שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילון גלעד
אילון גלעד
חגיגות ט"ו באב בחוף צמח, 1998
חגיגות ט"ו באב בחוף צמח, 1998. האם כל אותם פרטים על ריקודים ובחירת בת זוג הם רק מטאפורה?צילום: ירון קמינסקי
אילון גלעד
אילון גלעד

יש להודות על האמת — ט״ו באב, מעולם לא ״תפס״. בניגוד לט״ו בשבט ול״ג בעומר, שהיו כמותו ימים טובים זוטרים שקיומם התבטא בעיקר בהשמטת תחנון מהתפילה היומית, ט"ו באב לא עלה למדרגת חג של ממש.

ייתכן שאפשר לתלות את כישלונו של ט״ו באב בפוריטניות של התנועה הציונית בשנותיה הראשונות. ואולי הסיבה פרוזאית הרבה יותר — מיקומו בלוח השנה. ט״ו באב חל בחופשת הקיץ ולכן סוכני הפצת התרבות העיקריים שלנו, המורים והגננות, לא מנחילים את החג לדורות הבאים, ולא התפתחו לו מסורות או נכתבו עבורו שירים. מה שנותר מט״ו באב הוא תאריך סמלי שמאפשר לאמרגנים לשווק את הופעותיהם, מסיבותיהם וכל אירועיהם האחרים כ"פסטיבל אהבה". אבל איך בכלל ט״ו באב הפך לחג האהבה?

האמונה בכך שאי־פעם היה חג בט"ו באב מבוססת כולה על פסקה אחת בודדה בסוף מסכת תענית במשנה (ד׳, ח׳), שנכתבה במחצית השנייה של המאה השנייה לספירה. מפסקה זו ניתן להבין שביום 15 בחודש אב נערך מעין חג עממי שבו צעירי ירושלים, בנים ובנות, יצאו אל הכרמים, רקדו ומצאו לעצמם בני זוג.

אלא שבאותה פסקה חסר הסבר לקיום החגיגה, ועל כן סיפקו האמוראים חכמי התלמוד הצעות שונות: על פי שמואל, החג מציין את יום השנה לכמה אירועים משמחים ולא־מתוארכים במקרא הקשורים לזיווג, למשל ליום שבו בוטל האיסור על נישואים בין השבטים בעקבות תקרית בנות צלפחד (תענית ל', ב׳). תלמידו מַתְנָה טען שבט"ו באב הרומאים נתנו ליהודים לקבור את הרוגי ביתר (תענית ל״א, א׳), ואילו בני הדור הבא, רַבָּה בר נחמני ורב יוסף בר חייא, קבעו שט"ו באב היה היום שבו, בתקופה שבית המקדש עמד, הפסיקו לכרות עצים לתרומה (תענית ל״א, א׳). האמוראים הציעו גם ניחושים אחרים (בבא בתרא קכ״א וירושלמי תענית ד׳, ז׳), וכל אלה חברו יחד להסבר לקיום ט״ו באב על פי ההלכה.

החל מהמאה ה–19 החלו חוקרים רבים מפקפקים בסיבות שהעלו חז״ל ומציעים הצעות משלהם — ובראשן הרעיון שט״ו באב היה חג חקלאי קדום. התיאוריה הפופולרית ביותר היא שמדובר בחגיגת בציר הענבים, שכן ט״ו באב חל בימי הבציר וכתוב באותה פסקה שהחגיגות התקיימו בכרמים. בעקבות תיאוריות אלו, עלו קריאות ונערכו ניסיונות לחדש את החגיגות כבימי קדם שוב ושוב בחוגים ציוניים מסוף המאה ובמשך המאה ה–20, אך ללא הועיל.

טעות בפענוח הקוד

אז האם באמת היה ט"ו באב? הבעיה עם התיאוריות החדשות, כמו גם עם אלה של חז״ל, היא שהן לא מספקות הסבר מתקבל על הדעת לסיבה שחג זה מוזכר לראשונה רק במאה השנייה לספירה, אחרי שכבר הפסיק להיחגג. למה לא נכתב על כך דבר במקרא או בספרות בית שני? אמנם יש המזהים את ״חג ה׳״ המוזכר בספר שופטים כעדות מקראית לקיום החג: "הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה... יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ" (כ"א, י"ט־כ"א). אבל אין שום אינדיקציה בטקסט המקראי שמדובר בט״ו באב. ללא אותה פסקה בודדה במשנה לא היה איש מעלה על דעתו שהיה אי־פעם חג ביום זה, ואם נקרא את הפסקה הזאת בזהירות נראה שקשה לפרש אותה כאילו היה חג בט״ו באב:

״אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ; כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׁא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִשְׁפָּחָה: שֶׁקֶֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה׳ הִיא תִתְהַלָּל. וְאוֹמֵר: 'תְּנוּ־לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָּ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ'; ׳בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ׳ — זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, ׳וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ׳ — זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן״ (תענית ד׳, ח׳).

בני בנימין חוטפים את הנשים החוגגות בחג ה' בשילה כמתואר בספר שופטים
בני בנימין חוטפים את הנשים החוגגות בחג ה' בשילה כמתואר בספר שופטים. מתוך תנ"ך מורגן, צרפת, אמצע המאה ה 13

הדברים נאמרים בשמו של נשיא הסנהדרין אחרי מרד בר כוכבא, רבן שמעון בן גמליאל, כלומר באמצע המאה השנייה לספירה. הוא אינו מעיד על עצמו כעד לחגיגות אלה, אלא אומר שהן התקיימו בזמן רחוק כלשהו. בנוסף, הוא לא אומר שחגיגות אלו ייחודיות לט״ו באב, כי אם משותפות גם ליום הכיפורים, שבאופן בלתי־צפוי, בהתחשב בחשיבותו הרמה, מוזכר שני. אלה דברים תמוהים ביותר, שכן מכל מה שידוע לנו על יום הכיפורים, אין זה יום מתאים לריקודים ולהכרויות. אם אין אנו חושבים שחגיגות אלו נערכו ביום כיפור, מדוע נשער שהן נערכו בט״ו באב? יתר על כן, אם יום כיפור וט״ו באב הם באמת נושא הפסקה, מדוע העניין מופיע דווקא במסכת תענית, שעוסקת בימי צום ולא במסכת מתאימה יותר, כמו מסכת יומא, שעוסקת ביום כיפור?

הסיבה היא שהפסקה כלל לא עוסקת בימים אלה אלא בצמד ימי הצום הקבועים היחידים שמוזכרים במסכת תענית — ט׳ באב וי״ז בתמוז. למען האמת, זה מה שנכתב במפורש בהלכה המקבילה בתוספתא: ״אוֹתָן הַיָּמִים עֲתִידִין לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳כֹּה אָמַר ה': ׳צוֹם הָרְבִיעִי צוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיוּ לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים׳״ (תענית ד׳, י״ד).

כלומר, על אף הכתוב, כוונת הפסקה היא שתשעה באב יהפוך ליום חג ברגע שבית המקדש יוקם. זו גם הסיבה שמוזכרים בו יום הכיפורים ומקדש שלמה — על פי הכתוב בספר מלכים א׳ (ח׳, ס״ה) ובספר דברי הימים ב׳ (ז׳, ט׳) חגיגות חנוכת המקדש התקיימו גם ביום הכיפורים. אבל למה הדברים כתובים כפי שהם כתובים ולא במפורש? יש לזכור שהפסקה נכתבה אחרי מרד בר כוכבא, בתקופה שקריאה להקמת בית המקדש היתה שקולה לקריאה למרד נגד השלטון הרומי. כדי להוסיף למשנה תחזית שט׳ באב יהפוך ליום חג כשיוקם המקדש צריך היה להצפין את הדברים. השורה האחרונה של הפסקה היא בעצם מדרש, שחושף את משמעותה. היא ודאי הוספה על ידי חז״ל מאוחר יותר, בבבל, הרחק מעיניהם הבוחנות של מרגלים רומאים.

מפה אל האוצר

חז״ל הבינו את המסר רק חלקית ולכן חשבו שאכן התקיים חג בט״ו באב, וכך נוצר יום טוב זוטר זה. אם נבחן אנחנו את הפסקה באור חדש זה, נוכל למצוא בו מסרים נוספים שהשאיר לנו רבן שמעון בן גמליאל. מה פשר כל אותם פרטים על ריקודים ובחירת בת זוג והציטוטים המקראיים? ניתן כמובן לראות בהם מטאפורה — אלוהים הוא הבחור שבורר לו אשה מבין הרוקדות, המשולות לעמים השונים. האל במטאפורה זו לא בוחר את העם היפה ביותר אלא את זה המסור יותר מכל לאלוהיו — ״אִשָּׁה יִרְאַת ה׳ הִיא תִתְהַלָּל״ — מן הסתם עם ישראל. אבל ייתכן שיש כאן מסר מוצפן אחר. השורה ״כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה״ שמתייחסת לכאורה לבגדי הרוקדים, רומזת לשורה אחרת במשנה "כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ טְעוּנִין טְבִילָה״ (חגיגה ג', ח'). האם בין שורות אלו הצפין רבן שמעון בן גמליאל את מיקומו של המחבוא שבו הוסתרו כלי המקדש אחרי מרד בר כוכבא? הדבר ספקולטיבי ביותר אבל אפשרי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ