יעקב יער יורה חצי ביקורת ומדווח משדה קרב האדריכלות - סביבה - הארץ

יעקב יער יורה חצי ביקורת ומדווח משדה קרב האדריכלות

האדריכל יעקב יער שילב בספרו החדש זיכרונות תקופתיים וגם טפח מעולמו הפרטי והמשפחתי. חידוש מרענן בעולם האדריכלות בישראל, המקפיד להפריד בין החיים לארכיטקטורה

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שכונת המשתלה בתל אביב שתיכנן יעקב יער. מי ראה לאחרונה ישראלי מבסוט, ועוד אדריכל
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

האוטוביוגרפיה של האדריכל יעקב יער "החיים והארכיטקטורה", שנוספה בימים אלה למדף ספרי האדריכלות, היא אחלה ספר. סוף סוף ספר על אדריכל, אדריכלות, תכנון, שמצליח להפיח חיים בנושאים מגזריים חתומים מעין אלה ולהפוך אותם לחומר קריאה מעניין, מעצבן וקריא, החושף לא מעט מהנעשה מאחורי הקלעים של עולם התכנון והאדריכלות בישראל. מבעד לחומרים הרגילים בספרים ואלבומי אדריכלות, מבצבצת כאן גם דמות הכותב, פרובוקטיבי, יהיר, סרקסטי, מתחשבן ומתנצח (גם עם הח"מ) יורה חצי ביקורת ושבח למטרות שמיות גלויות, לא מהסס לתת פומבי לטעמו האדריכלי, למקורות השפעה, לחברויות וקשרים שיוצרים מועדון אדריכלי. מה עוד נבקש. הספר היה יכול להיות בקלות מקור השראה למדור רכילות קבוע בכתב עת אדריכלי מתוחכם, אם היה דבר כזה בישראל.

עטיפת הספר. אוטוביוגרפיה יוצאת דופן

יער, שנולד בגרמניה ב–1929, הוא בוגר הטכניון בחיפה ודמות מרכזית בקהילת האדריכלים בדור המדינה. הוא אדריכל פורה במשרד מצליח במשך עשרות שנים, בראשונה בשותפות עם אשתו המנוחה האדריכלית אורה יער, וכיום עם בנו ובתו האדריכלים. האוטוביוגרפיה היא ספר יוצא דופן בז'אנר שכמעט לא קיים בישראל, ומזכיר, באלף הבדלות, את האוטוביוגרפיה הנודעת של האדריכל האמריקאי פיליפ ג'ונסון, "האדריכל במלותיו הוא". הספר, שערך עידו איתן, הוא הראשון בסדרת "עדות: דברים מפי אומרם" (בעריכת אלונה נצן־שיפטן, עורכת משנה: שני שילה) של המרכז למורשת הארכיטקטורה והנוף בישראל בטכניון, ששם לו למטרה לתעד ממקור ראשון את העשייה האדריכלית של בני דור המדינה. למשתתפים במפעל זוהי הזדמנות לספר את ההיסטוריה מנקודת מבטם הבלתי אוביקטיבית ולהציג את עצמם כרצונם.

דיוקנו של יער כפי שהוא מצטייר מהספר, במלותיו הוא, הוא דמות בטוחה בעצמה ובצדקת דרכה חרף התלבטויות. בספרו הוא בחר לשלב זיכרונות תקופתיים — חומר יקר ערך להיסטוריוגרפיה של האדריכלות בישראל — וגם טפח מעולמו הפרטי והמשפחתי.

זה בלי ספק חידוש מרענן בעולם האדריכלות בישראל המקפיד להפריד בין החיים לארכיטקטורה. ללא כל צניעות מעושה הוא טופח לעצמו על השכם, משתף את הקוראים בשבחים שהורעפו עליו ובשלל כיבודים ופרסים שקיבל לרבות פרס ישראל לאדריכלות. הקורא מצדו עלול לתמוה על מה בדיוק מחלקים כל כך הרבה פרסי אדריכלות אם הנוף הבנוי במדינה נראה כמו שהוא נראה. על כריכת הספר מתנוסס תצלומו של יער כשהוא צוחק בפה מלא. מי ראה לאחרונה ישראלי מבסוט, ועוד אדריכל.

יער.  ללא כל צניעות מעושה הוא טופח לעצמו על השכם, ומשתף את הקוראים בשבחים שהורעפו עליו

זהו לא ספר אקדמי, או אינטלקטואלי או ביקורתי. אדריכלים שנרתעים מהספרות הביקורתית בשנים האחרונות בתחומים הנוגסים באדריכלות, סוציולוגיה, גיאוגרפיה, ביקורת התרבות, ימצאו כאן מרגוע. מובטחת להם הפסקת אש. המספר הוא במידה רבה בן דמותם, דמות האדריכל הכל־ישראלי העושה יותר מאשר מדבר או חושב מחשבות שניות. הוא בעל מודעות חברתית על פי דבריו שמתכנן וילות פרטיות ומיזמי יוקרה לאילי הון. הוא דוגל בעירוניות, אבל מתכנן מתחמי מגדלים ושכונות מסוגרות ולוקח חלק בהמשך הפירוור. הוא אולי יצהיר על עצמו כדמוקרט, אבל היה שש להיפטר מעולם של ועדות, ארגונים וגורמים ציבורים אחרים התוקעים מקלות בגלגלים. כאדריכלים רבים אחרים יער רואה עצמו "שמאלן", אבל בונה בהתנחלויות בצידוקים הרגילים.

"רמות ופסגת זאב לא נחשבו 'שטחים' בעינינו, כמו בעיני רוב הציבור הישראלי", כותב יער ומתנאה בשבחים שגרפה "שכונת השטיח" שמשרדו תיכנן במעלה אדומים ובהצלחה שנחלה. יקרה ללבו במיוחד היתה תגובתו של האדריכל ההולנדי הנודע אלדו ון אייק, מאבות שכונות ה"שטיח", שהגיע לסיור במקום בהזמנתו של ראש העיר ירושלים אז טדי קולק ו"התחבר לאדריכלות המקומית המבוססת על חזרתיות מודולרית, כמעט מתמטית, אך לא פשטנית. אנושית ומקומית כבר אמרתי?" — כותב יער כאילו מדובר על עוד שכונה בלב המדינה, ומגייס את המוניטין של האדריכל ההולנדי הדגול ואת משנתו ההומניסטית כדי להלבין את החטא. אם ון אייק המנוח היה מודע אז לעומק המצב הגיאופוליטי והסכסוך הלאומי, זאת לא נדע.

הגבר היחיד שנישק

פרק מפתח בעבודתו של יער — שמשרדו עוסק כמעט בכל קשת טיפוסי הבנייה והתכנון — הוא מה שהוא מכנה "שאלת 'העיר העתיקה'", סוגיה כבדת משקל בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית החדשה שמוקדש לה פרק נרחב בספר. במשך שני עשורים בין 1960 ל–1980 משרדו היה שותף לתכנון, עיצוב והתחדשות של ערים עתיקות בירושלים, צפת, עכו ויפו.

מתחת ידיו ושותפיו לצוות יפו, שוקם אזור פשע הרוס למחצה שנודע בשם "השטח הגדול" והומצא מחדש כמושבת אמנים, מעין עין הוד אורבנית, וכפארק נושא בסגנון אוריינטלי. האוריינט עצמו סולק משם, כאשר אלפי תושבי השטח הגדול, ערבים ועולים מצפון אפריקה, פונו לשיכונים אומללים בפאתי העיר.

יפו, החודש

המצאתה של יפו העתיקה ככפר אמנים הצילה את השטח הגדול מהרס, אבל בד בבד היא גם היתה יריית הפתיחה בתהליך הג'נטריפיקציה ביפו הנמשך עד היום ביתר שאת והתפשט לאזורים שונים בעיר. השיכונים נותרו מאחור וגם הקיפוח והעוול שהוא מנת חלקם של רבים מתושביה הוותיקים של יפו. בספר עצמו אין תובנות ממרחק הזמן על התהליך ועל שימור בכלל לא רק כחבל הצלה לאדריכלות המקומית אלא כמנגנון התיקרות, חילופי אוכלוסיות ותרבויות. הפרק על יפו העתיקה כמו נכתב אי אז בימים התמימים של הפרויקט והוא מתמקד בפרטים מקצועים ובנושאים הרי גורל כמו עיצוב פנסי הרחוב ברובע, כשני חצאים של כדור זכוכית מחוברים בטבעת פלדה דקה.

כאמור, האנקדוטות וסיפורי הצד הם במידה רבה ליבת הספר וערכו הייחודי. כך לדוגמה, על זכייתו במקום הראשון בתחרות לתכנון בניין מעבדות בטכניון בחיפה, שמע יער מפיו של אחד השופטים, האדריכל המנוח יצחק ישר, ו"אני זוכר שקפצתי עליו ונישקתי אותו. כנראה התרגשתי.... הגבר היחיד למיטב זיכרוני שנישקתי", הוא כותב להנאת הקוראים. אנקדוטה אחרת היא הסיפור על תכנונה של שכונת פסגת זאב תחת הנהגתו של שר הבינוי והשיכון אריאל שרון. "השר, כמנהג איש צבא... קיים סיורים בשטח, לבדוק ולנזוף, ליצור מוטיבציה", כותב יער, "שעות רצנו אתו על הג'בלאות, עמדנו על כל גבעה נישאה עם מפות פרושות ביד או על האבנים, בזמן שהאלוף מצביע על היעדים לכיבוש. היינו ללא מדים וללא נשק, אבל היינו אמורים להרגיש את רוח הקרב וגודל הרגע".

לא נותר אלא להמתין לדיווחים נוספים משדות הקרב של האדריכלות בישראל ומאחורי הקלעים שלה, בספרים הבאים בסדרה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ