שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין
עבאס קיארוסטמי
עבאס קיארוסטמי צילום: JOAQUIN SARMIENTO/אי־אף־פי
אורי קליין
אורי קליין

במותו של עבאס קיארוסטמי אתמול איבד הקולנוע לא רק את גדול במאיה של איראן, אלא גם את אחד מגדולי במאי הקולנוע של ימינו. קיארוסטמי, שמת ממחלת הסרטן והוא בן 76, ביים סרטים קצרים וארוכים, סרטים עלילתיים וסרטים תיעודיים, ומהם, רק שניים — "10" מ–2002 ו"עותק נאמן למקור" מ–2010 — הופצו בישראל (וכך גם "סיפורים מהרכבת" מ–2005, שהורכב משלושה סרטים קצרים שאחד מהם ביים קיארוסטמי).

קיארוסטמי היה אחד ממובילי אמנות הקולנוע בעשורים האחרונים. הבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר אף הכריז שהקולנוע התחיל עם ד"וו גריפית ונגמר עם קיארוסטמי. המינימליזם איפיין רבים מסרטיו, אבל מינימליזם זה מעולם לא התגלגל למנייריזם. להיפך אפילו, בסרטיו הטובים ביותר ביקש לחתור אל מהותו של הקולנוע כשהוא מתמקד, בהקשר ריאליסטי דווקא, ביכולתו החמקמקה של הקולנוע לתעד מציאות.

הפשטות לכאורה של רבים מסרטיו היתה למורכבות ויצירתו התאפיינה לפיכך במהות דיאלקטית, שיוצרי קולנוע מעטים השכילו להביאה אל המסך בישירות ובצלילות שכאלה. כך היה, למשל, בשלושה מסרטיו הנודעים ביותר: "קלוז אפ" מ–1990 על סיפורו האמיתי של גבר שהתחזה לבמאי הקולנוע מחסן מחמאלבף, עמיתו וחברו של קיארוסטמי (גם מחמאלבף וגם אותו מתחזה הופיעו בסרט בתפקיד עצמם); "טעם הדובדבן" מ–1997, שהתרחש כולו במכונית שהנהג שלה נוסע סביב לטהראן בחיפוש אחר נוסע שיהיה מוכן לעזור לו להתאבד, מעשה שנחשב לחטא באיראן (הסרט זיכה את קיארוסטאמי בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, שאותו חלק עם "הצלופח", סרטו של הבמאי היפני שוהיי אימאמורה); ו"10", שאף הוא התרחש כולו במכונית, הנהוגה בידי אשה, והורכב מעשרה פרקים שבהם היא משוחחת עם נוסעים שונים.

תחושת ה"היה או לא היה" איפיינה גם את "עותק נאמן למקור", אחד משני סרטיו העלילתיים האחרונים של קיארוסטמי, שהוא צילם מחוץ למולדתו שבה התגורר ובה סרטיו נאסרו להקרנה. הסרט התרחש בטוסקנה שבאיטליה וסיפר על גבר ואשה שנפגשים לראשונה — ואולי גם לא (סרטו העלילתי האחרון, "כמו מישהו מאוהב", שאף הוא תיאר מציאות חמקמקה, צולם בטוקיו).

מקור ועותק היוו נושא מרכזי ביצירתו של קיארוסטמי, שהיה גם צייר וצלם שתערוכות שלו התקיימו ברחבי העולם, אך עיקר עבודתו היה באמנות שמקור לכאורה אין לה. עם זאת, בראיון ל"הארץ" אמר קיארוסטמי שגם לקולנוע יש מקור — והוא זה שמצטבר אצל הצופים בזמן צפייתם בסרט.

קיארוסטמי נולד בטהראן ב–1940 ואחת מפעילויותיו הראשונות היתה הקמת מחלקה לקולנוע במכון להתפתחותם האינטלקטואלית של ילדים ומתבגרים (וילדים אמנם שימשו גיבורים של כמה מסרטיו המוקדמים). הוא חקר בסרטיו לא רק את המציאות כפי שהקולנוע יכול לייצג אותה, אלא גם את הקולנוע שלו עצמו. הוא חשף בסרטים אלה את יכולותיה של אמנותו ובה בעת גם את מגבלותיה. ב–2004, למשל, הוא יצר את הסרט "10 על 10", שבו בעשרה פרקים, בעקבות סרטו "10", הוא דן באמנותו שלו; הוא גם התייחס בסרטיו לאמנותם של יוצרי קולנוע שהוא העריך. ב–2003 ביים את הסרט "חמש" שהוקדש לבמאי היפני יאסוז'ירו אוזו, גדול במאיה של יפן, והורכב מחמישה פרקים בעלי אופי אימפרסיוניסטי פיוטי יפהפה.

התמהיל ביצירתו של קיארוסטמי נע בין העלילתי לתיעודי ואלה לעתים קרובות השתלבו זה בזה באותו סרט. גם הדיון בינו לבין אמנותו שאיפיין כמה מסרטיו הפך את יצירתו לאחת הסבוכות בקולנוע בן זמננו. עם זאת המורכבות התיאורטית של יצירתו לא מנעה מסרטיו להיות עתירי רגש כמו, למשל, "הרוח תישא אותנו" מ-1999, על מהנדס מטהראן שבא לכפר מרוחק כדי לטפל בקרוב משפחה גוסס. רגש זה נבע מיכולתו הנדירה של קיארוסטאמי להציג מורכבות זו ללא יהירות, כך שהיא נוגעת בנשמה.

הוא הביא בסרטיו את בשורת הקולנוע האיראני לעולם. יצירתו פעלה בלב השיח ההולך ונמשך על מהותה וחשיבותה של אמנות הקולנוע, ומילאה תפקיד מרכזי בשיח חוצה גבולות זה, שמעטים היוצרים כיום התורמים לו בחוכמה ובנדיבות כמוהו. משקפי השמש הכהים, שהיו לסימן ההיכר של דמותו האלגנטית הלבושה בשחור, לא הסוו את עומק המבט ששלח אל עבר אמנותו ואל עבר המציאות רבת הניגודים, שבסרטיו היתה לבסיס הממשי והסמלי כאחד של הקיום האנושי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ