שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מיהן הסופרות החרדיות שמוציאות מאות ספרים בשנה?

בחנויות הספרים החילוניות אי אפשר למצוא להן זכר, אבל כמה מהסופרות הנקראות ביותר בישראל הן נשים חרדיות חלק מקבוצה הולכת וגדלה של כותבות שמפרסמות מאות ספרים בשנה. למרות הצנזורה מצד הרבנים ועל אף התעלמות עולם הספרות החילוני, ספרות הנשים החרדית פורצת גבולות בקצב מסחרר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מנוחה פוקס
מנוחה פוקס. הסופרת הפורייה ביותר בשפה העברית לצד גלילה רון פדרצילום: אמיל סלמן
רועי צ'יקי ארד
רועי צ'יקי ארד

אחת הטענות המרכזיות המופנות נגד הציבור החרדי היא הדרת נשים. אבל אם יש תחום שבו לא קיימת הדרה כזו, למעשה הגברים בו הם מתי־מעט, זהו עולם הספרות החרדית. כ–80% מהסופרים החרדים הם למעשה סופרות.

בלובי מלון רמדה בירושלים, הגדוש במשפחות חרדיות בשל תקופת בין הזמנים, אני פוגש את הסופרות שרה פכטר ומלי אברהם. בגן מחוץ למלון ילדים עולצים עם פאות מקפצצים על פסל עקידת יצחק, מחבקים את אברהם העומד לשסף את גרונו של יצחק עם סכין. פכטר, שמוכנה להסגיר שגילה בין 35 ל–40, היא אימפריה של ממש. לצד היותה אם ל–11 ילדים, היא מתיזה שניים־שלושה ספרים בשנה ממוצעת, ועד כה פירסמה 17 ספרים מסוגים שונים, בשמה או תחת שם העט מלי גרין. אם לא די בכך, היא בעלת כמה טורים שבועיים בשלל עיתונים ואתרים, בעיקר חרדיים, אבל גם ב–ynet החילוני, ובעלת משרד פרסום ששמו הוא משחק מילים: "שרה תקשורת".

קשה להרגיע את שטף הדיבור שלה. בשניות שבהן אני מצליח להשחיל כמה שאלות לכיוון מלי אברהם, פכטר לוקחת את המחשב הנייד שהיה במשך הראיון פתוח ובלי בושה מנצלת את הדקות המתות לשכתב ספר חדש. "סופרת זה מקצוע שמתאים לאשה. אפשר גם לגדל ילדים וגם לכתוב מהבית", היא מסבירה.

"נולדתי סופרת. מהרגע שידעתי לכתוב, כתבתי שירים וסיפורים", אומרת פכטר ונזכרת ברגע מפתח בילדותה: "בכיתה ב' עשו בכיתה תערוכת שירה. מה עשתה הילדה שרה מתוך נרקיסיזם? כתבתי שירים כל הלילה ובשש בבוקר מילאתי, לבושתי, את כל הקיר בשירים שלי".

האינתיפאדה הראשונה אחראית לספר הראשון שלה, "פצוע קל". כילדה בת 14 וחצי היא התגוררה בהתנחלות החרדית מעלה עמוס. כשנסעה עם השכן להשיב לספרייה האזורית את ספרו של יגאל לב "באלוהים, אמא, אני שונא את המלחמה", הושלכו על המכונית אבנים. "הנהג דימם כמו מים", היא מספרת. "הבנתי שאם לא אטפס עליו ואשים את הרגל על הברקס, זה הסוף שלנו. אז אני כולי דם ועם שברי זכוכיות בתוך האוזן ורועדת עולה עליו ולוחצת על הברקס. לא היו אז סלולריים לקרוא לעזרה, אבל בסוף עבר ג'יפ צבאי. זה היה פחד מוות".

ההלם הוביל לכך שזמן מה חששה מנסיעות ולא הגיעה לבית הספר. "היום היו לוקחים אותי לטיפול פסיכולוגי, אבל אז לא היה כזה. שכבתי חודש מתחת לשמיכה. ואז הכרתי את השכן, חייל אמריקאי לשעבר עם טראומות של מלחמת וייטנאם. ישבתי איתו יום־יום עד שהוא הוציא את הכל, עשר שעות ביום. אבא קנה לי מחשב, עוד בימי הפלופי דיסק, ישבתי וכתבתי את הספר הראשון שלי שמכר מאז שש מהדורות, כל מהדורה של 2,000 עותקים. הייתי אז בת 16. המזל שלי היה שהוגדרתי כסופרת עוד כשלא היו כמעט סופרות. הייתי אטרקציה. פעם אפשר היה לחיות מספרות. היום זה עוזר לפרנסה כשאני מקבלת צ'ק, אבל אין סיכוי להתקיים רק מזה. השוק רווי, יוצאים 50 ספרים לפחות מדי חודש".

ספרים רבים שפכטר כותבת יוצאים תחילה במגזר החרדי ומודפסים בגרסה אחרת לחילונים, או להפך. למשל, הספר "אמא.קום" הפך אצל החרדים ל"אמא זה לא משחק ילדים" כשתמונת האם נמחתה מהכריכה. "אני מגיירת את הספרים", היא אומרת, משועשעת מכל העניין, אך מרוצה שהיא מרוויחה על כל ספר בנפרד.

שרה פכטר
שרה פכטר (מלי גרין). "אני מרגישה שאני לא מוערכת כסופרת אמיתית"צילום: אמיל סלמן

בשל ניסיונה המוכח פכטר הוציאה תחת השם מלי גרין בהוצאת ידיעות אחרונות גם את מדריך ההריון "מילים מהבטן" ("הלך יפה"). בגרסה החרדית היא נאבקה בהצלחה כדי שיותר לה להזכיר בכריכה שנושא הספר הוא הריון, מילה שנחשבת לאסורה משום מה. הספר, שעבר אשרור של ועדה רבנית, כונה לבסוף "מתנה משמים".

"אתן לך דוגמה מצחיקה. ב'מילים מהבטן' האשה יושבת עם בעלה בבית קפה. בגרסה החרדית, זה הפך ליושבת עם בעלה בבית על כוס קפה". גם הכריכות שונות. הכריכה החילונית הציגה, ירחם האל, אשה בהריון. בגרסה החרדית מופיעים שני אפרוחים בוקעים מביצה. לדבריה, הספר נמכר ברשתות הספרים החרדיות בקטגוריה "לנשואות בלבד" (קטגוריות מובילות אחרות הן "לידה" ו"זוגיות").

סופר־אמא

מלי אברהם, 40, מירושלים, היא אם לארבעה ילדים ("ממש קצת") והוציאה רק ספר אחד, "אביגיל ואני". "אני לא מקיאה ספרים, יש לי כל כך הרבה אמוציות לכל מילה", היא אומרת. "אני מסתכלת בקנאה על סופרות כמו אניד בלייטון או שרה פכטר שיולדות ספרים זה אחר זה, כמו תרנגולת". בימים אלה היא מעבדת את הסדרה "אפס פלוס אחת", שפירסמה בעיתונות החרדית, לספר. לדבריה, בציבור החרדי, נשים כותבות מכובדות יותר מכותבים גברים, גם בספרות וגם בעיתונות. "העיתונאים הגברים נחשבים לברנז'ה, הם יותר מודרניים ומתחככים. הסופרות מגיעות מהשמנה והסלתה של הציבור".

אברהם חושבת שיש לספרות החרדית הרבה לאן להתקדם: "יוצאים הרבה ספרים, אבל עדיין לא נכתב ספר קלאסי. לא פגשתי את מארק טוויין החרדי או החרדית. לדעתי, קשה לסופרים לכתוב כי הם לא קראו קודם ספרות חילונית. זה מאסט לקרוא מארק טוויין כילד כדי להבין איך כותבים, אף שההורים צודקים שהם לא נותנים לקרוא ספרות זרה, כי הם מגוננים". מנגד, פכטר חושבת שהספרות החרדית יכולה להתחרות בחילונית: "תגיעו לחנויות הספרים החרדיות ותגלו עולם. יש לנו ספרות ילדים מדהימה שהורה חילוני ישמח לקנות לילדיו".

אברהם מספרת שהירידה במכירות בעקבות הצפת השוק בספרים חדשים גרמה לסופרות רבות לעזוב את התחום ומודה שאולי זו הסיבה לזמן הארוך שלוקח לה להוציא ספר שני: "להרבה כותבות אין זמן לבזבז על כתיבה כשצריך לפרנס את המשפחה. שרה שונה. היא מוטציה. אני לא יודעת להסביר איך היא יכולה להספיק הכל. אני מקנאת בה".
פכטר אומרת שההשאלות בספריות אחראיות לחלק נכבד מההכנסות. "יום אחד מגיע לנו צ'ק מהספריות, בעלי מסתכל ואומר קיבלנו סכום נחמד. אני מסתכלת ואומרת שהוא פיספס עוד אפס. זה כיסה את האובר".

ובכל זאת, פכטר לא מצליחה להחזיק את המשפחה מספרוּת. "הייתי סוגרת את משרד הפרסום אתמול אם הייתי יכולה להתפרנס מכתיבה. אני נכנסת לדיכאון אם עבר שבוע ולא כתבתי. בחדר הלידה ישבתי על העריסה עם המחשב. אני לא יכולה לכתוב בשקט. טוב לי לעבוד על ספר כשיש רעש מסביב. המזל שלי הוא שבעלי מעריץ את הכתיבה שלי. אם אני רוצה שעתיים לכתוב, גם אם הוא מת מעייפות הוא ישמור על הילדים".

היא גאה שילדיה קוראים הרבה והיא מזהה בקרבם גם כישרונות לדור חדש של סופרים. "אם יש דבר שהחילונים יכולים להתקנא בנו, זה שהילדים קוראים אצלנו הרבה יותר", היא אומרת. פכטר מספרת שקראה שלושה ספרים בכל סוף שבוע, אבל אחרי שאחד הילדים שלה מחה, היא הגיעה איתו להסכם שתקרא רק ספר אחד. "אני מוציאה בחודש 500 שקל על ספרים. הבנים שלי בספרייה, אבל לי חשוב לקבל את הספרים אישית וראשונה. אני מוותרת על בגדים ונעליים בשביל להשקיע בספרים" (אברהם מסתייגת, "אני לא מוותרת על בגדים").

לפני כמה שנים ח"כ תמר זנדברג ממרצ כתבה עלייך בבלוג שלה: "הצגתה של אשה חרדית ואם לעשרה כמודל לחיקוי עבור מה שאנו אמורות להיות לא רק שחוטאת למטרה, אלא משיגה את ההפך. האמת היא שגרין היא לא יותר מקוריוז".
"לא ראיתי את מה שהיא כתבה. על כל פנים, אני אמא משקיענית". היא מספרת שמבין ששת העובדים במשרד הפרסום שלה, יש שלוש אמהות. "אני רוצה במיוחד להעסיק אמהות לילדים. שיעבדו מהבית. יש להן תפוקה מדהימה מהבית", היא אומרת.  
אני תוהה אם הן מגדירות את עצמן כפמיניסטיות, ואברהם מבהירה: "אני לא מגדירה. הדרך של התורה הכי פמיניסטית שיש".

אחרי החגים פכטר עומדת להוציא רומן של ממש במגזר הכללי. "זה החלום שלי. הלוואי שהוא יהיה רב מכר", היא אומרת. "רומן כזה לא יכול היה לצאת במגזר החרדי, אף שאין בעיה שחרדי יקרא אותו. שמרתי על חוקי הצניעות והשפה הנקייה בגלל הערכים הפנימיים שלי. אבל זה סיפור אהבה וכתבתי דברים שלא יכולתי לכתוב קודם". היא ומלי אברהם דנות איך אפשר בכל זאת לרמוז לנושאי אהבה בספרות החרדית ומספרות שמותר למשל להזכיר תיאור של כאב לב מהשידוך.

עטיפת ספר מסדרת "יוזבד" של מיה קינן (החותמת מ. קינן)
עטיפת ספר מסדרת "יוזבד" של מיה קינן (החותמת מ. קינן). הקרובה ביותר להיות מוכרת כג'יי־קיי רולינג של הציבור החרדיצילום: הוצאת דני ספרים

העבודה עם העורכת נועה מנהיים על הרומן היתה הרפתקה שפכטר לא ציפתה לה. "אצל המו"לים החרדים ברגע שסיימת לכתוב, חולפים חודשיים עד שהספר בחנויות. עם נועה אני עובדת כבר שנה. אצל החרדים זה יאללה מוציאים, אבל אצלה אין יאללה. היא לוקחת את העבודה ברצינות תהומית. אני רוצה להיות רב מכר. אני מתחננת שהספר שלי יהיה רב מכר. אני רוצה שיזמינו אותי להרצאות כסופרת ולא כי אני אם ל–11 ילדים".
לדבריה, בספריה הראשונים בכלל לא עשתה עניין מההורות, אבל היא הרכינה ראש מול ההצלחה והיותה סופר־אמא הפך לסמלה המסחרי ולנושא המרכזי של כמה ספרים שלה. "הבנתי שזה מה שהקהל רוצה לשמוע. הטור של מלי גרין, שבהתחלה אמור היה להיות חד־פעמי, היה להיט. זרמתי עם זה. זה הביא פרנסה".

בלי לשון הרע

פכטר כבר הגשימה כמה מהחלומות שלה, שהיו נשמעים נאיביים אילו היתה סופרת חילונית. לפני שנה יצאה לראשונה מישראל, מאז שעלתה בגיל שנתיים מארצות הברית. היא נסעה למסע הרצאות בפני קהילות יהודיות בעולם. "חתמתי על ספרים, זה היה כמו בסרטים. יש את כל הסופרים שבוכים על נסיעות כאלה. מספיק עם התלונות, זה כיף". אירוע אחר שריגש אותה היה לחתום על ספרים בכיכר רבין. "כשעמדתי בדוכן ידיעות אחרונות בשבוע הספר הגשמתי חלום. בשבוע הספר החרדי אין דוכנים לסופרות".

פכטר למודת מאבקים, בתוך החברה החרדית ובחוץ. בין השאר, היא מספרת שכעיתונאית "בקהילה" נלחמה כדי לקבל משכורת חודשית, ולא שכר על כל כתבה כמו שאר העיתונאיות עד אז, והצליחה ליצור סטנדרט חדש. "נלחמתי בשיניים כדי לקבל משכורת קבועה. הגעתי לפגישות עם דמעות והצלחתי בסוף".

המאבק הנוכחי של פכטר, ומן הסתם לא הקרב האחרון, הוא דרישה ממפעל הפיס להנהיג פרס ספיר לספרות חרדית. "פניתי למפעל הפיס ושאלתי למה אין כזה. זו צביעות. יש למפעל הפיס תחרות חיבור תורני, אבל היא מיועדת רק לגברים. תבדוק את זה".

אם כן, בדקתי. בתקנון פרס החיבור התורני כתוב שנשים וגברים יכולים לגשת לתחרות. עם זאת, עשרות הזוכים עד כה היו גברים — וכך גם כל השופטים. במפעל הפיס אמרו בתגובה להצעה של פכטר: "פרס ספיר מזמין את כל הסופרים והסופרות ללא הבדלי מגדר או השתייכות מגזרית. אין צידוק ליצירת פרס ספיר לציבור החרדי בשעה שהפרס הקיים אינו מדיר אף אחד".

"אנחנו מתוסכלות כי לא מכירים בספרות של הכותבות החרדיות", אומרת פכטר. "כשעושים פאנל סופרות כמעט אף פעם לא חושבים להזמין סופרת חרדית. אני מרגישה שאני לא מוערכת כסופרת אמיתית. מצד שני, אני לא מוכנה לכתוב צהוב על חרדים כדי לקבל הכרה. אני חיה בשלמות עם החרדיות שלי. ברור שיש גם ביקורת, כמו שלחילונית יכולה להיות ביקורת על החברה שלה, אבל אין לי קונפליקטים".

ובכל זאת היא נטלה חלק בפאנל אחד, באוניברסיטה העברית. "כשהייתי ילדה אמרתי לסבא שלי הרב חיים הלוי צימרמן שאני רוצה להיות סופרת. הוא אמר לי, 'בסדר, רק אל תכתבי לשון הרע'. כשהזמינו אותי לתת הרצאה באוניברסיטה, הסתכלתי אל הקהל ואל השמיים, ואמרתי לעצמי 'לא למדת באוניברסיטה, ועכשיו את מרצה באוניברסיטה על הספרות שלך. תמיד שמרת על מה שסבא ביקש'. גם שילמו לי על זה".

אחרי שאברהם ממשיכה, פכטר לוחצת עלי להתחתן ואז מהרהרת בתעלומה איך היא מספיקה כל כך הרבה ומה היא מקריבה בשביל זה. היא מודה: "אין לי הרבה חברות. מצד שני, אין אחת שכותבת לי מייל ואני לא עונה".

מתח מינורי

בניגוד למה שעשוי להשתמע משמה הפרטי, מנוחה פוקס, 54, בעלת הספק מרשים לא פחות מפכטר. פוקס פרסמה ב–30 השנים האחרונות כמעט 400 ספרי ילדים. היא וגלילה רון פדר הן הסופרות הפוריות ביותר בשפה העברית, כשהערכות שונות מעניקות לרון פדר את הבכורה ואחרות לפוקס. מדי שנה, כשהספרייה הלאומית שולחת לעיתונים קומוניקט עם שיאני הוצאת הספרים, הן חולקות את התואר. "כשהתחלתי, הייתי מהחלוצות. זה היה לעשות יש מאין", אומרת פוקס. "כי בעצם לא היה כלום. גדלנו על ברכי ספרי חילונים וגויים. היו ספרים בודדים שכתבו חרדים. לא היה לי ממה ללמוד. סופר בלי משים מחקה אחרים, גדל על ברכי מישהו. לא היה לנו על ברכי מי לגדול. הסופרים החרדים הראשונים המציאו את הגלגל".

מנוחה פוקס
מנוחה פוקס. "הספרים מאז ומתמיד היו תחת שמי האמיתי. מי שרוצה יקנה, ומי שלא לא"צילום: אמיל סלמן

כשאני מנסה לבקש ממנה למצוא את הייחוד בכתיבה החרדית היא מסבירה, "רוב הספרות החרדית מסתכלת על החיוב, ופחות על הרע. בעוד הספרות הכללית יוצאת מהשלילה, מהפחות טוב. זה יותר תופס את האוזניים. כמו העיתונות החילונית, שתצביע על הדברים הנוראים והזוועתיים. הם באמת מרתקים". כלומר החילונים הם שחרדים, הקורא חרד בגלל העלילה.

"זה תורם יותר לעלילה ולמתח. הספרות החרדית מאוד טהורה וחיובית. אין לי בעיה עם ספר כמו 'הלב' או 'השביעייה הסודית'. לא מצאתי בהם פגם. אבל גם את ה'שביעייה הסודית' לא נכתוב".

לא יהיה אצלך רצח.

"ודאי שלא. יהיה מתח, אבל מינורי".

תעלומת גניבה?

"לא. נטפל בזה תוך כדי".

עד כמה קשה להיות אשה חרדית סופרת?

"הציבור החרדי השתנה מעט בשנים שאני כותבת אבל לא התהפך. לפני 35 שנה, כשכתבתי בעיתונות, אף פעם לא קראו לי מנוחה פוקס, אלא מ. פוקס או בת אלעזר. אף פעם לא עם שם פרטי של אשה. היום כותבים בעיתונים את השם המלא. הספרים מאז ומתמיד היו תחת שמי האמיתי. מי שרוצה יקנה, ומי שלא לא. אבל אם היו משתמשים בשמי האמיתי, לא היתה כמעט עיתונות חרדית, כי אז לא היו קונים את העיתון. אני זוכרת שפעם כתבתי סיפור ילדים על אמא שנוהגת ושלחתי לעיתון. העורך החזיר לי אותו, כתב 'אשה לא נוהגת' והוסיף שלושה סימני קריאה. היום — בקהילה שלי — נשים נוהגות".

פתחת דרך לכותבות חרדיות חדשות?

"בלי ספק בכלל. יש פריחה עצומה".

פוקס מוציאה את ספריה רבי המכר בהוצאה בבעלותה בשם "קו לקו" שהיא הסופרת היחידה בה ("זה מספיק"). לעתים היא מוציאה תריסר ספרים בשנה. כשאני שואל אם זה יוצא ספר מדי חודש, היא אומרת, "זה לא מסודר". על המספר המועט של סופרים גברים היא אומרת: "הגברים יושבים ולומדים. סופר מתעצב בגיל 20 בערך, ובגיל הזה הגברים לומדים ולא מתייחסים לסיפורת. אין הרבה גברים בגיל 20 שכותבים".

לפוקס יש שישה ילדים ו–20 נכדים, והיא אומרת, "הלוואי שהיו לי יותר ילדים. אני נגד כל האמירות של אלה שרוצות לשמור עלינו. אם יודעים איך לשתף את הילדים, אפשר גם לפרוח בחיים המקצועיים. צריך לדעת איך לעשות את זה שהילדים יהיו ברכה, לומדים את זה. לא נכון לומר שבגלל מספר ילדים גדול לא מצליחים לחנך. זה תורם לכל המשפחה. אותן נשים שמחליטות שאנחנו יושבות בבית מסכנות והבעל לא עושה כלום, טועות. הן לא מבינות איזו שמחה יש אצלנו לאשה. השבוע ישבתי עם 15 נכדים מסביבי וכתבתי סיפור. חילונית יכולה להבין איך אפשר לשבת עם 15 ילדים ולעבוד? זה חלק מההווי שלנו, לא מטרד. זו עזרה".

זה הזמן לציין שלא מדובר באידיליה. במהלך הכנת הכתבה דיברתי עם סופרות שרואות את הצנזורה של ועדות הרבנים פחות בהומור מפכטר או פוקס, אך הן חששו לציין את שמן. סופרת שחששה לחשוף את שמה מספרת בעצב שעשו לבנותיה בעיות בכניסה לסמינר בגלל היותה סופרת, אף על פי שספריה צנועים למדי. "זו חברה קפואה ומפוחדת. כל אחת שואלת מה יקרה בשידוכים של הבנות שלה. האם רק בגלל שאני סופרת לא יקבלו אותן לסמינר? אני קוראת לזה אימת הסמינר. אני רוצה לתת לבנות שלי את החינוך הנכון והראוי ומקווה שיחול איזה שינוי בחברה".

מודעה אצל הקדוש ברוך

בעולם הספרות החרדי יש לא רק סופרות ועורכות, אלא גם את המו"לית אביגיל מייזליק, חסידת ברסלב מבית שמש שפתחה את הדרך לכותבות רבות. "מייזליק נתנה הזדמנות לסופרות רבות וגם שילמה טוב וזה דירבן נשים לכתוב", מספרת פכטר, שהוציאה בהוצאה את רוב ספריה. "היא גרמה למהפך".

אלא שקריסת רשת חנויות הספרים פלדהיים, מהמובילות בציבור החרדי, יצרה תגובת שרשרת שפגעה בהוצאות רבות, שעבדו על מתח רווחים נמוך, ונפלו בעקבותיה. מייזליק נאלצה למכור את הוצאת הספרים הקרויה על שמה.

בעברה היתה מייזליק טבחית חילונית במסעדות נחשבות, כמו "קרן" של חיים כהן. לפני 20 שנה היא ובעלה ישראל חזרו בתשובה. "בהתחלה בעל תשובה נהיה קיצוני, עוזב הכול, לומד ולא עושה כלום", היא מספרת. "אני המשכתי לכתוב מתכונים וחשבנו להוציא ספר בהוצאה גדולה. ואז הרב שלנו אמר 'למה שלא תוציאו בעצמכם'. אז החלטנו להקים הוצאה. היה לנו מחסן ריק, הבאנו מחשב ופתחנו הוצאה. אבל ברור שספרי הבישול שלי לא מספיקים להוצאה. ישבנו ושברנו את הראש מאיפה נמצא סופרים. שקלנו לשים מודעה בעיתון שנפתחה הוצאה חדשה, אבל בעלי צחק ואמר ששום כותב לא יגיע ממודעה כזו, ואם יגיע, לא נרצה אותו. בסוף החלטנו לשים מודעה אצל הקדוש ברוך הוא. נתפלל והוא ישלח אלינו סופרים".

זה עבד?

"עברו יומיים ואנחנו מקבלים טלפון מאדם בשם רונן שאומר ששמע שפתחנו הוצאת ספרים. היינו בהלם. הוא סיפר שהיה בכלא בהודו ומאז חזר בתשובה. הוצאת ידיעות אחרונות רוצה להוציא לו ספר, אבל הוא מרגיש שהם חילונים מדי. בהוצאת פלדהיים התלהבו, אבל הוא חשש שהם חרדים מדי ולא יבינו. הוא חיפש בעלי תשובה, כי רק הם יכולים להוציא את הספר ושמע מחבר עלינו. הוא הקליט את סיפור חייו המדהים, ואני כתבתי את הספר 'הבריחה מהודו', נמכרו 20 אלף עותקים וזה עשה הרבה רעש, שהביא עוד סופרות וסופרים להוצאה".

מייזליק המשיכה בתנופה. "הוצאנו ספרים לפחות למאה סופרות", היא מספרת. "לא הסתכלנו על שמות, כי לא היו אז שמות. עשיתי סוג של עריכה ספרותית, דבר שלא היה מקובל אז בהוצאות לאור חרדיות. היה רק מו"לים שרצו להרוויח כמה שיותר, ואני עבדתי עם הסופרות על הטקסטים".

אבל עסקי המו"לות אינם פשוטים. מייזליק מספרת שכלכלת הצדקה, אחד הדברים המרשימים בציבור החרדי, פוגעת בהוצאות הספרים של המגזר. "החסד מאוד מפותח בחברה החרדית. יש המון גמ"חים שנותנים ספרים בהשאלה במקום שכל אחד יקנה ספר. אמנם אין אינטרנט, וספר זה הבילוי הלגיטימי המועדף, אבל לא קונים הרבה. זו אחת הסיבה שהמו"לים קורסים. אבל מה נגיד, אל תעשו חסד? כשצורבים דיסק זה גזל. אבל אין להוצאות קייס מול חסד של ספרים. אם פעם היו יוצאים במהדורה של 3,000 ספרים, היום זה ירד ל–1,000. יש המון היצע והמצב הכלכלי הורע".

ראיתי שחלק מהספרים שלך יוצאים בשיתוף פעולה עם חברות, כמו תלמה ותנובה. את מכניסה תוכן שיווקי לספרי הבישול?

"יש הרבה שיתופי פעולה, עם המון חברות".

אחד הדברים הייחודיים בקרב הסופרות החרדיות הוא הפרגון ההדדי. מייזליק, פכטר וסופרות רבות שותפות לפורום ביתא של בית הסופר החרדי שהקימה הסופרת לאה פריד, ובו כמובן רק סופרות. "יש לנו פעם בחודש מפגש, ואנחנו מעבירות זו לזו מידע", אומרת מייזליק. "אם סופרת תקועה עם משפט, מיד עוזרים לה. יש פרגון שאין כדוגמתו ועזרה בוויקיפדיה. על כל דבר אקבל מיד תשובה".

לשרת את מטרת העל

אחת מהסופרות החרדיות המרכזיות ובוודאי המרתקות ביותר היא מיה קינן, בת 34 מבית שמש, החותמת תחת מ' קינן. קינן, בת להורים בעלי תשובה, הוציאה ב–2014 ספר יוצא דופן בשם "אחד מאלף", ספר עתידני בהשראת מדע בדיוני, עם רובוטים, אימפריה איראנית, בעלי הון וכל מה שצריך. קינן, שמגדירה עצמה "סופרת במשרה מלאה", היא הקרובה ביותר להיות מוכתרת כג'יי־קיי רולינג של הציבור החרדי. במהלך העבודה על הכתבה יצא לאור "יוזבד", השלישי בטרילוגיית הגלאט־פנטזיה של קינן על הממלכה הכוזרית, "ממלכה במבחן". המו"ל דני פחימה (דני ספרים) סיפר שמכרה עשרת־אלפים עותקים עוד לפני שהספר הגיע לחנויות.

בחנויות שונות התנוסס במשך תקופה השלט "הספר 'יוזבד' עדיין לא יצא לאור, נא לא להטריד את המוכרים". עד פרסום הכתבה נמכרו לדבריו עוד עשרת־אלפים עותקים. קינן היססה כמה שבועות אם להתראיין לכתבה זו ובסוף הסכימה לקיים ראיון במייל בתיווך המוציא לאור, אך לא להצטלם. היא מנסה להוריד מחשיבות הפנטזיה והמדע הבדיוני בספריה ולהתמקד במסר המוסרי: "הייחוד של הספרים שלי הוא לא רק ברקע, אלא בעיקר בכך שהעלילה הנה בעלת ממד נוסף, אלגורי. לא ה'מדע הבדיוני' ולא 'ממלכת הכוזרים' הם שמרתקים ומושכים את הקוראים אל הספרים, אלא התהליכים שעוברות הדמויות".

את ההצלחה היא מסבירה בכך שהספרות החרדית "מתמקדת כיום בעיקר בסיפורים עם נימה פסיכולוגית שמתרחשים כאן ועכשיו. הנישה כאן ייחודית ושונה. נראה לי שזה השילוב בין הזירות הססגוניות — והעובדה שמצד אחד העיסוק ברגשות ובמחשבות הנו רק משני להרפתקה ולמתח, ומצד שני הספר מלווה בתכנים אלגוריים שאנשים נהנים לפצח".

שם נוסף שציינו כולן הוא חוה רוזנברג. רוזנברג, 56, מירושלים, כותבת כבר 30 שנה ונחשבת לאחת הבכירות בסופרות החרדיות, לצד עיסוקה כעורכת ב"המודיע". היא פירסמה עד כה 32 ספרים, שכולם איגדו סיפורים בהמשכים שכתבה לעיתונות החרדית. "לצערי לא ישבתי וכתבתי ספר שלא פורסם קודם בהמשכים. אולי יש בזה משהו טוב כשאת כותבת עם עצמך, אבל יש גם יתרונות בפרסום קודם בעיתון. אנחנו מתרגלות לכתוב לאנשים ולא לעצמנו. היום אני חושבת שאין לי משמעת עצמית לכתוב ספר מהתחלה ועד הסוף, התרגלתי כבר לכתיבה עם דד ליין שבועי".

עטיפת הספר סוליסטית

כשאני מספר לה שגם "החטא ועונשו" פורסם בהמשכים בכתב עת, היא מתעודדת. "אצל החרדים זה עדיין לא פג. הפרסום בהמשכים גורם לכך שידברו על הסיפורים בחדרי מורות, בסמינרים. יש גם התנגדויות, ואף הן נפלאות בעיני. אבל רייטינג טוב זה לא עיקר העניין. הדבר החשוב זה הדיון בתכנים".

על ההבדל בין ספרות חילונית לחרדית היא אומרת, "הבסיס אחר. ספרות חרדית היא מגמתית. גם כשהיא אמנותית, המטרה היא לשרת את מטרת־העל. בספרות החילונית יכולים לראות מגמתיות כחיסרון. אבל אצלנו צריך לא רק נושא, אלא גם מסר טוב". אני מסכים עם רוזנברג. לקורא חילוני מצוי לא פשוט לקרוא ספרות חרדית, הרוויה כל כך במוסר השכל שמציף את פני השטח.

בקרוב ייצא לאור הספר ה–33 שלה, "סוליסטית", המבוסס על סיפור בהמשכים מעיתון הנוער "זרקור". "זה סיפור על נערה שהולכת בצד, שחריגה בכיתה, ואיך זה מתקבל. זה נושא קרוב ללבי".

גם את אאוטסיידרית?

"קצת".

המסר הוא אינדיבידואלי?

"היא הולכת בתלם, אבל תלם זה רחב. לנפש יש צרכים וגם בעולם של עבודת השם צריך לספק לה אותם".

את מרגישה שינוי ביחס לכותבות חרדיות בשנים שאת בתחום?

"פעם כל סופרת היתה מוכרת ובלעדית, היום אנחנו קבוצה גדולה. בבית הסופר החרדי יש כמאה חברות. כשהתחלתי היה פחות ממי ללמוד. יש כמה כותבים חרדים גברים מצוינים, אבל בציבור החרדי הספרות שייכת יותר לנשים מאשר לגברים".

אז זה תחום שהפך איכשהו, בשל הנסיבות, לפמיניסטי?

"אפשר לומר. נשים מקבלות במה גדולה בספרות. כמו בהוראה".

אצל החילונים יעקמו אף לסופר שמוציא ספר בתדירות של פעם בשנה, שלא לומר כמה פעמים בשנה.

"אומר בהומור שאנחנו אולי יותר חרוצות. אנחנו מגדלות יותר ילדים. אני מאוד אינטנסיבית, אבל אני גם משקיעה הרבה. חשוב להבהיר שעברתי שינוי פנימי בכתיבה, שאני מרגישה שעובר על כלל הספרות החרדית. מכתיבה מבקרת ושיפוטית, מלהיות כלב השמירה של האנשים, עברתי לכתיבה מלאת חמלה שרואה את החיובי. גם אז רציתי להרבות טוב, אבל עכשיו חשוב לי למצוא בכתיבה אהבה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ