שלום עליכם וסוד הקפיץ היהודי - עיון - הארץ

שלום עליכם וסוד הקפיץ היהודי

שלום עליכם הכיר בכך שהעם היהודי נינוע, נודד, וכשהוא נראה שקוע עד צוואר בטיט היוון של איזו קבציאל או קאסרילווקה, הקפיץ המשחרר טמון בתוכו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דן מירון

> פרק ראשון: שלום עליכם והזעזועים ההיסטוריים של זמנו

> פרק שני: משמעות הכינוי הספרותי "שלום עליכם"

התכונה העיקרית המאפיינת את שלום עליכם היא לא ההומור כשלעצמו — על פי ההבדל שבינו לבין הפאתוס או הסאטירה — אלא ההומור שמקורו בתנועה נמרצת, בלתי פוסקת וכאילו גם בלתי רצונית. התנועה הזאת כשלעצמה, שלא בכל גילוייה העקרוניים היא תנועה גיאוגרפית, מייצרת מנגנון שאפשר לתארו כהומוריסטי, במובן זה שהיא נוטלת ממד קבוע לכאורה בהוויה האנושית — קיום קבוע במרחב, קשר חיוני, מוּלד־כביכול, בין אדם לסביבתו הטבעית והחברתית — ומוכיחה שוב ושוב שאין ממד זה אלא אשליה ושהוא ניתן להסרה או לביטול או להיעלמות, וההווייה האנושית תיוותר בשלה: מתמשכת, דבקה בעצמה, נצמדת אל עצם הקיום.

מובן, שהיווכחות כזאת בריאליות המדומה של המקום יכולה להוות רקע לתפישת מציאות טרגית, ואכן כך היא מופיעה ברוב ספרות ההגירה היהודית, המדווחת שוב ושוב על אבדה שאין לה השבה. אבל לא כך היא בעיקר כתיבתו של שלום עליכם, כגון ב"סיפורי מוטל בן פייסה החזן" או ב"מנחם מנדל", ואפילו, באורח פרדוקסלי, ב"טביה החולב" וב"כוכבים תועים" (הרומאן שפרקו הראשון נקרא: "הציפורים ברחו מן הכלוב", שהרי "מקום" שהוא בית יכול להיות בה בעת גם כלוב צר שכדאי לברוח ממנו).

שלום עליכם.
שלום עליכם. להזרים מעיינות חדשים סביב שטף הדיבור

כאן מעניקה ההתגברות על הקשר עם המקום מין חירות עליונה השופעת אפילו תחושת אושר. מיטיב לבטא אושר זה מוטל, היתום המאושר שכל כולו תנועה בלתי פוסקת. כך מספר מוטל על שמחת התנועה החופשית שמאפשרים לו בגדי העוני הסמרטוטיים שלו בעת שהוא מתרוצץ בעקבות הסייחים ביריד הסוסים: "אני רץ אחרי הסייחים. כולנו רצים. בריצה אני אלוף. מלבד זאת אני יחף ולבוש מלבוש קל מאוד: חולצונת, מכנס ומעליהם ארבע כנפות של כותנה. כשאני רץ במורד ההר, ורוח קלה נושבת, והציציות נפשלות לצדדים, נדמה לי, שיש לי כנפים ואני עף". המקצב של המשפטים הקצרים ממחיש בעצמו את חוויית השחרור והתנועה שבה מדובר. ואם יטען הטוען שמקצב זה, המתבסס על משפטיו הקטועים, הפרימיטיביים, של מספר־ילד, ייחודי לסיפורי מוטל בן פייסה ואינו אופייני לחלקים אחרים של היצירה הענפה של שלום עליכם, הריהו מוזמן לגלות מקצבים דומים כמעט בכל פינה ביצירת המחבר, לרבות פינות "בוגרות" לכאורה.

המקצב אופייני לכלל ה-Causerie של הפרסונה "שלום עליכם" עצמה ולדיבורם של רוב גיבורי ה"מונולוגים", שכמעט אי אפשר לעמוד בסחרחורת המילולית שהם מייצרים. בה במידה הוא מאפיין את מיטב הדיבור המצוטט וה"למדני" כביכול של טביה ושל "שמעון אלי שמע־קולנו" מ"החייט המכושף", וכן את כתיבתו האיגרונית הנלהבת של מנחם מנדל, שפרח ללא שוב מכלוב ביתו העיירתי, מאשתו, מילדיו הקטנים, מאחריותו להם, ובעיקר מחותנתו חדת הלשון, ועתה אין הוא יכול להירגע מאושר ועושר העולם המתגלה לעיניו בעת שהוא נע בו קל כציפור — כמובן, לגביו עושר זה אינו נופי או אנושי אלא הוא מסחרי, סחיר ומכיר: "אני רוצה חיטה — אז הנה חיטה, סובין — אז סובין, צמר — אז צמר, קמח, מלח, נוצות, צימוקים, שקים, דגים מלוחים..."

המנגנון ההומוריסטי של שלום עליכם מבוסס על חשיפת הפער בין מצב מתואר (לרוב מצב־ביש בעל פוטנציאל טרגי) לבין הדיבור עליו, שהוא בדרך כלל דיבור קליל, שופע, דינמי, נע, כפי שאומר מוטל, על גבי רגליים קלות מאוד וכמעט ללא לבוש מכביד של מימזיס אפית משופעת בפרטים של רקע. אם נסתייע בתפישת ההומור של פרויד, הרי המקצבים המהירים ומגעי הסטקטו של הפרוזה של שלום עליכם בונים מעין סופר־אגו, המתבונן מלמעלה באגו ובמצבו הביש ורואה אותו בממדיו הקטנים והבלתי גורליים כביכול. פרויד קשר, כידוע, את ההומור כתכונת נפש "אצילה" (אבל גם כמנגנון הגנה נרקיסיסטי) במעשה קתֶקסיס נועז: התקת חלקו העיקרי של הליבידו, האנרגיה הנפשית, מן האגו והעברתו לסופר אגו, המתייחס אל טרוניותיו של האגו כאילו היו אלה טרוניות של ילד בכייני שאינו מסוגל להרים את מבטו ולראות את מה שמעבר לממדים הזעירים של סבלו.

אצל שלום עליכם אמנם התהפכו היוצרות: הילד החיוני והעליז הוא זה שמתבונן באמו הבכיינית אדומת העיניים או באביו הגווע, ורואה מעבר להם את העולם הגדול, מלא החירות וההזדמנויות. כך מוטל בן פייסה הוא בעצם הגילום השלם של מושג ההומור השלום־עליכמי. הוא מכיל בתוכו, בסיפורו, את המנגנון הסגנוני־הריתמי שמפעיל שלום עליכם באופן פחות או יותר קבוע על המצבים הכמו־טרגיים שהוא מתאר, אפילו אלה הם מצבים של ערב שואה, כגון אלה שתוארו בסיפור המאוחר "מעשיות של אלף לילה ולילה", שבו מספר אב על כיבוש פולין על ידי הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, שהביא להוצאתו להורג של בנו האחד ולהיעלמו בקרב של בנו השני. התנועה המהירה, הקלה ובה בעת רבת הרבדים — הפיסיים, הגיאוגרפיים, החברתיים, ההיסטוריים, הפסיכולוגיים והלשוניים — היא אפוא תכונת העל, הסינטגמה הגדולה של יצירת שלום עליכם ושורש ההומור המיוחד לה.

התנועה שבה דובר לא היתה כאמור פיסית וגיאוגרפית בלבד. היא אף לא שיקפה אך ורק את הזעזוע בחיים היהודיים המזרח־אירופיים בשלהי המאה הי"ט. אמנם, הפיכתה לתכונה העיקרית של מסכת יצירה נרחבת, שהחלה להיטוות בשנות השמונים של המאה, היתה בבחינת היענות במישור האסתטי למציאות חברתית־לאומית חדשה שהתבטאה בעיקר בתנועה הפיסית־הגיאוגרפית של העירוּן (אורבניזציה) וההגירה ואשר בתור שכזאת גילמה בתוכה גם זעזועים חברתיים וכלכליים עזים.

אולם שלום עליכם הבחין שמשהו מן התנועה הנמרצת שחילחלה לכל מרחב יצירתו היה קיים גם לפני הזעזועים אלה, ולמעשה אותו משהו דינמי איפיין את הקיום היהודי גם בשלביו הסטטיים כביכול. גם בו, בקיום זה שנראה קפוא במקומו ההיסטורי, פעמה, לפחות כאפשרות פוטנציאלית, התנודה והתנועה. שלום עליכם ביטא אפשרות זו בסמלים קומיים. למשל, באחד מסיפורי קאסרילווקה שלו תיאר את "פני" העיירה, בעלי הבתים הנכבדים, צועדים בקפוטות השבת המרופטות שלהם בעקבות רבם, ר' יוזפל, ברחובות המהודרים של יהופץ — רגליהם אינם מורגלות במרצפת האבן והבתים הנישאים סביבם מסחררים את מבטיהם התמהים. הנכבדים הקרתניים הללו, שהגיעו אל העיר הגדולה בעקבות רבם התמים כילד כדי להשיג שם תרומות לבנייה מחדש של בית הכנסת הקאסרילווי שעלה באש, מייצגים ללא ספק את האלמנט הסטטי והשמרני ביותר בחברה היהודית בת־הזמן. ואולם כל היהודים הללו מצויידים בסוככים "מוזרים בגודלם", ספק מטריות ספק שִמשיות, שמהם הם אינם נפרדים לא בחורף ולא בקיץ. הסוככים הללו, מודה המספר, כמעט מעולם אינם נפרשים לרווחה כדי שיגנו על ראשי ההולכים מגשם שוטף או משמש קופחת, ובעצם קשה עד מאוד לפרוש אותם. אולם אם יקרה והקפיץ שבו תלויה ההתפרשות יידרך והסוכך אכן יפתח במלוא מוטת כיפתו, או אז כבר אי־אפשר יהיה לסגור את הסוכך ולהחזירו למצבו הסטטי, המקופל, המקורי. "המטריה תיהפך למצנח, ובבוא רוח מתאימה היא יכולה, חלילה, להרים אותך באוויר ולשאת אותך — הרחק־הרחק תחת הענן, כמעט כמו במטוס" ("קאַסרילעווקער נשרפים").

אכן העם היהודי הוא עם נינוע, נודד, וגם כשהוא נראה שקוע עד צווארו בטיט היוון של איזו קבציאל או קאסרילווקה, הקפיץ המשחרר טמון בתוכו. ואם זה ישתחרר, תתעורר בו דינמיקה של תנועה נמרצת העשויה לשאת אותו למרחקים בלתי משוערים. כך, הוא "נע ונד" גם בשבתו על גבי הגמרא או כשהוא מתפלל בשטיבל החסידי, וכל גופו אומר תנועה. אם כך, לא רק הבעיטה שבאה מבחוץ (הפוגרומים, המצור הכלכלי) היא שמייצרת את התנועה המאפיינת את היהודים, אלא גם איזו תנועה מבפנים, הזקוקה אמנם לאיזו רוח מצויה או שאינה מצויה שתבוא ותנפח את כיפת הסוכך היהודי המקופל או את הציציות שבארבע־הכנפות של מוטל בן פייסה.

אבחנה זו איפשרה לשלום עליכם להציג את התנועה לא רק כילידת הזמן ומאורעותיו אלא גם כחלק מן המורשת הלאומית ההיסטורית, ולפי זה יש להבין את יצירתו הן כביטוי לזמן החדש והן כגילום אמנותי יחיד במינו של תכונה מתכונות היסוד של עם ישראל בגלותו, ואולי של עצם המהות הגלותית במובנה התרבותי העמוק והרחב ביותר. עניין זה קשור אמיצות לא רק בתפישת המרחב והזמן ביצירת שלום עליכם — שעליה עוד נעמוד — אלא גם בזיקתה האמיצה מכל של אותה יצירה ללשון היידיש. אם להאמין לשלום עליכם עצמו, היתה זו זיקה כפויה כביכול. הן הוא התכוון מראש להיות סופר רוסי או לפחות סופר עברי, ובכניסתו לכתיבה ביידיש בשנים 1884-1883 ראה רק הוראת שעה ואפילו נמנע מלכתחילה מלהזכירה בפני אביו (שרצה לראות בו סופר עברי משכילי) ובפני משפחת אשתו (שרצתה לראותו סופר רוסי) כדי שלא להסב להם אכזבה. אולם מן הרגע שבו נכנס לעולמה של השפה נסגר זה עליו כמו מלכודת ללא מוצא, או כמו פרח טורף הסוגר על החרק שסר אליו כדי להיזון מצוף אבקתו. היידיש, אמר הסופר, לפתה אותו כמין "משוגעת" — בגמישותה המופלאה, באוצר מיליה וניביה הססגוני להפליא, אבל יותר מכל בקצביה התוזזים.

פרנץ קפקא, שהאזין בחורף 1912 לשירי עם יידיים ולהרצאה של ד"ר נתן בירנבוים (הציוני לשעבר אשר בשלב זה כבר היה יידישיסט וטריטוריאליסט) שקדמה להשמעתם, סיכם את רשמיו בתהייה על משמעותם של חומרי המילוי המשמשים ביידיש בלי קשר לרצף התחבירי והענייני של המשפטים שבהם הם משולבים, ביטויים כגון "ווי'ז מיר", "ס'איז פיל צו רעדן". חומרי מילוי כאלה אופייניים לכל דיבור באיזו שפה שלא תהיה; ואולם בעוד שברוב המקרים הם באים לכסות על "חורים" סמנטיים, להגביר את הדובר על מבוכת הניסוח המגומגם, הרי ביידיש, לדעת קפקא, אין הדבר כך. כאן הם באים "לא לכסות על מבוכה, אלא כדי להזרים מעיינות חדשים סביב שטף הדיבור, אשר לגבי המזג היהודי המזרח־אירופי לעולם הוא איטי מדי" (היומנים, 24.1.1912).

בלי להידרש לשאלת הערך הבלשני — המפוקפק מאוד — של הערותיו ותובנותיו של קפקא בעניין שפת היידיש, אפשר לקבוע בבטחון, כי בעניין שבו מדובר כאן — "המהירות" השוצפת של שפת היידיש, הרהיטות היוצאת מן הכלל שלה — היה שלום עליכם קרוב מאוד להשגתו של גדול הסופרים היהודיים בדורו. הוא חש את השפה כאלמנט מהיר וזורם, מפכה ושוטף בלי הרף, ומשום כך לא אפשר היה לו להיות באמת סופר דו־לשוני, יידי־עברי, כפי שהיו מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ורבים מבני דורו והדור הצעיר יותר, כגון חתנו י"ד ברקוביץ', אף כי הוא רצה מאוד להתעטר בכתר הדו־לשוניות, שמנדלי הקנה לה מעמד נורמטיבי, ואף לא חשש להעמיד פנים כאילו היה הוא זה שניסח את סיפוריו בעברית בשעה שמי שעשה זאת היה חתנו הנזכר לעיל.

אבל הוא עצמו לא היה מסוגל ללכת בעקבות מנדלי — בעניין זה כמו בעניינים אחרים. הטעם העיקרי לכך היה שהוא לא יכול ולא רצה להאט ולהכביד על מהלך המשפט היידי לשם מלאות התיאור האפי, ובה־במידה הוא לא יכול, אף כי רצה, להגמיש ולהזרים את המשפט העברי כפי שעשה זאת מנדלי. המערכת הכפולה הזאת של האטה מזה והאצה מזה היתה זרה לו, ואילו דו־לשוניות, בייחוד כשזו כרוכה בכתיבת אותו טקסט עצמו בשתי לשונות, כרוכה ביכולת לשלוט במערכת מורכבת של איזונים ופיצויים, כמו הנעת שתי מעליות שכל אחת מהן מעלה ומורידה את האחרת, או כמו התנועה המוניטרית בין שני סוגי מטבע השרויים ביחסי ערך משתנים זה לעומת זה.

די לעיין בקומץ הסיפורים שאותם באמת כתב (בעיקר בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים) בעצמו בעברית מליצית וכבדת צעד, וכן באלה שכתבם ברוסית קלישאית ועֵצית, כדי להיווכח באי־יכולתו האמנותית לחרוג מתחומה של היידיש. בכתיבתו בלשון אחרת הוא נראה כדוד הנער לאחר שהלבישו לראשו את קובע הנחושת ועטוהו בשריון קשקשים לרגל יציאתו לקרב הביניים עם גליית הפלישתי. דוד, כידוע, השליך מעליו את הקובע, את השריון ואת החרב הכבדה בטענה "כי לא אוכל ללכת באלה", ויצא לקראת הענק החמוש עד שיניו בבגד רועים קל, במטה, בקלע ובחלוקי נחל. אכן, זיקתו של שלום עליכם ליידיש היתה מוחלטת ומחייבת ללא מרווח מילוט כלשהו.

ההמשך — בשבוע הבא

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ