינה את המבנה המעמדי של החברה היהודית; הוא שגרם להופעתה של עיתונות יהודית יומית, שעסקה לא בענייני השכלה וטיפוח ערכי ההומניזם והרציונליזם בקרב העלית הלמדנית של החברה, אלא בשאלות הקיום הפוליטיות והכלכליות הבוערות של ההמונים; והוא שיצר שיח חברתי־לאומי מתוח וקולני שבמסגרתו נולדו והתפתחו האידיאולוגיות הלאומיות החדשות, כגון הציונות מזה והסוציאליזם היהודי האנטי־ציוני מזה.

והנה, שלום עליכם, אף על פי שהיה בעצמו ציוני נלהב והסופר המעורב כמעט יותר מכל אחר במהפכת העיתונות היהודית שהתרחשה בשנות השמונים של המאה, כמעט לא נזקק ישירות לכל הנושאים הבוערים הללו — פוגרומים, הגירה, עוני מנוול, התארגנות הפרולטריון — כך עד לסוף שנות התשעים של המאה, כלומר במשך כל המחצית המוקדמת של הקריירה הספרותית שלו. זאת לעומת סופרים אחרים בני התקופה שהעמידו נושאים אלה במרכז יצירותיהם לאחר שדחו לצדדים, לפחות לזמן מה, את הנושאים העיקריים של סיפורת ההשכלה: המאבק בתוך החברה היהודית בין האבות והבנים, בין "חשוכים" ו"נאורים".

לדוגמה, עניין הפוגרומים והזעזוע החברתי העצום שהם גרמו: עקירה ממקום יישוב, הגירה, נוודות, אפילו סחר הזנות היהודי הפנים־אירופי והטרנס־אטלנטי שמקורו בזעזוע זה, ולעומתם ניסיונות הקולוניזציה היהודית בארגנטינה ובארץ ישראל, ייסוד המושבות שם, הוויכוח הסוער על כיוון ההגירה — אמריקה או ארץ ישראל וכו'. ש"י אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים), לכאורה המֶנטוֹר של שלום עליכם, הפך את כל אלה לנושאים העיקריים של יצירתו בשנות השמונים והתשעים, בסיפורים כגון "בסתר רעם", "הנשרפים", "בימי הרעש", "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה", ובייחוד ברומאן החברתי המרכזי שלו שנכתב באותן שנים, "בעמק הבכא" — הגירסה המורחבת, ההיסטורית־הלאומית, של החיבור המשכילי הקטן משנות השישים של המאה, שבו המליץ על מדעי הטבע כ"טבעת מופת", התרופה היחידה להזיות המשיחיות של חברה יהודית מרוששת.

שלום עליכם
שלום עליכם

פרץ סמולנסקין, אבי הלאומיות ה"רוחנית", תיאר את הפוגרומים והגיב עליהם ברוח ציונית ברומאן האחרון שלו, "נקם ברית". מרדכי ספקטור, בן דורו וחברו של שלום עליכם, הקדיש לנושאי הפוגרום וההגירה האלה כמה מן הרומאנים שכתב בשנות השמונים כגון "עניים ואביונים", ה-Les miserábles של ספרות יידיש הצעירה מאותן שנים, שבו תוארה בפירוט השפעת הפוגרומים, וכיצד היא פוררה כלכלית ומוסרית את החברה היהודית בת הזמן. נושא סחר הזנות היהודית, שפרח על רקע ההתפוררות החברתית הזאת, עולה בתוקף רב הן ב"בעמק הבכא" והן ב"עניים ואביונים". שלום עליכם עתיד היה להגיע לנגיעה בנושא זה רק ב-1903 (בסיפור "כל נדרי"), ואילו להתמודדות של ממש אתו ועם שורשיו החברתיים הגיע רק בשנת 1909 בסיפורו החשוב "איש מבואנוס איירס", חקירתו המעמיקה ביותר בקשר בין עוני, הגירה והתדרדרות המוסר בחיים היהודיים, שנכתב במסגרת סדרת "סיפורי רכבת".

בניגוד לבני זמנו אלה, שלום עליכם נמנע בשיטתיות לאורך התפתחות יצירתו המוקדמת והתיכונה מלגעת בנושא הפוגרומים ותוצאותיהם — כך עד לאחר הפוגרומים הקטלניים של שנת 1905, שלהם היה עד מקרוב בעיר מושבו קייב ובעקבותיהם נפלה החלטתו לעזוב לצמיתות את מולדתו האוקראינית ולהיעשות בעצמו למהגר. לימים כתב את רומאן הפוגרום הגדול שלו "המבול", שבו הועלה בפירוט גם נושא האינוס של הנשים היהודיות, שהיה בבחינת הלב האפל של ספרות הפוגרומים בת הזמן. ברומאן זה ציטט הגיבור בפני אהובתו, בעומדם שניהם בקור המקפיא של רחוב פטרבורגי חורפי, את מלוא הטקסט של "אין שחיטה שטאָט" של ביאליק, פואמת הפוגרום האולטימטיבית שנושא אינוס הנשים עמד במרכזה. שלום עליכם אף חזר להוויית הפוגרום ברבים מסיפוריו המאוחרים, כגון בכמה מסיפורי "מוטל בן פייסה החזן", בפרקים המאוחרים של "טביה החולב", ברומאן "בדיחת הדם" וכו'. אולם עד לכתיבת "המבול" (1907) נמנע, כנראה בכוונה, מעיסוק אינטנסיבי בו.

אמנם, ביצירתו הפלייטוניסטית המוקדמת, שנכתבה בשנות השמונים לצד ששת הרומאנים שכתב אז בזה אחר זה, מרחפת הוויית הפוגרום מעבר לפרגוד של הסאטירה החברתית המשועשעת. הדבר הוא כך בייחוד ביצירה הפלייטוניסטית־העיתונאית העיקרית של המחבר מאותן שנים, "די איבערגעכאַפטע בריוו אויף דער פאָסט" (המכתבים הגנובים בבית הדואר), שנכתבה בצורת חילופי איגרות בין אדם שמת לחברו שנותר בחיים אך דעתו השתבשה עליו. הסאטירה, בעלת השורשים הז'אנריים המסורתיים המגיעים עד לקרקעית של הסאטירה הלוקיאנית העתיקה, חדורה בכל זאת רוח תזזית חדשה, בת הזמן. לאמיתו של דבר, היא מנותקת בעצם מהנחות היסוד של אותה מסורת סאטירית המתגלמות בתפישת המציאות הסטאטית שלה; היינו בהנחה שהקלקולים שבמציאות, אלו הראויים להוקעה הסאטירית, נובעים מעצם טבעה הקבוע, מתכונותיהם המהותיות של בני האדם באשר הם (חמדנות, רמאות, תאוותנות, קמצנות וכו') ולא מתנאים היסטוריים־חברתיים הנתונים לשינויים איטיים או מהירים.

ב"המכתבים הגנובים בבית הדואר" מדברים יהודים של כל ימות השנה בלי הרף על ההרעה העצומה שחלה במצבם בשנים האחרונות ואשר היא זו שהביאה עמה סדרה חדשה של קלקולים ותקלות שלא נודעו עד כה, או החריפה עד מאוד את אלה ה"קבועים". אגב כך, הם מזכירים תכופות גם את הפוגרומים לצד ההחמרה הדרסטית של המצב הכלכלי. עם זאת, הן שני המתכתבים והן היהודים הנפגשים להם בדרכם נמנעים מכניסה לעומק נושא הפוגרום ותוצאותיו. אופייניות מבחינה זו הן הסקירות ששולחים למתכתב החי מכותבו הנפטר ושותפו שנספח אליו, גם הוא בר־מינן, משכיל בשם וועלוועלע.

בפני שני המתים נחסמו לפי שעה דלתות גן העדן והגיהינום, וכמו הנשמה התועה בסיפור "ארבע מתנות" של י"ל פרץ, הם מיטלטלים בעולם התוהו ומגבהיו הם מדווחים — כמין רפורטרים מוּטָסים — על הנעשה בקהילות ישראל. במהירות סילונית, הנעשית כשלעצמה ביטוי למציאות חדשה ובלתי מוכרת, הם חולפים על פני עשרות קהילות (שישים קהילות גדולות וקטנות במשך החודשיים אפריל ומאי של שנת 1884); אולם בהגיעם לנושא הפוגרום הם כולאים את עטם הזריז. כך, בבואם לעיר הפלך באלטה נמנע וועלוועלע מדיווח על הנעשה בה בטענה: "ווייַל עס איז דאָ אַמאָל געווען דער געוויסער פאָגראָם, ציטער איך דאָ צו פאַרברענגען מער פון אַ האַלבע שעה" (משום שכאן התרחש פעם הפוגרום הידוע אני רועד מפחד לבלות כאן יותר מחצי שעה). שלום עליכם סבר, כנראה, באותה תקופה שסגנון כתיבתו אינו עולה בקנה אחד עם נושא הפוגרום, קלות הרגליים של הרמס אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם צליעתו של היפייסטוס.

הוא הדין, אולי בניגוד לדימוי המקובל, בסוגיית העוני הנורא של מה שי"ל פרץ כינה "הפרובינציה" היהודית, ואילו ש"י אברמוביץ כינה בשם הסמלי קאַבצאַנסק־קבציאל, העיירה שהתרוקנה לחלוטין ממקורות ההכנסה. אל הסוג הזה של העוני ושל תרבות העוני המתלווה אליו, על חזונותיה המערבבים ציפיות משיחיות עם תקוות לזכייה בפיס, ועל זרעי המרד החברתי הנזרעים בה והמולידים בסופו של דבר את ראשית ההתארגנות של הפרולטריון ואת התנועות הסוציאליסטיות, הגיע שלום עליכם באורח חלקי בלבד — וגם זאת כמעט רק בחלקה של יצירתו שנכתב משנת 1900 ואילך — למעשה, לא לפני השנים שבהן נולדה בדמיונו קאסרליווקה שלו (היא אינה קיימת ביצירתו המוקדמת) ונוצרו סיפורים כגון "החייט המכושף", "הקדרה", "אילו הייתי רוטשילד" וכו'.

מה שהיה נקודת המוצא החברתית של ביאליק — "נאמן בית העוני", שאביו — "גלות מרה", אמו — "דלות שחורה", וחייו — "חיי כלב רעב אסור בשלשלת" ("כוכב נידח"), או לחם חוקו התימטי של י"ל פרץ למן יצירות הפרוזה הראשונות שלו, כגון "בילדער פון אַ פראָווינץ רייזע" או "באָנטשע שווייג", היה, למעשה, רחוק משלום עליכם הצעיר; זאת, אף כי הכיר את העניות המנוולת מכלי ראשון בימי נערותו, בתקופה שלאחר התרוששותה של משפחת רבינוביץ ועקירתה מסחר כריתת היערות למעמד העלוב של מחזיקי אכסניה מדרגה נמוכה (תקופה שהוא עצמו תיארה בפירוט ברומאן האוטוביוגרפי שלו "בחזרה מן היריד", אלא שגם רומאן זה נכתב בחלקה המאוחר של פעולתו ולכן גם נותר בלתי גמור במותו).

לאמיתו של דבר, במשך תקופה ארוכה היתה התעניינותו החברתית צמודה כמעט רק למעמד הבינוני־הסוחרי, לשכבותיו ולגוניו השונים, החל בסוחר היהודי העיירתי העשיר, ה"גביר" נוסח סנדר בלאנק, או במשפחה הסוחרית העיירתית המסורתית נוסח משפחת רב חיים־בנציון גלאָק, המחתן את בתו הצעירה לקול נגינת הקאפליע של סטמפניו, או משפחת שותפיו לחנות המצליחה ולתחנת הקמח המכניסה, אייזיק נפתלי ואשתו דוואָסי־מלכה, שבביתם השופע כל טוב מתענה משעמום וחוסר סיפוק כלתם רחל'ה, וכלה בעשירים החדשים של העיירה ושל עיר הפלך, אלה המככבים ב"יקנה"ז", הקומדיה הבימתית המלאה הראשונה שכתב שלום עליכם באמצע שנות התשעים.

אפילו "מנחם מנדל", היצירה הטיפולוגית המעניינת ביותר שיצר המחבר באותן שנים, שייך למעשה לשכבה חברתית זאת — הוא בן המעמד הבינוני העיירתי שנישא לבת בעלי בתים הגונים, קיבל את הנדוניה המתאימה למעמדו (1500 רובל) ואף זכה ב"קעסט" המקובל, ארבע או חמש שנות חיים על חשבון החותנים ובביתם. אמנם הרפתקאותיו, המתחילות בנסיעתו לגביית כספי הנדוניה שהופקדו בידי דודו העשיר מנשה והנמשכות בבורסות ובמרכזי העסקים של אודסה, קייב, ניו יורק וורשה, מרוקנות את כיסיו עד הפרוטה האחרונה, וכשנתקל בו פעם קרובו הרחוק טביה החולב ברחוב מרחובות העסקים של יהופץ (היא קייב) הוא נראה לו כעני המחזר על הפתחים. עם זאת, הוא אינו נעשה אף פעם עני מרוד. אשתו הנאמנה, בת הסוחרים שיינה שיינדל, מצאה תמיד את הסכום הדרוש לתשלום חובותיו באכסניות ולהוצאות הדרך בחזרה הביתה, וסכום זה די בו כדי לאפשר לו להסתבך בהרפתקה כלכלית דמיונית חדשה.

בה במידה מנחם מנדל, אף כי הוא מוצא את דרכו בסופו של דבר על סיפון אניית המהגרים ומגיע לניו יורק, גם אינו מהגר במובן ההיסטורי של המושג, שכן הוא יוצא גם לדרכו זו אל העולם החדש לא כאיש רש וחסר כל, הכמה לאחיזה כלכלית כלשהי והמכין עצמו לפרולטריזציה שתבוא עליו כשיבלה את ימיו ולילותיו בשאפ הניו יורקי או בעבודת הרוכל היהודי הנודד במדינות הדרום או המערב של ארצות הברית, אלא כפנטזיור זעיר בורגני, יזם כלכלי בעיני עצמו המדמה לעצמו שימצא מעבר לים, במקום שבו, כידוע, מתגולל הזהב ברחובות, את העושר הספקולטיבי הקל שנשמט מידיו כאילו במקרה או מחמת מזל ביש במולדתו.

מן הבחינה הנדונה, הדמות יוצאת הדופן היחידה ביצירת שלום עליכם, כפי שנכתבה לפני שנת 1900, היא אכן טביה החולב, המתחיל את דרכו כפרולטר חסר כל, פועל המפיק פרנסה דחוקה שבדחוקות מגרירת קורות כבדות לתחנת הרכבת של יהופץ, בשעה שבביתו שבחוטור הכפרי הסמוך מחכות לו אשה ושבע בנות רעבות. ואולם גם טביה לא היה נהפך לדמות המרכזית ביצירתו של המחבר אלמלא אירע בו "מעשה הנסים", שעליו הוא מדווח בסיפורו הראשון, ומעשה זה, ההופך אותו ליצרן של מוצרי חלב, מוציא אותו מעולם העוני הפרולטרי, הופך אותו לתעשיין זעיר ואת אשתו ובנותיו לפועלות המשקיעות את זמנן וכוחן בעבודה הפיסית המפרכת של יצור החמאה, הגבינה והשמנת שאותן הוא מוכר ביהופץ ובעיקר בבויבריק, עיר הקיט הקטנה שבה מבלים את ימות הקיץ עשירי יהופץ היהודים.

שלום עליכם עסק בחלקה המוקדם של יצירתו בנושאים שהיו כשלעצמם בעלי חשיבות עצומה ביצירת הדינמיקה של המהפך החברתי והתרבותי בן הזמן, אך הם לא נראו בעלי חשיבות לאומית־חברתית "בוערת". למשל, העסיקה אותו עד מאוד שאלת ההתאמה הרוחנית והחברתית לחיים היהודיים בני הזמן של אידיאל האהבה והזוגיות שמתוך בחירה אירוטית הדדית וחופשית — אחד הנושאים המרכזיים, אם לא הנושא המרכזי, של הרומאן האירופי של המאה הי"ט — והוא הקדיש לטיפול בה את רוב הרומאנים שכתב בשנות השמונים, שבהם נקט בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, עמדה שמרנית למחצה שהזהירה מפני התמסרות מלאה ופשטנית לאידאל הומניסטי זה — לפחות לא בחיים היהודיים של הזמן שבו נכתבו הדברים.

במקביל לעניין זה הוא הקדיש תשומת לב מפורטת ומעמיקה לבעיית ההשפעה של האסתטי על אותם חיים חברתיים, דן ארוכות במוסיקה ובכוחה הריגושי המסעיר, שהיה בו לדעתו יסוד אנרכי ממוטט סדרים, מהפנט אך גם מדיח. במקביל עסק באורח כמעט אובססיבי בשאלת כוחה המפרה אך גם המזיק של הספרות היפה, בעיקר של ז'אנר הרומאן, שבמיטבו (דיקנס, טורגנייב, טולסטוי) ראה את מורה הדרך המוסרי של הציבוריות המודרנית, ואילו במרעו (רומאני הבולוואר של פול דה־קוק, וביידיש — מאות חיבוריהם של נחום מאיר שייקביטש וההולכים בעקבותיו) זיהה מקור של השחתה מוסרית ושכלית של הקוראים.

לכל אלה הוסיף, במעבר משנות השמונים לתשעים ובעקבות השתקעותו שלו בעסקי הבורסה של קייב, את העניין העמוק בהפשטה ובפנטסיה הכרוכות בהפקעת ההתנהלות המוניטרית מהממשות של המתכת, מהנכס המוחשי, מהתֵן־וקח של הרכישה המסורתית והמרתה בספקולציה בניירות הערך, המבטיחה לכאורה התעשרות בן לילה.

כל אלה התחברו למערכת נושאים מודרניים מובהקים, שהספרויות היהודיות עדיין לא הפנו אליהם באותה עת תשומת לב מספקת. רבים ממרכיבי המערכת הזאת נגעו בצורה זו או אחרת גם בסוגיית התקשורת המודרנית: בעיתונות, בקהל קוראים, באוריינות ההמונית ובסכנותיה (עד כה ראתה ההשכלה באוריינות אך ורק אידיאל חיובי), בקשר בין קורא ומחבר, ליחס אל הכתבה העיתונאית כאל אמת מוחלטת, לשיח המתנהל מול אמת זאת באמצעות המכתבים למערכת. לתוך מערך זה השתלבה גם סוגיית השימוש העיתונאי והספרותי בשפת הדיבור (היידיש) לעומת שפות התרבות (רוסית, עברית). כאמור, לכל הנושאים הללו היתה חשיבות עצומה בהתנעת התמורה התרבותית ששלום עליכם עקב אחריה ברגישות.

עם זאת, מותירה אותנו ההתמקדות של שלום עליכם הצעיר דווקא בנושאים כמו מוסיקה, ספרות יפה, רומאנים רומנטיים "מותחים" לעומת רומאנים ריאליסטיים החושפים את אמת החיים האפרורית, עיתונות, קהל קוראים, קיטש, זילות המלה המודפסת, נביבותה של המנייה הבנקאית העלולה לאבד בן לילה את כל ערכה — כל זאת בתקופה שבה התחוללו פוגרומים אימתניים, גירושים של אוכלוסיות יהודיות גדולות בצו השלטונות (כגון גירוש יהודי מוסקבה בראשית שנות התשעים), הגירה של מאות אלפי אנשים ממקומות הולדתם, התרסקות או התמסמסות של מסורות דתיות וחברתיות, העמדתו בסימן שאלה של ה"מקום" היהודי המסורתי, כלומר, העיירה המזרח אירופית, שהובנה בעבר כמרחב קיום מובן מאליו ובה־בעת גם כתשקיף ארצי של מקום תיאולוגי מקודש, הפיכתו של מקום זה מממשות לחלום, מנושא לביקורת חברתית נוקבת למיתוס, לסיפור נוסטלגי שמספרים למי שכבר אינו מכיר ואינו מבין אותו, ובעיקר נוצר אז עוני יהודי, שאולי לא היה כמותו בתקופות קודמות.

אנו תמהים אפוא: אם אכן היה שלום עליכם הסופר היהודי הרגיש ביותר לתהפוכות התקופה, כיצד ומדוע התבטאה רגישותו זו דווקא בפסיחה כמעט מוחלטת על הנושאים העיקריים שנחשבו למאפייניה העיקריים של התקופה? ראשית התשובה על שאלה זו נעוצה בהבנה חדשה של עיקר הפואטיקה של שלום עליכם, שהיתה לא פואטיקה מימטית אלא פואטיקה טונלית.

פרק ראשון

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ