בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות

מתי נולד שבוע הספר?

קוראים כותבים: על אירועי "שבוע הספר העברי" של ימי חנוכה ב-1925, על הפולמוס סביב הצלת יהודים מידי הנאצים על ידי משפחות צ'רקסיות ועוד

תגובות

שבוע הספר הראשון
 דוד מלמד כתב על תולדות שבוע הספר העברי ("ניתן נא היום כבוד בשער בת רבים לספר העברי", "תרבות וספרות", 17.6) וטען שהוא נולד בשנת 1926 ביוזמת אגודת הסופרים. ולא היא. הבכורה שייכת לאירועי "שבוע הספר העברי" של ימי החנוכה בשנת 1925, שקבעו את השם לאירוע ויצקו את התכנים: ספרים עבריים במחירים מוזלים תוך קישור לחזון של תחיית השפה והתרבות.

במסגרת אירועים שונים שקיים גדוד מגיני השפה העברית הוחלט כי בימי החנוכה יצויין "שבוע השפה והתרבות", בין היתר, כיד לאליעזר בן יהודה שמת בחנוכה שלוש שנים קודם לכן. אחת הפעילויות היתה חבירה למי שהיתה באותם ימים בעלת ספרייה ובית ממכר ספרים "אחיעבר", ברכה פלאי, שלימים תקים את הוצאת "מסדה".

מהזיווג נולדו "ימי חנוכה שבוע של הספר העברי!" (כפי שמעידה מודעה בעיתון "דבר" ב-25.12.1925), ובהם הציעו ספרים עבריים למכירה בהנחות גדולות של 50-20 אחוזים ממחיר ההוצאות. המודעה מתרה בקוראים: "אל תזניחו את ההזדמנות ותרכשו לכם הספר העברי בזול יוצא מן הכלל", זאת מכיוון ש"המחירים נמוכים רק בימי השבוע של חנוכה". אך במודעה שפירסמה פלאי לאחר ימי החנוכה ("דבר", 20.12.1925, עמ' 4) הודיעה כי "הולכים כנגד דרישת הקהל וממשיכים את המכירה הזולה של הספר העברי עוד לשבועיים", וההוזלות נמשכו עד י"ט בטבת תרפ"ו.

ברשימתו של מלמד הוא מביא מדבריה של ברכה פלאי המתייחסים כביכול לאירועים בפסח 1926, אולם הציטוט המלא מספרה האוטוביוגרפי, "חיים של ברכה", שראה אור כמעט שישים שנה לאחר האירועים, מצביע על כך שהתכוונה לאירועי חנוכה 1925.
אגב, בצד התמונה האידילית של "שבוע הספר העברי" הראשון בימי החנוכה תרפ"ו, מסתתר מאבק בין מוכרי ספרים כפי שרומזת כותרת קטנה בעיתון "דבר", המודיעה על "שבוע הספר העברי" (16.12.1925), תוך שימוש בפעם הראשונה בשם שייהפך לשמו של החג העברי החדש. בידיעה עצמה נכתב כי בתי מסחר הספרים "תרבות" ו"אחיעבר" הכריזו  על ימי החנוכה כימי מכירת הספר העברי בהנחה מיוחדת. קוראי העיתונים של אותה תקופה פגשו מלחמת מודעות בין מוכרי הספרים לאורך ימי החנוכה של אותה שנה. המודעה המפורטת של "תרבות", שהיו לה סניפים ראשיים ברחוב יפו בירושלים וברחוב הרצל בתל אביב, הכריזה: "לכבוד חנוכה — הוצאת צנטרל מורשה החליטה לתת רשימה שנייה של מיטב הספרות העברית וספרי מדע בהנחה ענקית של 50-40 אחוזים, והקציבה מכירה של 15 יום".
מוטי נייגר

מבט מעיריית תל אביב על הדוכנים בשבוע הספר
תומר אפלבאום

רק יהודים בלי צל של ספק
תמיד שמעתי על הצלת יהודים מידי הנאצים על ידי משפחות צ'רקסיות בקווקז במלחמת העולם השנייה. בתור צ'רקסי ישראלי, היה לי מוזר שעוד לא חקרו מספיק את הנושא, במיוחד לנוכח המאמץ לאיתור מצילי יהודים. ב–2011, באחד ממסעותי הרבים לארץ אבותי בקווקז, החלטתי לסטות מהמסלול הרגיל ולהגיע אל הכפר הצ'רקסי בסלניי, הידוע בכך שכל תושביו עסקו יחד בהסתרת 32 ילדים יהודים מלנינגרד בזמן השואה.

בתום הביקור, לאחר ששוחחתי אישית עם משפחות המצילים ואף עם כמה ניצולים, נוכחתי לראות שהניצולים יזמו הקמת אנדרטה מרשימה במקום. החלטתי ליצור קשר משם עם יד ושם. חשתי שמחובתי להאיר את עיני הנוגעים בדבר. בטלפון נמסר לי שליד ושם אין תיעוד או עדות כלשהי, מלבד גזיר עיתון שמישהו שלח בזמנו לאחר שנחשף בעצמו לסיפור, ושהם מוכנים לפגוש בי כדי לשמוע יותר פרטים.

בשובי ארצה הגעתי ליד ושם ונפגשתי עם אחת העוסקות בדבר במחלקה הרוסית באגף חסידי אומות עולם. פרסתי את הממצאים כפי שנחשפתי אליהם, ואף יזמתי שיחה טלפונית במקום עם אחד האישים בקווקז שפועל לתיעוד המקרה כדי שיחזק את הדברים. בתום הפגישה נאמר לי שכדי להכיר באדם ו/או קבוצה כחסידי אומות עולם, יש להוכיח ראשית את זהותם של הניצולים כיהודים, וכן שבזמן פעולות ההצלה ידעו המצילים שמדובר ביהודים ללא צל של ספק, ושהמצילים הצילו אותם רק בשל היותם יהודים הנמצאים בסכנה ברורה ומיידית, ושהמצילים עצמם היו בסכנה לנוכח פעולות ההצלה שעשו.

אם, נאמר לי, אחד מהתנאים מוטל בספק, אין טעם להגיש את המקרה הנ"ל לוועדה מאחר שהוא ייפסל ולאחר מכן יהיה קשה להשיבו לבדיקה נוספת.

גבר כורע ברך לפני פסל של אישה ובידיה תינוק
רודין נאפסו

אני חייב להודות שמה שנאמר לי בפגישה הקצרה פגע בי באופן אישי וביזה לטעמי את הניצולים והמצילים ואת המעשה האנושי הנדיר הזה, אך לא אמרתי נואש והחלטתי לגייס כמה שיותר עדים. תוך זמן קצר איתרתי אשה ושמה רוזה ברגמן, יהודייה החיה בחדרה לאחר שעלתה ארצה ב–2004. בעדותה מספרת רוזה שהיא בת למשפחה יהודית שחיה בשנות ה–40 בקווקז ושאמה מסרה אותה למשפחה צ'רקסית. האם לא שבה עוד. היא גדלה עם המשפחה המאמצת שנים כיהודייה/צ'רקסית עד שהקימה משפחה יהודית.

שוב יצרתי קשר עם יד ושם, ולתומי סברתי שכעת אוכל לשכנעם לבדוק את הנושא לעומק, אך לשווא. מאז, כל ניסיונותינו המקומיים ואף הבינלאומיים לעניין את יד ושם לברר אחת מעשרות העדויות נתקלו בסירוב. עתה מסרב יד ושם לבחון את הפרטים בספרו החשוב של פרופ' יאיר אורון, שעליו נכתב ב"ספרים" (20.5) ואף מטיח בו האשמות חסרות ביסוס.

ראוי לציין שהמצילים עצמם ורוב הניצולים כבר לא בין החיים. הזמן עובר וחלון ההזדמנות לגעת בנושא מקרוב עומד להיסגר.

בימים כאלה, שהטרור, האלימות והגזענות הרימו ראש בממדים נוראיים, חשבתי שמן הראוי להעלות על נס כל פעולה של הצלת חיים וגילוי חמלה מצדם של בני אדם ללא הבדלים של דת, גזע ומין.
זוהיר תחאוחא, מנהל המרכז למורשת הצ'רקסית — כפר קמא

בסלניי מחכה להכרה
קצפם של אנשי יד ושם יצא נגד משפט בספרי שמצטט אברום בורג: "הטענה שבין 32 הילדים שניצלו היו גם לא יהודים ולפיכך אין לתת למי שהציל לא יהודי תואר חסיד אומות העולם מנוגדת למערכת הערכים של המצילים: קדושת חיי אדם ושוויון ערך חיי אדם באשר הוא אדם".

אני חוקר שואה וג'נוסייד. גילוי נאות מחייב לומר שבעבר ניהלתי את מחלקת החינוך של יד ושם, אבל מאז פניתי בעיקר לחקר הג'נוסייד והוראתו. אני מלא הערכה למפעל המחקר והתיעוד המונומנטלי של יד ושם, אבל חלוק עליו בנושא עיצוב זיכרון השואה והנצחתה.

הפעילות להכרה במעשה ההצלה של הכפר בסלניי נמשכת ללא הצלחה כבר שנים אחדות. אנשי כפר קמא הצ'רקסי ונציג הכפר בסלניי שבקווקז, שביקשו לפתוח בבדיקה לקראת הענקה אפשרית של התואר, נדחו. הם חשו מושפלים על שביקשו לכבד את גבורת אחיהם, שאבותיהם היו אף הם קורבן לג'נוסייד. כשנשאלתי על ידי איש יד ושם אם אני יכול להוכיח שכל הילדים שניצלו הם יהודים, אמרתי שלא. הלכתי עצוב, והחלטתי לכתוב את הספר במטרה להיאבק על הכרה אישית ל–32 המשפחות והכרה קולקטיבית לכפר. יותר משלוש שנים עסקתי בכתיבתו.

גם בתשובת יד ושם נעשית הבחנה בין משפחות שהצילו יהודים למשפחות שהצילו לא יהודים. "לבחון ולראות אם ישנן עדיות של ילדים יהודים שהוצלו על ידי תושבי הכפר". אני לא אסכים להבחנה זו ואמשיך להיאבק נגדה. בנסיבות המקרה היא נראית לא מתקבלת על הדעת. אני תקווה שמעשה ההצלה הקולקטיבי של כפר שלם, שתמך והזדהה עם מעשי הצלה ספונטניים של 32 אמהות שאספו את הילדים לביתן ללא בדיקה מי מהילדים יהודי ומי לא — יזכה להכרה.

מועצת 11 זקני הכפר התכנסה באותו אחר הצהריים של יום ההצלה משום שאחד מחבריה טען "שאנחנו מעמידים את כל הכפר בסכנת חיים. אם הצבא הנאצי ימצא ילדים יהודים בכפר הוא ישרוף את הכפר על יושביו". מועצת החכמים החליטה שהיותם צ'רקסים ומוסלמים, "האדיגה חבאזה" (המסורת הצ'רקסית, התורה שבעל פה שלהם) והאסלאם, אינם מאפשרים להם לסלק את 32 הילדים שאמהות הכפר אספו לחיקן, אף שידעו שהגרמנים יהרגו את כל תושבי הכפר אם ימצאו ילדים יהודים בביתם.

אני מקווה שיזכה להכרה הסיכון המיידי שבחרו לקחת על עצמם 1,800 תושבי הכפר בסלניי, בהחבאת 32 ילדים בביתם, אימצו אותם לחיקם, חלקו עמם מפתם הדלה (אמא אחת אף היניקה ילדה) תוך גילויי אהבת אדם נדירים, ללא הבחנה מי יהודי ומי לא. ואף אחד מהם, במשך 152 הימים שהכובש הנאצי שהה בכפר וחיפש את הילדים היהודים, לא הלשין.

כפר אחד הציל וכפר אחד רצח. הכפר בסלניי הציל 32 ילדים מתוך שיירה של כ–300 ילדים, שהמשיכו בדרכם על גבי עגלות וסופם שנרצחו על ידי הצבא הגרמני ותושבי הכפר בני הקרצ'אי טברדה בכניסה לכפרם. הם נרצחו, כולם — ילדים יהודים ולא יהודים ללא הבחנה — משום שהגרמנים ותושבי הכפר ראו בהם שיירה יהודית. מאותה סיבה סירבו כמה כפרים שהשיירה עברה דרכם לקבל את הילדים.

אני תקווה שמעשה ההצלה, יחד עם ההכרה בו, יילמד כמופת ודוגמה לשיאה של החמלה האנושית וכמעשה הנעלה ביותר שיכול בן אנוש לעשות בחייו. אני מקווה שגם יד ושם לא יעשה הבחנה פסולה בין המשפחות.
פרופ' יאיר אורון

פריירה לא השפיע בפוליטיקה
אני רוצה לציין לטובה את מוסף "ספרים" על פרסום רשימתו של יובל אלבשן על ספרו החשוב של איש החינוך הברזילאי פאולו פריירה "מכתבים למורה: לאלה שמעיזים ללמד". פריירה השפיע על דורות של מחנכים בברזיל ובעולם, אולם השפעתו הפוליטית היתה מעטה. הוא לא מילא תפקיד של שר החינוך (השר בנט יכול להירגע). לאחר פרסום ספריו וניסיונותיו הפדגוגיים, רעיונותיו דוכאו על ידי המשטר הצבאי והוא עצמו הוגלה לכמה שנים. רק לאחר תהליך הדמוקרטיזציה בשלהי שנות ה–80 התמנה פריירה לתפקיד של ממונה על מערכת החינוך בעיר סאו פאולו לתקופה של פחות משלוש שנים.
פיליפ קראון, שדרות

פתרונות שלא הוכחו
ברשימתו "אם אשכחך, אלקודס" ("ספרים", 10.6) מביע הכותב, ד"ר יונתן מנדל, את דעותיו הפוליטיות ואת חזונו ופתרונותיו להפסקת מעגל הדמים. פתרונות אלה לא הוכחו ולא הצליחו בשום מקום בעולם. הוא התעלם מהיסטוריית הפלסטינים ומהתנהגותם. הוא מטיל את האחריות על הפליטים על מדינת ישראל — אך מה היה קורה לו היה הפוך? בעניין דבריו על "הפרה נמשכת של חוק הבינלאומי" — האם יש מקום אחד בהיסטוריה העכשווית שבו המנוצח תבע את כל אשר הפסיד בזכות כישלונו?

חורה לי כאזרח ישראלי שד"ר מנדל משמש ראש מרכז ליחסי יהודים־ערבים במכון ון ליר בירושלים, ותומך ברעיונות המזכירים את תומכי החרם על המדינה.
מנחם בר־צבי, מהנדס כימאי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו