שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יידיש, שפה מצחיקה

יצירתו של שלום עליכם נסמכת על היסודות ה"פרימיטיביים" של ספרות יידיש: הקומדיה, המונולוג והסיפור האיגרוני, בהם שולט ההווה. פרק רביעי בסדרה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

> פרק ראשון: שלום עליכם והזעזועים ההיסטוריים של זמנו

> פרק שני: משמעות הכינוי הספרותי "שלום עליכם"

> פרק שלישי: שלום עליכם וסוד הקפיץ היהודי

עצם הבלטת זיקתו של שלום עליכם לשפת היידיש אין בה די. עלינו לשאול את עצמנו לאיזו מין יידיש נצמד הסופר הגדול; ואל לנו לקבל בעניין זה תשובות מוכנות מראש שניתנו במסגרת השיח הביקורתי והמחקרי המקובל בהבנת התפתחותה של ספרות יידיש החדשה במאה הי"ט. לפי שיח זה, השימוש הספרותי בלשון היידיש התפתח במהלך המאה הראשונה להיווצרותה של ספרות יידיש החדשה, היינו, למן שלהי המאה הי"ח ועד סוף המאה שלאחריה, בשתי דרכים עיקריות: דרך השימוש ביידיש המועשרת על ידי גירמון הדקדוק, התחביר, הכתיב ואוצר המלים (ובשלב מאוחר יותר גם על ידי רוסיפיקציה מסוימת של השפה), שנועד לאפשר לסופר לשדר בכתיבתו להמונים את המסרים הדידקטיים והאינטלקטואליים של תנועת ההשכלה אשר לא ניתן היה, כביכול, לתת להם ביטוי בדיאלקטים היידיים המדוברים. דרך זו שימשה בעיקר את סופרי הצפון הליטאי, כמו אייזיק מאיר דיק, יעקב דינזון ונחום מאיר שייקביטש.

ציור של שלום עליכם
שלום עליכם. האצת חלקיקים איור: רוני סומק

הדרך האחרת, דרכם של סופרי הדרום האוקראיני והגליצאי, בנתה את היידיש הספרותית על בסיס השפה המדוברת ולכן נזקקה בראשיתה בעיקר לז'אנרים כמו־דרמטיים, כגון הקומדיה (שבה דיברו המשכילים והטובים יידיש מגורמנת ואילו הרעים והמגוחכים דיברו יידיש אידיומטית שוטפת), המונולוג והסיפור האיגרוני, שבהם נהפכה לשון העם המוגחכת להתקפה על עצמה ולמכשיר רב עוצמה בחשיפת הפגמים בקיום הלאומי.

אברמוביץ', או בשמו הספרותי מנדלה מוכר ספרים, קנה לעצמו את מקומו כאבי הספרות היידית האמנותית בזכות הצלחתו בשימוש ביידיש המדוברת לשם מסירת מכלול המחשבות וההשגות של היהודי המודרני באמצעות השיח האירוני של הפרסונה שלו, כלומר מנדלה מוכר ספרים. הטרופה האירונית, אמירת דבר באמצעות היפוכו, היא שאיפשרה לו לבטא בלשון העם גם את ההשגות של ההשכלה ורעיונות התרבות ההומניסטית. תוך כך איפשר השיח המנדלאי לפתח ביידיש גם את הטון האפי הסיפורי השהוי ועתיר התיאורים. אברמוביץ' היה גם זה שיצר את הלשון הספרותית האמנותית על ידי שמיזג את הדיאלקטים השונים של השפה, בעיקר את אלה הליטאי והאוקראיני, ויצר מעין לשון עם יידית אחידה, אידיאלית.

שלום עליכם נראה בדרך שימושו הספרותי ביידיש, כמו גם בעניינים אחרים, כתלמידו וממשיכו של אברמוביץ', או כפי שהוא עצמו העמיד את עצמו — כ"נכד" הלגיטימי של "הסבא", ובמובן זה גם כיורשו החוקי.

למרות האמת החלקית שבתאור זה, יש לקבלו בחשדנות, לא רק בגין הטעויות שבו, אלא גם משום שהוא מטשטש את העיקר בזיקתו של שלום עליכם לשפת היידיש, שהיתה שונה באורח עקרוני מזו של קודמו הגדול. את הטעויות ניתן לנחש תוך קריאה של קטעים לא מעטים בכתבי שלום עליכם שבהם הוא מגרמן ומרוסס בלי בושה את השפה, כשהוא חש בצורך בכך.

כך הוא מניח, למשל, למוטל בן פייסה, מי שאמור להיות מספר־ילד בן חמש או שבע שעדיין אינו יודע כתוב וקרוא, לתאר בפתח סיפורו הראשון כיצד בבוא האביב יצא יחד עם העגל מאני לקדם את פני ה"פרילינגס־מאָרגען" (בוקר האביב) בשירה פרועה: "אַ געזאַנג אָן ווערטער, אָן נאָטען, אָן שום מאָטיוו, אַ מין נאַטור־געזאַנג פון אַ וואַסער־פאַל — אַ גאָטליכע התפעלות, אַ הימלישע באַגייסטערונג" (זימרה ללא מלים, ללא תווים, ללא שום מוטיב, מין שירת־טבע של מפל מים — התפעלות אלוהית, התלהבות שמימית).

מ"י ברדיצ'בסקי (מעריצו של שלום עליכם), שהצביע בלגלוג על אותם סופרי יידיש החדשים אשר מי שאינו יודע גרמנית יכול, בשעת הדחק, ללומדה מכתביהם, רשאי היה להוסיף בהזדמנות זאת כי מי שאינו מכיר את הגרמנית האקסטטית של שירי פרידריך שילר יכול ללמדה מפי מוטל בן פייסה.

אבל טעויות עובדתיות כאלה אינן מצביעות על עיקר התופעה שעליה אנו מנסים לעמוד. היה זה דב סדן שגילה במאמרו, "שלושת היסודות", את האמת ההיסטורית המפתיעה, שמבחינה ז'אנרית הסתמכה יצירת שלום עליכם בעיקרה האיכותי והכמותי לא על הסינתיזה הסיפורית האפית שהושגה בכתיבה של אברמוביץ', אלא דווקא על היסודות ה"פרימיטיביים" של ספרות יידיש מתחילת המאה הי"ט: הקומדיה, המונולוג והסיפור האיגרוני. היתה זו תגלית מבריקה של חוקר שהבין יותר מאחרים את אופיה הדיאלקטי והרב־כיווני של האבולוציה הספרותית, שלא תמיד היא הולכת בדרך אחת, ובוודאי שלא תמיד היא הולכת בדרך הצפויה מראש.

ההערכה המקובלת היתה ששלום עליכם המשיך בכתיבתו את המסורת שעוצבה בידי אברמוביץ', והנה בא החוקר והצביע גם על מהלך אבולוציוני אחר, מנוגד, כזה שהיה כרוך כביכול בנסיגה, בשיבה מאוחרת אל התחלותיה של ספרות יידיש החדשה, אל הקומדיות של שלמה אטינגר, אהרן האלה וולפסזון ויצחק אייכל, לסיפור איגרוני כ"מגלה טמירין" של יוסף פרל ואל קטעי המונולוגים האידיומטיים מעין אלה השליטים ברומאן "דאָס שטערנטיכל" (שביס הפנינים) של ישראל אקסנפלד. אבל אבחנתו המבריקה של סדן נעצרה בטרם תגיע למיצוי מלוא המשתמע ממנה, היינו מבלי שתביא להצגת השאלה מה ניתן ללמוד ממנה לא רק על הסגנון ועל המבנה הז'אנרי של מיטב יצירות הסופר, אלא על אודות עצם ה"תופעה" שלום־עליכם וכן על המשמעות העקרונית של ההומור השלום עליכמי.

משום כך עלינו לנסות להמשיך ולפתח כאן את מהלך מחשבתו של סדן לפחות בשני כיוונים. אחד מהם הוא כיוון הבנת ההומור השלום עליכמי, המבוסס על התפישה הבסיסית של לשון יידיש המדוברת כלשון "מצחיקה", אותה תפישה המוצאת את ביטוייה הוולגרי באמירה הרווחת שבדיחה יהודית אמיתית ניתנת לסיפור אך ורק ביידיש ותרגומה ללשון אחרת ייטול ממנה את טעמה. מקורה של תפישה זו אינו, כמובן, בלשון עצמה, שאינה "מצחיקה" יותר או פחות מכל לשון אחרת, אלא ביחסה של ההשכלה אליה — כאל לשון פרימיטיבית, נעדרת דקדוק ותחביר תקינים; "געיית בהמות וקרקורם של עופות" כינוה כמה מן המשכילים הראשונים.

כלל ספרות ההשכלה היידית המוקדמת התבססה על האסטרטגיה של פיצוץ ביקורתי של אורח החיים היהודי המסורתי, על ידי שימוש ביידיש, לשם עקירתו מן השורש של העולם שהיידיש היוותה חלק ממנו. מכיוון שהיידיש היא כביכול שפה "מצחיקה" מיסודה, הרי גם העולם שישתקף ישירות באמצעותה — אכן, באמצעות המונולוג, האיגרת והדיאלוג הקומי — יהיה מגוחך ולקוי מעצם טיבו הלינגוויסטי. כמובן, שלום עליכם לא קיבל תפישה זו של היידיש במשמעויותיה השליליות־המשכיליות, אבל הוא ירש ממנה את עצם ההשגה שיש בה, בלשון יידיש, אלמנט קומי אינהרנטי — השגה שעליה חזר והצהיר פעמים אחדות.

תפקידו כאמן היה להפיק מן השפה את האלמנט הזה ולהגביר את הדינמיקה הקומית שבו על ידי מה שניתן לתאר כהאצת חלקיקים. גם את ההאצה הזאת ניתן היה ללמוד מספרות יידיש המשכילית הפרימיטיבית, הקדם־מנדלאית, כגון מן הרומאן "דאָס שטערנטיכל" שכבר הוזכר — רומאן המתנהל במונולוגים ודיאלוגים הטבועים כולם בחותם "אלגרו אסאיי", חותם הפטפוט המהיר והרהוט, מה שמכונה באנגלית Loquacity, ביידיש "באַרעדעוודיקייט" ובעברית (מהעדר מלה קולעת יותר) דברנות או פטפטנות. כפי שנאמר כאן, הייחס בין האלגרו אסאיי, המקצב המהיר של הדיבור, לבין הנושאים שבהם עוסק הדיבור, שהיו יכולים דווקא להזמין מקצבים כבדים ואיטיים, הוא המייצר את המכאנזים של ההומור השלום־עליכמי. ויחס זה מתקיים בווריאנטים שונים לא רק בסיפוריו המונולוגיים והאיגרוניים של הסופר, אלא גם באלה שבהם שולטים מספרים יודעי־כל מסוגים שונים, סיפורים כגון "החייט המכושף", או "הביתה לפסח" (הסיפור שכונה בתרגומו העברי "מעבר בוג").

כיוון שני הוא זה שההליכה בו תקל עלינו את הבנת בעיית הזמן והמרחב בסיפורת של שלום עליכם. אשר לזמן, ברור שסיפורת הנסמכת על המונולוג, הדיאלוג הקומי והמכתב אינה יכולה לייחס משמעות רבה לממד זה של הקיום. כל אופני הביטוי שהוזכרו עומדים באורח עקרוני בסימנו של הווה תכוף ומיידי. גם כשהאיגרת מספרת על דברים שהיו, עיקרה הוא הרגע שבו היא נכתבת והנסיבות המיידיות שגרמו לכתיבתה ועיצבו את אופניה של כתיבה זו. והוא הדין ביתר תוקף במונולוג. גם כשמספרי הסיפורים מעלים בדבריהם פרשיות מן העבר הרחוק והקרוב, השאלות העיקריות שהם מעמידים בפנינו הן: מדוע הם מספרים את סיפורם עכשיו. ניתוח מפורט של מכתבי מנחם מנדל, למשל, יוכיח שגם כשהגיבור מספר בהם על מה שאירע לו בעבר הקרוב (כגון במהלך העימות שלו עם דודו מנשה שלא שש להפקיע מקופתו את הנדוניה שהפקיד בידיו דודנו) הוא מדבר בעצם על הרגע הרותח של ההווה, על לחציו ועל נלהבויותיו. ניתוח של המונולוגים הקלאסיים יגלה שהגיבורים המדברים בהם מבטאים בראש ובראשונה, אם כי לאו דווקא בגלוי, דאגות המעסיקות אותם ברגע הסיפור יותר משהם מנסים לשחזר את האירועים שהם, לכאורה, עיקר סיפוריהם.

לא במקרה נמנע שלום עליכם מיצירת "מוטל בן פייסה החזן" כרצף אפי המגולל פרק־פרק מאיזו זווית ראות מרוחקת, נטועה בנקודה מסוימת בעתיד, את סיפור ההתרוששות של משפחת החזן פסח או פייסה, את סיפור מותו בדמי ימיו, ניסיונות השווא של בני משפחתו להיאחז בכלכלת העיירה השוקעת והגירתם הבלתי נמנעת שבאה בעקבות כל אלה. המחבר לא היה מעוניין ביצירת ראות אפית שהיתה מאפשרת השקפה מקפת המאחדת את כלל המהלך הסיפורי ברציפותו הסיבתית־ההיסטורית. הסיפור בנוי, כידוע, כרצף אפיזודות נפרדות, כל אחת לעצמה, שבהן מספר מוטל בנשימה טרופה ובתחביר "פרימיטיבי" על דברים משעשעים או נוראים שקרו זה עתה.

כמה מן החוקרים ניסו להסביר מבנה מוזר זה כאילו נבע מכורח חיצוני הקשור בתנאי ההיווצרות של היצירה ובפרסומה בהמשכים. אולם לקורא ברור שסיפורו של מוטל נכתב כפי שנכתב בכוונת מכוון אמנותית, ואילו היה נכתב אחרת, היינו כרומאן המשכי, לא היה נותר בו אפילו חלק מטעמו המתוק־המר, מעסיסיותו המתפרצת, מרעננותו היחידה במינה. כל אלה היו מותנים בכך שהגיבור ידווח רק על מאורעות שקרו זה עתה ולא יידע כלל את העתיד הצפוי לו. המחבר הטיל על גיבורו הצעיר את המשימה להקים מודוס סיפורי שכולו הווה. למעלה מזה, הקורא מבחין בכך שגם כמה מסיפורי המופת האחרים של המחבר נכתבו באותה מודליות עקרונית. כך נכתב סיפורו של טביה החולב, לא ברצף אפי־רומאניסטי ובהמשכיות כרונולוגית אלא סיפורים־סיפורים, כל אחד עומד לעצמו, שראו אור לסירוגין במשך כמעט שני עשורים, ובכל אחד מהם סיפר טביה לשלום עליכם על מאורעות שהתרחשו אחר אלו שעליהם דווח בסיפור הקודם ובטון הטבוע בחותם אותם מאורעות מאוחרים שעיצבו את הסיפֵּר העכשווי.

גם כאן, בסיפורי טביה, ההווה הנראטולוגי שולט בכל. הוא הדין בסדרות המכתבים של מנחם מנדל ושיינה שיינדל, שגם כתיבתן פוזרה על פני עשרים שנה וגם בהן שלט ההווה שלטון אין־מצרים, העבר לא נחשב והעתיד היה לוט בערפל. למעשה, סיפוריו העיקריים של שלום עליכם נכתבו כך שלא היה במנגנון העלילתי שלהם שום מעצור שהיה מחייב את סיומם. הסיפורים נסתיימו כאשר נחתם ונגמר ההווה הקיומי של מספרם, היינו, היצירות נקטעו למעשה על ידי מותו של המחבר.

כמובן, קיימות גם יצירות לא מעטות שבהן ניסה שלום עליכם להיצמד אל הפרספקטיבה של הזמן ולפרש את ההתרחשויות כתוצאות של התפתחויות בזמן, היינו מפרספקטיבה של עתיד. כך בעיקר ברומאן האוטוביוגרפי הבלתי גמור, "בחזרה מן היריד" (שבו תיאר המחבר את ילדותו ועלומיו כהכנות למילוי שליחותו כסופר), וכן בכמה מן הרומאנים האחרים שכתב בחלקה המאוחר של הקריירה שלו. לדעת רבים (למשל י"ח ברנר), הזיקה הזאת לזמן סימנה את חלקה הפחות מוצלח והפחות אופייני של יצירת המחבר, את המקום שבו היה "רק סופר — העושה צירופים שונים כדי לעשות רושם ידוע", ולא "המגלה" הגאוני של טביה, מנחם מנדל ומוטל.

בלי שניכנס לעומק הסוגיה שבה כרוכה חלוקה בעייתית זאת, נאמר רק שגם במיטב הקטעים ברומאנים מתכווץ הסיפור לרגע דרמטי של הווה מכריע בחשיבותו (כמו רגע הופעת התיאטרון הנודד בעיירה והבריחה עם שחקניו של שני הגיבורים הראשיים של "כוכבים תועים"), או שהוא מחליק כמעט בהכרח מנוסח הסיפור האפי אל הנוסח האיגרוני — כך בחלקו השני של אותו רומאן.

פרק אחרון — בשבוע הבא

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ