שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נישול הבדווים הוא לא רק עניין של טריטוריה

ספרו היפהפה והעצוב של איל ויצמן, "סף המדבר, קו העימות", מתמקד במאבקם רב השנים של הבדווים מאל עראקיב לשוב לאדמותיהם, ובהקשרו

יצחק לאור
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

סף המדבר, קו העימות, מאת איל ויצמן, הוצאת בבל, 2015, 115 עמודים

בין השנים 1948 ל-1953, בלא שום עילה מלחמתית, גירש צה"ל לירדן, לרצועת עזה ולסיני כ-90 אחוז מתוך מאה אלף הבדווים שחיו מדורות בנגב. הגירוש לווה במעשי הרג, שריפת אוהלים, הרס בתי אבן, אטימת בארות ותקיפות מקלעים נגד בני אדם וחיות ממטוסים קלים. רק 12,500 בדווים שרדו את הגירוש והיו לאזרחי ישראל. לפני המלחמה, האזור שבו התגוררו הבדווים בצפיפות הגדולה ביותר היה מצפון־מערב לקו 200 המ"מ (גשם לשנה). בחמש השנים ההן, אלה ששרדו את מעשי הזוועה נותרו והועברו לשטח סגור, צחיח ומליח מדרום־מזרח לקו המשקעים. איל ויצמן מסכם: נישול הבדווים לא היה רק עניין של טריטוריה, אלא גם של אקלים. האזור שאליו גורשו הבדווים, 1,000 קמ"ר שטחו, נודע כאזור הסַיִג. עד 1966 היו נתונים תושביו לממשל צבאי ושם חיו.

במרכז החיבור מאבקם רב השנים של הבדווים מאל עראקיב לשוב לאדמותיהם והחרבתו של היישוב עשרות פעמים בידי כוחות הביטחון. החיבור עצוב ויפהפה. עצוב, מפני שהוא מעין סיכום לכישלונו של מאבק ממושך של הבדווים לשוב אל אדמותיהם. יפהפה, מבחינת היכולת של המחבר לתאר את הנכבה הבדווית המתמשכת בתחומי ישראל.

ויצמן, פרופסור בקולג' גולדסמית' בלונדון, מתחיל את תיאור החרבתה החוזרת של אל עראקיב מתיאורו של גבול המדבר, גבול 200 המ"מ. הקו הזה מתחיל בים התיכון ונמשך לתוך אפריקה. מעט מצפון לחאן יונס, בדיונות, התגוררה קהילת הדייגים הענייה של שבט אל מואסי. שם הוקם גוש קטיף בתחילת שנות השבעים (השתתפתי אז במאבק שהנהיג קיבוץ כרם שלום נגד העקירה ההיא). ב-2005, כשישראל פינתה את ההתנחלויות ההן, שזכו ליחסי ציבור ולשם "גירוש", הרסה גם את המבנים שבהם חיו הבדווים המגורשים. מכל מקום, משם מתקדם קו 200 המ"מ לתוך הקו הירוק, על גבי ערימה של הריסות, דרך כמה מהשכונות ומחנות הפליטים של עזה. קו הצחיחות חוצה יישובים חקלאיים ועיירות פיתוח לאורך קילומטרים ארוכים של שדות לאורך המדבר הצפוני. בהמשך חוצה הקו את ואדי אל עראקיב ומגיע אל בית העלמין הישן של היישוב, התיעוד הכי בהיר שלהם לבעלותם על האדמה, והוא מגיע אל הבתים ההרוסים של משפחת אל טורי. כאן ובגבעות מסביב ניטש מה שוויצמן מכנה ה"קרב על הנגב".

הרס שדות באל עראקיב
הרס שדות באל עראקיב. בצילומי האוויר ניכרים עדיין עקבות סמויים שנמחקו מהמרחב צילום: אליהו הרשקוביץ

הנגב מילא תפקיד משמעותי בתולדות הציונות לפני הקמתה המדינה ואחריה, לא רק כסמל. "יישוב הנגב נתפס כמעין כוח טבע שביכולתו להוריק את המדבר. השימוש בהשקיה מלאכותית, זני זרעים חדשים, טכנולוגיות עיבוד אינטנסיביות, דשנים, קוטלי מזיקים וייעור רחב היקף כפו על המדבר נסיגה הדרגתית". אלא שהדיפה זו של המדבר כללה גם עקירה בכוח של תושביו הבדווים.

למשל, יער יתיר, הגדול ביותר בישראל, ניטע החל ב-1966 בין הגבול הדרומי של הגדה המערבית ובין צפון הנגב. הזיקה בין ייעור לייהוד המרחב לא היתה מוגבלת לנגב. זמן קצר לאחר הקמת המדינה נטעה קק"ל מיליוני עצי מחט בחלקי הארץ השונים ואלה כיסו על שרידי הכפרים הפלסטינים שנהרסו במשך המלחמה ואחריה. פרקטיקה זו, אומר ויצמן, נהוגה עדיין בנגב, שבו משמש הייעור אמצעי למחיקת יישובים בדווים ומניעת השיבה אליהם.

על אדמות אל עראקיב וסביבן נטעה קק"ל שלושה יערות סוואנה שהתהדרו בשמות שונים. "יער השגרירים" נחנך ב-2004 בהשתתפות דיפלומטים מ-49 מדינות, שבכך היו לשותפים לנישול. רק שגריר דרום אפריקה היה נבון דיו לסרב להזמנה. היער השני כונה "הטלוויזיה של אלוהים"; הוא ניטע ב-2008 בכספי ארגון בשם זה, המקדם תיאולוגיה נוצרית משיחית בכלי התקשורת בארצות הברית. ביער השלישי, "יער מדינות גרמניה", הוצב השלט "כדי שלא נשכח".

והנה לא מכבר, בשבוע האחרון של יולי, ב-26.7, עלו דחפורי קק"ל על הכפר אל עראקיב בפעם המאה בשש השנים האחרונות. 46 כפרים נוספים בנגב עומדים בסיכון מיידי של עקירה.

יובל שנים לאחר הקמת המדינה פוּתַח מנגנון שיפוטי המבוסס על קו הצחיחות המטאורולוגי כדי להצדיק את ההפקעות. מכיוון שסף המדבר סימן גבול שמעבר לו נחשבו עיבוד הקרקעות ויישוב חקלאי לבלתי אפשריים, טענו משפטנים כי האזור אינו מעובד בפועל ולפיכך אין להכיר בזכויות קניין בדוויות כלשהן עליו. מאז ואילך סימן קו הצחיחות את גבול אזור ההפקעות שבתוכו היו הבדווים נתונים לחסדי המדינה ונוכחותם הותרה בו רק מטעמים הומניטריים לפנים משורת הדין.

אבל לא רק קו הגשם מכתיב את ההתנהגות הנפשעת לילידי הנגב. הנגב הוא שטח האימונים הגדול והעמוס ביותר של חיל האוויר ואחד ממרחבי הטיסה הצפופים ביותר בעולם כולו — מטוסי קרב, מסוקים, מזל"טים ועוד. הנה כי כן, די בכך כדי להסביר את התפניות בהתנהגות המדינה אל הבדווים. תחילה דחקו אותם אל מעבר לקו הגשם (זה הצבע הירקרק במפות המשקעים), עכשיו זקוקה המדינה לנישולם הסופי. בצילומי האוויר ניכרים עדיין עקבות סמויים שנמחקו מהמרחב — שרידי בתים הרוסים, מתקנים חקלאיים קטנים ששימשו שדות שהיו ואינם, בורות השקיה וכתמי דירים שלא נעשה בהם שימוש מזה שנים.

ב-2006 הקים נורי אל עקבי, ממגורשי הנגב, את אוהל המחאה שלו באל עראקיב. הוא כינס 16 מבני משפחתו והגיש שש תביעות קרקע נפרדות לבית המשפט המחוזי של באר שבע. משפטו נפתח ב-2009. הוא החזיק ים של מסמכים לאישוש בעלות משפחתו על הנחלות.

ב-14 במאי 2015 נדחה הערעור בפסק דין שדחה את כל הטיעונים ההיסטוריים והמשפטיים. שתי החלטות נוספות ניתנו על ידי בית המשפט העליון באותו חודש, שנודע כ"מאי השחור". עשרה ימים קודם לכן, ב-4 במאי דחה בית המשפט העליון בקשה להוצאת צו ביניים של תושבי היישוב הבדווי חירבת סוסיה, השוכן בגדה על גבעה בדרום הר חברון, מעבר לאל עראקיב, והכשיר הרס נוסף של כפר על ידי צה"ל ופינוי של 80 מבני מגורים ו-350 תושבים. למחרת, כותב ויצמן, ב-5 במאי 2015, דחה בית המשפט העליון את עתירת תושבי הכפר הבדווי אום אל ח'יראן ובכך סלל את הדרך להקמתה של חירן — התנחלות יהודית דתית־לאומית חדשה — על חורבותיו. אלה בשמאל הישראלי שוויתרו על המאבק נגד ההתנחלויות הרימו ידיים, דווקא משום שהתהליך הזה לא נפסק אף פעם.

נחלת אבותיהם של הבדווים היתה חשובה כל עוד דימיינו הציונים הראשונים לעצמם את אבותינו כבדווים. מעבר לזה, חייהם, הצאן שלהם, בתי הספר שלהם ותנאי חייהם האיומים לא מעניינים את המדינה. בהמשך יורד קו ה-200 מ"מ, בתחומי הגדה, עד שפך הירדן. רבים מ-8,000 הבדווים באזור הזה הם פליטים שגורשו לשם מהנגב אחרי 1948. רוב השטח מוגדר כשמורת טבע, "שטחי אש", או שדות חקלאיים השייכים ל-37 התנחלויות בבקעה. בניסיון לשמור על "סטריליות" מרחיק הצבא את הבדווים באמצעות ירי ברועים ועדריהם. זה קורה בימים אלה ממש.

את הספר מימנה עמותת "זוכרות". אחרי התחלה שערורייתית של הוצאת מגזין בכרום יקר, חסר כל קשר לייעוד של העמותה, החלה "זוכרות" לעלות על דרך המלך. למשל, האפליקציה שלה בטלפונים החכמים, inakba, יכולה להראות לכל מטייל אילו כפרים קבורים בסביבת הטיול. הספר הזה הוא מסמך מעולה. הורים המתלוננים תדיר על הסגרת ילדיהם למערכת החינוך הישראלית, יעשו טוב אם יוותרו על האוטופיה להקים מערכת חינוך אלטרנטיבית, שתהיה בלאו הכי ציונית לעילא, וירכשו לילדיהם את ספר הגיאוגרפיה הזה, כי יותר מכל, זהו ספר גיאוגרפיה כמו שצריך היה ללמוד אותה, מהכלל אל הפרט. מהקרקע והגשם אל הפוליטיקה והמשפט.

תגיות: