גרמניה, ציונות וקומוניזם: מכתבי פרויד וארנולד צווייג - עיון - הארץ

גרמניה, ציונות וקומוניזם: מכתבי פרויד וארנולד צווייג

על פרויד וצווייג, שני נרדפים יהודים, המאוחדים בשמחה לאיד על "ליל הסכינים הארוכות", אך חלוקים על כל היתר, כולל עניין הציונות והקומוניזם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה צוקרמן

זיגמונד פרויד — ארנולד צווייג: חליפת מכתבים 1939-1927, הקדמה: תום שגב, תירגמה מגרמנית: נועה קול, הוצאת רסלינג, 2016, סדרת "טקסטים למען העתיד": סדרה להגות גרמנית בת זמננו בעריכת וולף אירו, עמוס דולב, קרסטין מלכה־זינטר

כאשר שולח ארנולד צווייג לזיגמונד פרויד את המכתב הראשון המופיע בקובץ המכתבים שלפנינו, הסופר הגרמני כמעט בן ארבעים ואילו אבי הפסיכואנליזה מווינה מבוגר ממנו בשלושים ואחת שנים. לא בכדי מכנה צווייג את פרויד במהלך ההתכתבות "אבא", ופרויד מקנה ביטוי נדיב להוקרתו את צווייג בכנותו אותו "מייסטר". היחסים בין השניים קרובים ופתוחים אך גם הייררכיים, כמתבקש מהפער הדורי, לגיל ולמוניטין העולמי של כל אחד מהם.

חליפת מכתבים זו שייכת למסורת איגרונית שההתכוונות של הכותבים בה היתה רצינית במובן הקיומי של רצינות, על אחת כמה וכמה שעה שמדובר באנשי רוח ראשונים במעלה כפרויד וצווייג. היקף חליפות המכתבים במסורת זו עולה לעתים על היקף היצירה העיונית־ספרותית הרשמית של אנשי הרוח והתרבות הללו. קשה להאמין עם כמה אנשים, באיזה מרץ ואינטנסיביות, ובאיזה עומק הם נהגו להתכתב.

גם חליפת מכתבים זו בין פרויד וצווייג, המשתרעת על פני שתיים־עשרה שנים עד למותו של פרויד ב-1939, מקיפה עולם ומלואו. המכתב — בדומה ליומן אך גם בשונה ממנו, בהיותו דיאלוג ממשי עם זולת — מאפשר שילוב "לגיטימי" בין הפרטי והציבורי, בין העיון ההיסטורי והדיווח על היומיומי. ואכן, התכתבות זו גדושה בהתייחסויות למאורעות התקופה ולרוחה, ליצירות החדשות שכתבו השניים אך גם לענייני בריאות (הגוף והנפש) ולהתרחשויות משפחתיות, כשם שלעניינים מתחום פרקטיקת השיגרה החומרית, כגון בעיה בפעילות ההסקה בביתו של צווייג על הכרמל — שקנה המידה שלו להשוואה הוא לא זה של פלשתינה בשנות השלושים, אלא הסטנדרטים הנהוגים במרכז אירופה שממנה הגיע.

זיגמונד פרויד
פרויד. "נשארתי ליברל מהסוג הישן" צילום: אי־פי

ייתכן שלזאת, בין היתר, מתכוון תום שגב, שכותב בהקדמה שחיבר לקובץ: "בקריאה עכשווית בעברית, נראים השניים כחריגים, והקיטורים שלהם נשמעים טרחניים למדי" (עמ' 10).

הדיווחים על בעיותיו הבריאותיות של צווייג עם עיניו ואלה של פרויד עם הסרטן בפיו הם ממד לא בלתי־רלוונטי לאינטימיות הרגשית ההולכת ומעמיקה בין השניים בשנות התכתבותם. לאינטימיות זו משמעות לא רק כמאפיין היחס הבינאישי המתפתח ביניהם, אלא גם כהיבט אובייקטיבי של "חריגותם" שעליה מצביע שגב. מדובר בשני אנשי־רוח יהודים, השייכים באי־אלו מובנים ל"עולם של אתמול" אך מתמודדים עם השבר ההיסטורי שאליו נקלע עולם זה באופן שונה מצורתה המקוננת (והנאיבית להחריד) שאיפיינה את התמודדותו של שטפן צווייג, שהסתיימה בהתאבדותו ב-1942 בגלות ברזיל.

קשריו של ארנולד צווייג עם מרטין בובר השפיעו על זיקתו לציונות, ולאחר עליית הנאצים לשלטון היגר ב-1934 לפלשתינה. אלא שעד מהרה נאלץ לחוות את הפער שנפער בין התכוונותו ההשקפתית לבין פרקטיקת החיים הממשית ביישוב היהודי בארץ. פער זה נבע, בין היתר, מהקונפליקט שאליו נקלע עם הממסד הספרותי־פוליטי שהתנגד נמרצות לשפה הגרמנית וליידיש, עובדה שחיבלה במקורות פרנסתו של צווייג כסופר.

אך היו לקונפליקט גם סיבות ברמת השקפת העולם הכללית: צווייג, שהושפע בצעירותו מהגותו של ניטשה, נהפך בעקבות חוויותיו במלחמת העולם הראשונה לפציפיסט מובהק ולחסיד מסור של סוציאליזם הומניסטי, מסד השקפתי־ערכי שבאי־אלו מובנים לא תאם את עיקרי האמונה והפעולות של הציונות הפוליטית בתקופתו. בדומה לאנשי "ברית שלום", שהיו מודעים כבר בשלב מוקדם של הציונות לכזב שבפוסטולט האידיאולוגי "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", חווה עצמו צווייג, גם בהיבט זה של עולמו הרוחני, כחריג בהוויה הפוליטית־חברתית שאליה היגר.

ארנולד צוויג
ארנולד צווייג. "כבר סולקה כנופיה מחורבנת אחת" צילום: אי־אף־פיצילום: Picture-Alliance / AFP

ואילו פרויד לא היה ציוני, וחרף אהדתו את מטרות הציונות כפר באפשרות ש"פלשתינה תוכל להפוך אי פעם למדינה יהודית". בניגוד לצווייג, שכמוהו דווקא ראה את הנולד, לא היגר מעיר מגוריו אלא רק ברגע האחרון, בעקבות ה"אנשלוס" של אוסטריה בשנת 1938. אך פרויד גם לא היה יהודי־מתבולל טיפוסי בעולם הדובר גרמנית של תקופתו. מעולם לא התכחש ליהדותו, וחרף האתיאיזם הרדיקלי שאיפיין אותו ואף עיצב את פועלו המחקרי־עיוני חש כל חייו שייכות ליהדות, "לא בשל האמונה הדתית, גם לא בשל הגאווה הלאומית", אלא בשל "התודעה הברורה של הזהות הפנימית, ומסתוריותו של המבנה הנפשי הזהה", כדבריו. את האנטישמיות הכיר מקרוב, ולגבי אופיה האלים של זו הנאצית לא יכול היה להיות לו ספק כלשהו. דווקא בשל כך מתמיהה השתהותו הרבה עד להגירתו מווינה, השתהות שארכה עד לרגע שכמעט היה כבר מאוחר מדי.

צריך להיזהר בהסברים הנסמכים על ידיעה־בדיעבד של מה שלא יכול היה להיות ידוע לפרוטגוניסטים ההיסטוריים עצמם. תום שגב כותב על צווייג את המשפטים הבאים: "ייתכן שרק תורתו של פרויד יכולה להסביר את מה שעשה צווייג אחרי המלחמה: הוא היגר לגרמניה המזרחית. הרודנות הקומוניסטית קיבלה אותו בזרועות פתוחות, וכך היה — סוף סוף — גיבור תרבות לאומי" (עמ' 10). ההתנשאות שבמלותיו מיותרת אם מביאים בחשבון שצווייג לא היה ציוני נלהב מלכתחילה, אך יותר מכל, גרמניה הסוציאליסטית שזה עתה קמה היתה לדידו לאין־שיעור יותר "גרמניה האחרת" מאשר זו שבן גוריון הכריז עליה ככזאת, בבואו לשווק לציבור הישראלי את הסכם השילומים עם גרמניה המערבית. מה שיודע שגב בדיעבד על הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שעברה מן העולם לא אמור לשמש אותו כקריטריון לשיפוט הכרעתו של צווייג ב-1948, כשם שידיעתו בדיעבד לֶמָה התפתחה המדינה הציונית אינה יכולה לשמש אותו כקריטריון לשיפוט הכרעתו להגיע לפלשתינה ב-1934. זו טיבה של קונטינגנטיות היסטורית.

וכך — אם משהים לרגע את השיפוט הפינליסטי — אפשר אולי להבין גם כיצד מצטיירות ההתרחשויות בגרמניה הנאצית (טרם המלחמה וטרם השואה) בעיני צווייג היושב כבר בחיפה ופרויד המתגורר בווינה. בהתייחסו לאירוע "ליל הסכינים הארוכות", חיסולה של הנהגת ה-SA, כולל ארנסט רהם (Röhm), כותב צווייג ב-8 ביולי 1934: "איזה סיפוק עמוק הסבו לנו האירועים בגרמניה שעליהם שמענו היום... מי העז לקוות שכל כך מהר יכו למוות האדונים האמיתיים של גרמניה את אדוניה המדומים. אני נתתי למשטר הזה ארבע שנים, אבל עכשיו, 16 חודשים לאחר מכן, כבר סולקה ממנו כנופיה מחורבנת אחת" (עמ' 100 ואילך).

בהתייחסו לאותו עניין משיב פרויד ב-15 ביולי 1934: "האירועים בגרמניה הזכירו על דרך ההיפוך חוויה שהיתה לי בקיץ 1920. זה היה הקונגרס הראשון מחוץ למרתף שלנו בהאג. גם היום עדיין נעים להיזכר כמה אדיבים היו עמיתינו ההולנדיים כלפי אנשי מרכז אירופה מזי הרעב והאומללים. בסיום הקונגרס הם הזמינו אותנו לארוחת ערב שכללה שפע הולנדי אמיתי, ואנו לא הורשינו לשלם דבר תמורתה, אלא שאנחנו כבר שכחנו איך אוכלים. המנות הראשונות שהוגשו לנו ערבו לחך כולנו, אבל בזאת סיימנו לאכול, יותר מזה לא יכולנו לקחת. וכעת להיפוכו של דבר! בשומעי את החדשות מ-30 ביוני חשתי בדבר אחד בלבד: מה, מיד אחרי המנה הראשונה אני מתבקש לקום מהשולחן ואין מגישים לי כל דבר נוסף? אני הרי עדיין רעב" (עמ' 104).

כמה שנים מאוחר יותר ספק רב אם צווייג היה מרשה לעצמו עדיין לדבר על תחושת "חמלה מסוימת", ופרויד להתייחס לאירוע הנאצי הרצחני בנימה מבודחת משהו. מותר להניח שגם צ'רלי צ'פלין לא היה יוצר את "הדיקטטור הגדול" לאחר היוודע ממדי אסונה של יהדות אירופה בעת מלחמת העולם השנייה. ובכל זאת מכילים המכתבים במקרה מסוים זה, מעבר להתייחסות הקונטינגנטית למשמעותו של האירוע הנאצי, מה שלא יימצא בטקסטים רשמיים ומקצועיים, לא של צווייג ובוודאי לא של פרויד: הבעת התיעוב שבניבול הפה (המתון יחסית) של הסופר, והשמחה לאיד הטבולה בתוקפנות ארסית של הפסיכולוג — את אנושיותם הלא־לגמרי מסובלמת של אנשי הרוח המעודנים הללו. חרף האפקט המציצני אצל הקורא, גם זאת ממעלותיה של ההתכתבות הפרטית.

ואולם, חרף החיבה הגדולה השוררת בין השניים, חרף חווייתם המשותפת כנרדפים יהודים (ספריו של ארנולד צווייג היו בין אלה שהושלכו ללהבות על ידי הנאצים ב-1933) וחרף הסכמתם בנושאים רבים בתחום ההיסטוריה, התרבות והחברה, בעניין עקרוני אחד הם חלוקים. כאשר פונה צווייג לפרויד בנובמבר 1930 בבקשה לצרף את שמו לחותמים על גילוי דעת, "עניין חשוב וראוי שעתיד להיות מוצג בפני הממשלה הסובייטית ובפני הציבור העולם כולו" (עמ' 35), עונה לו פרויד בסירוב: "הייתי חותם ברצון אילו לא כלל גילוי דעת זה מלות גידוף נגד 'טירוף הכלכלה הקפיטליסטית', שכן חתימה כזו כמוה כתמיכה באידיאל הקומוניסטי, הרחוק ממני מרחק רב. חרף אי־שביעות הרצון הרבה שלי ביחס לסדר הכלכלי הנוכחי, אין בי כל תקווה שהדרך המוצעת על ידי הסובייטים תוביל לשיפור. כל שמץ של תקווה שהיה יכול להיות לי בהקשר זה התפוגג בעשור הנוכחי של השלטון הסובייטי. אני נשארתי ליברל מהסוג הישן. [...] אינני יודע אם הדיקטטורים הרוסים נותנים לבם בכלל להתבטאויותיהם של 'אינטלקטואלים' כאלה או אחרים [...] אבל אם בכל זאת אכפת להם, אז חתימה של יריב מוצהר כמוני על גילוי הדעת יכולה רק להזיק לעניין" (עמ' 36).

אמירתו של מקס הורקהיימר מ-1939, "מי שאינו רוצה לדבר על קפיטליזם, ראוי שיישתוק גם בנוגע לפאשיזם", לא היתה מוכרת לפרויד מן הסתם. אך דומה שגם כך אין לטעות בעניין: צווייג הסוציאליסט ופרויד הליברל האנטי־קומוניסטי מייצגים השקפות עולם פוליטיות־חברתיות המנוגדות האחת לאחרת תכלית הניגוד. דווקא בשל כך מעניין להיווכח עד כמה היו קשורים זה לזה לא רק מבחינה רגשית, אלא גם מבחינת מחוייבותם לעולם שערכיו ההומניסטיים היו נר לרגלם והניעו אותם בכל פועלם היצירתי ופעילותם הציבורית, חרף יסודות פסימיים מסוימים בתורתו של פרויד ואכזבתו הצורבת של צווייג מהציונות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ