שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"זבחים - דבר נתעב על דרך האמת"

בכתביהם של ר' יעקב אנטולי ויוסף אבן כספי, הוגי דעות מימי הביניים, אפשר לגלות התנגדות לרעיון שהמנהג של הקרבת קורבנות יחודש בעתיד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חנה כשר

הרמב"ם הבהיר ב"מורה הנבוכים" כי הציווי על הקרבת קורבנות ובניית משכן לאלוהים היה בגדר אילוץ שהותאם למנטליות הדתית הנחותה של דור יוצאי מצרים (מורה הנבוכים ג' ל"ב). עם זאת, הוא לא הסיק מכך במפורש כי הקורבנות יתבטלו בעתיד. כנראה מתוך חששותיו מפגיעה בסמכותה המתמשכת של ההלכה, הוא שיבץ באריכות את דיני המקדש והקורבנות במסגרת האתוס של ימות המשיח בחיבורו הגדול "משנה תורה".

כלומר: ההלכה אינה מאפשרת ליהודי מן השורה להסתייג מן השאיפה להקמת היכל מפואר בירושלים, בו יוקרבו לשמו של האל בהמות לסוגיהן, ופרשנים מסורתיים מנסים עד ימינו למתן ככל האפשר את דברי ההסתייגות החריפים של הנביאים על החשיבות הדתית המוגזמת שניתנה בתקופתם למעמדם של בית המקדש ולהקרבת הקורבנות. עם זאת, אפשר לגלות בכתביהם של כמה הוגי דעות יהודים בימי הביניים, שזיהו את עצמם כתלמידיו המובהקים של הרמב"ם, התנגדות חזקה לרעיון שריטואל הקרבת הקורבנות יחודש בעתיד.

אחד מהם היה ר' יעקב אנטולי (פרובנס, המחצית הראשונה של המאה ה-12) שהתפרסם בזכות דרשותיו על התורה שנאספו לספר שנקרא "מַלְמד התלמידים" (ליק, 1866). לטענתו, אילו היתה חשיבות מיוחדת להקרבת קורבנות מצווה זאת לא היתה מתבטלת, "ולא היה נמנע בזמן הארוך שעמדנו בגלות, אבל היה ראוי להתמיד בתוכנו כתפילה וקריאת שמע..." (דף קמ"ז), "ועל דרך האמת התפילות וההודאות נכבדות אל השם יותר מקֹורבן" (דף צ"ג). אנטולי יצא כנגד אותה "כוונה המונית, מתפשטת עד היום(!), על המקומות המיוחדים לכבוד ה' להתקרב אליו", והציע לכל אדם "שלא יבטח... במקום מן המקומות המיוחדים לקדושה" אלא ישתמש ב"כוחות השכל... שהוא המגן על האדם" (דפים קפ"ה-קפ"ו). הוא גם הקדיש דיון ארוך למדי (דפים קפ"ה-קפ"ו) להסתייגות ממתן ערך מקודש למבנים ספציפיים תוך שהוא העניק לצירוף "בית ה' האמיתי" משמעות מטאפורית מופשטת לחלוטין.

האפשרות כי ר' יעקב אנטולי לא העלה על ראש כמיהתו את בניין בית המקדש השלישי (גם אם אפשר למצוא בכתביו שגרות־לשון אגביות בעניין זה) עשויה להיתמך באמצעות פירושו החריג לפסוק המתאר את השמחה העתידה שתבוא בעקבות ביטול הצומות שנגזרו על החורבן: "כה אמר ה': צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (תשעה באב) וצום השביעי (ג' בתשרי, צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת) — יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אֱהָבו" (זכריה ח' י"ט). הפירוש המקובל הקובע "שאחרי הגאולה יבטלו הצומות האלה ויקבעו ימים טובים" (מלמד התלמידים, דף קנ"ד) אופיין על ידו "כפי הדרש" בלבד. אך גם פרשנות משיחית כזאת, לגיטימית לכאורה, הותנתה על ידו בהתנהגות מוסרית: "אחר הגאולה — שאי אפשר לה רק [אלא] אחַר אהבת האמת והשלום".

ציור של פרנסיסקו דה סורבראן, "שה האלוהים"
פרנסיסקו דה סורבראן, "שה האלוהים". נולד מחדש צילום: מוזיאון פראדו

ר' יעקב אנטולי עצמו סבור היה כי פשט הדברים שונה, ועניינו של הפסוק בהווה בוויתור על מנהג הצום: "ולוואי שיהיו לששון ולשמחה ולמועדים טובים — ובלבד שתאהבו את האמת והשלום" (דף קנ"ה). אנטולי העדיף אפוא את הפירוש לפיו מובעת בפסוק זה העדפתו המוסרית של האל, כאשר אין בדברים אלה כלל הבטחה לביטול ימי האבל בעקבות בניין בית המקדש השלישי.

כמאה שנים לאחר מכן הוצגה תפישה עקרונית דומה למדי על ידי הוגה ופרשן מקרא נוסף מפרובאנס, ר' יוסף אבן כספי. מחיבוריו משתמעת "הסתברות התקומה מחדש של מדינה יהודית" כאשר "אבן כספי סבור שהמאורעות העשויים להביא בעתיד לחזרת עם ישראל לארצו, ייכנסו ללא קושי למסגרת ההתרחשויות הפוליטיות הרגילות" (שלמה פינס, בין מחשבת ישראל למחשבת העמים, עמ' 295). העדר הממד העל־טבעי בתקופה העתידית יתבטא גם בהעדר קיומה של תופעת הנבואה: ש"לעת בוא משיחנו, כי לעולם לא לנו עוד נביא כלל" (אדני כסף ב', לונדון תרע"ב, עמ' 156).

לדבריו, רוב החזונות שיועדו על ידי נביאי המקרא לאחרית הימים — בכללם אלו המתארים את הגויים הנוהרים אל בית ה' (ישעיהו ב' ד', מיכה ד' ב') או המבטיחים כי "גדול יהיה כבוד הבית הזה (בית המקדש) האחרון מן הראשון" (חגי ב' ט') — כבר התגשמו: חלקם בימי חזקיהו מלך יהודה וחלקם בימי הבית השני. חזון משיחי בודד שכספי הזכיר הוא "יעוד על תשובת בית שלישי, במה שיאמר עוד '[והיו לה' מגישי מנחה בצדקה]. וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות' (מלאכי ג' ד')" (אדני כסף ב' עמ' 158). גם אם נניח כי הכוונה ב"מגישי מנחה בצדקה" היא בהכרח הקרבתה בבית מקדש, הרי שהיא אמורה להיות עשויה מן הצומח בלבד. ואמנם, כפי שכספי הסתייג לא אחת באופן נחרץ מהקרבת קורבנות מן החי ונקט ניסוחים מן הסוג: "זבחים... דבר נתעב על דרך האמת" (גביע הכסף, ניו יורק תשמ"ב, עמ' י"ג).

האם גישה זאת חורגת בהכרח מכל הסממנים המסורתיים של תשעה באב? עיון במגילת איכה, הנאמרת ביום זה, מגלה כי בעיקרה אין היא אלא קינה ממושכת על הרס ירושלים, על הרג יושביה ועל רעב פליטיה, כאשר חורבן בית המקדש נזכר בה בקצרה ופעמים ספורות ביותר. הסיומת המקורית של ספר זה אינה מבטאת נחמה עתידית: "כי אם מאוס מאסתנו, קצפת עלינו מאוד" (איכה ה' כ"ב). לכן, כאשר נקראת מגילה זאת בבתי הכנסת מצורף אליה שוב הפסוק הקודם לקריאה חוזרת, והיא מסתיימת בדברי תקווה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" (איכה ה' כ"א).

יוסף אבן כספי, אשר לתפישתו כל הנחמות שבמגילה זאת — אשר נכתבה לפי המסורת על ידי ירמיהו הנביא — כבר התקיימו בימי בית שני, לא הזדהה עם מנהג זה. בפירושו לספר זה הוא הביע את דעתו כי הסיומת המקורית, "כי אם מאוס מאסתנו, קצפת עלינו מאוד" (איכה ה' כ"ב), היתה יכולה להישאר במקומה ויש לפרש אותה כך: "וכבר נפרענו מן החוב ודי לנו בזה. והנה, לפי זה — יהיה זה הסיום נחמה, ואין צריך למנהגנו לחזור 'השיבנו ה' אליך [ונשובה, חדש ימינו כקדם]' (איכה ה' כ"א)".

לא למותר לציין כי בספרות חז"ל היו מי שפירשו את הסיומת "חדש ימינו כקדם" כתקווה לשחזור ימיה של ראשית האנושות דווקא — בין אם אלה ימי אבות האומה, ימיו של נוח, התקופה של טרם האלילות, או חיי גן העדן שלפני חטאו של אדם הראשון. למרבה הצער, הזיהוי המקובל ביהדות הממוסדת כיום של השאיפה ל"חדש ימינו כקדם" הוא עם הכמיהה להקמת בית מקדש שלישי בהר הבית ולהקרבת בהמות על המזבח.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ