שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פמיניסטית או ויקטוריאנית? מהו סוד הקסם של הסופרת ג'וג'ו מויס

הסופרת הבריטית ג'וג'ו מויס היא הסנסציה הספרותית של זמננו, ורבי־המכר שלה נוחלים הצלחה עצומה, בישראל כמו ברחבי העולם. מה יש בגיבורות שלה ובעלילותיהן ששובה את לבן של קוראות כה רבות?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'וג'ו מויס
ג'וג'ו מויסצילום: Evan Agostini/אי־פי

הן לא עשירות, הן לא מיוחדות מדי והן תמיד נשים עובדות. אלה רק כמה ממאפייניהן של הגיבורות שבוראת הסופרת הבריטית ג'וג'ו מויס, שיחד עם הסיפורים שהן עומדות במרכזם, הפכו את ספריה להצלחה מסחררת. האם מדובר בגרסה עדכנית של הרומן הרומנטי, או שיש ביצירתה של מויס יותר מכך? האם אלו ספרים פמיניסטיים, פוסט־פמיניסטיים, או שהם בכלל לא שונים בהרבה מהרומנים של המאה ה–19?

כך או כך, מדובר בלהיט, בישראל כמו ברחבי העולם. ביטוי בולט לכך ניתן בשבוע הספר האחרון, ביוני השנה. חגיגת הספר השנתית נראתה הפעם דלה מהרגיל. אולי היה זה השינוי בחוק הספרים שנכנס לתוקפו ימים קודם לכן, אולי החום הכבד ואולי היורוקאפ ששודר ערב ערב בטלוויזיה, אבל התנועה בכיכר רבין בתל אביב היתה דלילה למדי. תורים ארוכים או ידיים המשתוקקות להגיע אל הדוכן לא נראו בדרך כלל וכך גם אותו מראה מרומם לב של קוראים נלהבים, המחבקים באושר את הספר שהתאוו לו. להוציא חריג אחד. נקודה אסטרטגית בדוכן הגדוש של הוצאת "ידיעות ספרים" — וליתר דיוק, המקום שבו הוצבו ארבעת ספריה של מויס שיצאו לאור עד כה בארץ — המתה. אולי אפשר לזקוף זאת לזכות המבצע של "שלושה במאה", שאיפשר רכישתם של הספרים המתומחרים דרך קבע גבוה בהרבה מהמקובל (מחירם הקטלוגי כ–100 שקלים); אבל אי של חדוות קנייה התגבש שם בכל אחר צהריים.

"הן הגיעו אל הדוכן בעיניים נוצצות", מספרת נוית בראל, עורכת בכירה בהוצאת ידיעות ספרים. "לא היו הרבה רגעים של שאר רוח בשבוע הזה, אבל שם היה ערב ערב. 'זה אין לי, זה חסר לי, את זה אני קונה לחברה, את זה לבת שלי החיילת'. זה היה אדיר. היה ברור שהקוראות האלה הגיעו לכיכר במטרה להשלים לעצמן סדרה".

מויס, בת 47, היא שם מוכר למי שעוקב אחרי טבלאות רבי־המכר הישראליות. בשנה וחצי האחרונות לא חלף שבוע מבלי שלפחות אחד מספריה ידורג בטבלה המקומית, פעמים רבות אף במקום הראשון. מספר עצום של עותקים, במונחים מקומיים — 220,000 — נמכרו מארבעת ספריה שיצאו לאור בעברית. לשם השוואה, במעמד הנדיר של ספר פלטינה, המוענק לרבי־מכר חריגים בהיקפם, זוכים בישראל ספרים שנמכרו ב–40,000 עותקים. "ללכת בדרכך", ספרה הבולט ביותר של מויס, שיצא בעולם ב-2012 ובארץ ב-2014, היה הספר הנמכר ביותר בישראל בשנת 2015 וגם הספר המושאל ביותר בספריות העירוניות בתל אביב ובירושלים. הוא מופיע ברשימת רבי־המכר הישראלית זה 92 שבועות ברציפות.

שוק הספרים העני והמדשדש כאן אולי מדגיש את גודל ההצלחה, אבל ישראל אינה טריטוריה חריגה להצלחתה של מויס. ספריה תורגמו ל-11 שפות, "ללכת בדרכך" לבדו נמכר בתשעה מיליון עותקים ברחבי העולם וביוני השנה יצא לאקרנים עיבוד קולנועי שלו, שהסופרת היתה שותפה לכתיבתו.

מויס היא אם כן תופעה עולמית מרשימה. מה בעצם הפך את הסופרת הבריטית לסנסציה ספרותית יוצאת דופן שכזאת?

אשה יושבת על איש. מתוך הסרט "ללכת בדרכך"
מתוך הסרט "ללכת בדרכך" על פי ספרה של מויס

51 גוונים

13 ספרים הוציאה מויס עד היום, אבל גם היא תודה שההצלחה הבינלאומית הגדולה הגיעה רק בספר מספר 9, "ללכת בדרכך", ובעיקר אחרי ביקורת מהללת, מודפסת על גבי עמוד שלם, במוסף הספרים היוקרתי של ה"ניו יורק טיימס", ה"סאנדיי בוק רוויו". "כשסיימתי את הספר, לא רציתי לכתוב עליו ביקורת, אלא לקרוא אותו מחדש", כתבה המבקרת לזלי שילינגר בתחילת ינואר 2013. "זה עשוי להיראות מוזר, אם יודעים שב–100 העמודים האחרונים מיררתי בבכי".

הקוראים — נודה על האמת: הקוראות — מיהרו לבחון במה מדובר. זמן קצר אחרי שהתפרסמה הביקורת היה הספר לרב־מכר בינלאומי. מויס, בראיון שנתנה לפני כשנה לעיתון "מורנינג פוסט" בהונג קונג, סיפרה על מבול טלפונים שקיבלה מיד אחר כך מאולפנים הוליוודיים, סוכנים ובמאים שביקשו לעבד את הספר לתסריט. זה היה, הודתה, רגע מדהים.

"דישדשתי במשך שנים", אמרה בחודש מאי השנה בראיון לעיתון "אייריש טיימס". "עורכים אהבו את העבודה שלי והיו ביקורות טובות, אבל שום דבר לא התרומם מבחינתי. הגעתי לנקודה, אחרי שבעה ספרים, שבה אמרתי לעצמי שאולי זו אני. אולי אני לא כותבת את סוג הספרים שאנשים מעוניינים לקרוא, ואין הרבה מה לעשות עם זה".

מויס נולדה באוגוסט 1969 בלונדון. הוריה היו אמנים ונפרדו כשהיתה ילדה. באחד הראיונות איתה סיפרה שגדלה באווירת צמצום כלכלי, בלב העיר, ושיוועה תמיד לחיי כפר שלווים. כיום היא חיה עם בעלה, העיתונאי והעורך צ'רלס ארתור, ושלושת ילדיהם בבית אבן כפרי בפאתי אסקס, בסביבה כפרית.

היא למדה באוניברסיטת לונדון וקיבלה מלגה ללימודי עיתונות מהעיתון "אינדיפנדנט". אחר כך עבדה בו במשך כעשור, תפקידה האחרון שם היה העורכת לענייני אמנות ומדיה. ספרה הראשון ראה אור כבר ב–2002, ושניים מאלו שבאו אחריו זיכו אותה בפרס "הרומן הרומנטי של השנה" מטעם התאחדות מחברי הרומנים (Romantic Novelist Association) בבריטניה.

עטיפת הספר אחד ועוד אחד
צילום: הוצאת ידיעות אחרו

"מויס היתה סופרת מעניינת עוד לפני שזכתה להצלחה עולמית, אבל הספרים הראשונים שלה היו מתאמצים מדי, והתחושה היתה שהניסיון שלה לכבוש לעצמה מקום בז'אנר הספרות הרומנטית נופל קורבן למקוריות יתר", מסבירה נטע גורביץ, לשעבר העורכת הראשית בהוצאת "ידיעות ספרים". "הספר הראשון שהרגשנו שהיא מצאה בו את הקול שלה היה 'הנערה שהשארת מאחור'. זה הספר הראשון שלה שתירגמנו לעברית".

"הנערה שהשארת מאחור", שהתפרסם בארץ גם הוא ב-2014, שנתיים אחרי שיצא לאור בבריטניה, מספר בחלקו הראשון על אשה ושמה סופי לפבר, שבעלה הצייר מתגייס לצבא, להילחם במלחמת העולם השנייה, רגע אחרי שהנציח אותה בציור. היא חוזרת לנהל את הפונדק המשפחתי בכפר הולדתה, ואחרי שהוא נכבש, היא ואחותה נאלצות לארח בפונדק חיילים גרמנים ונחשדות על ידי שכניהם בשיתוף פעולה. חלקו השני של הספר מתאר את מאבקה של ליב הלסטון האמריקאית להשאיר בחזקתה ציור שנתן לה בעלה המנוח כמתנת חתונה - אותו הציור שבו הונצחה גיבורת החלק הראשון.

"הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על 'הנערה שהשארת מאחור' הוא שאי אפשר להגיד עליו שום דבר רע", כתבה ענבל מלכה במוסף "ספרים" של "הארץ" בינואר 2014. "את כל הדברים שהוא מבטיח הוא מקפיד גם לקיים, ביושר השמור לספרים שנועדו מרגע לידתם להיות רבי־מכר בינלאומיים. חושך מול אור, מעטים מול רבים, אהבה מול מכשולים - יש הרבה ומהכל".

הספר השני של מויס שראה אור בעברית הוא "ללכת בדרכך". הגיבורה המקסימה שלו היא לואיזה (לו) קלארק בת ה-26, המפוטרת מעבודתה בבית הקפה בעיר קטנה באנגליה. היא בת למשפחה מהמעמד הנמוך הנתונה במצוקה כלכלית ומוכרחה למצוא עבודה במהירות. לו הופכת למטפלת של וויל טריינר, בן 35, המשותק מצווארו ומטה בעקבות תאונת דרכים. הוא בן למשפחה עשירה ומיוחסת ובעצמו היה רב מעללים והישגים, אבל כעת הוא אומלל ומאס בחייו. לו היא אמנם כוח טבע סוחף בחייו של וויל, ורומן מתפתח ביניהם, אבל גם הוא לא מועיל לסוף העגום של הספר. כמו בחו"ל, זכה הספר לביקורות מהללות גם בארץ. "אפילו ציניקנים גמורים ימחו דמעה בסופו של הספר", כתבה עלית קרפ בעיתון זה ב-2014.

באותה שנה גם יצא לאור "אחד ועוד אחד". גיבורתו, ג'סיקה (ג'ס) ריי תומס, היא אם חד הורית לבתה, גאונה צעירה במתמטיקה, ומשמשת אם מסורה גם לבנו של הפרוד שלה, נער עדין נפש. היא מפרנסת את משפחתה בדוחק מעבודתה כמנקה בקומפלקס דירות נופש לעשירים ומשלימה הכנסה כברמנית. כך היא פוגשת באד, שעשה הון מחברת ההיי־טק שלו אבל כעת נתון בצרה משפטית. היא מצדה מנסה למצוא דרך לממן את לימודי בתה בבית ספר לילדים מחוננים שאליו התקבלה. אריק גלסנר כתב על ספר זה ב"ידיעות אחרונות" כי "מויס ממחישה היטב את הסוגיה הדוחקת של הפערים הכלכליים הוויקטוריאניים כמעט בהיקפם שמאפיינים את החיים במערב... יש גם מיומנויות ספרותיות מקומיות לא מעטות, למשל השקעה ביצירת סבירות ואמינות בתוך הקווים המלודרמטיים הגדולים".

צילום: הוצאת ידיעות אחרו

"החיים אחריך", שיצא בסוף 2015 והוא ספרה הרביעי והאחרון עד כה של מויס שתורגם לעברית, ממשיך לתאר את קורותיה של גיבורת "ללכת בדרכך", שנה אחרי שתמו אירועי הספר הראשון. לו עובדת בבר עלוב בנמל התעופה היתרו ולפניה מערכת יחסים עם גבר חדש. בנובמבר הקרוב אמור לצאת הכותר החמישי של מויס בעברית, "מכתב אחרון", שיצא לראשונה בתחילת שנות ה-2000 וחוּדש בידי הסופרת ב-2010.

"יש צמא למויס" – כך מסביר אייל דדוש, סמנכ"ל השיווק של הוצאת ידיעות ספרים, את הדחיפות בתרגום ספריה ובפרסומם. "אנחנו רואים שכל ספר שלה מיד מגיע לרשימות רבי־המכר, בעולם ובארץ".

מבחינה מסחרית, מויס מתחרה בהצלחה של טרילוגיית "50 גוונים של אפור"?

"הטרילוגיה, עד עכשיו, מכרה יותר, אבל בטווח הרחוק, אם נבדוק עוד שלוש שנים, הספרים של מויס יימכרו יותר ויישארו יותר זמן בתודעה. '50 גוונים' היה טרנד, התפוצצות מטורפת שנרגעה. יש משהו בסיפור שמויס מספרת שמחזיק את הקהל והקהל מתאהב בו".

גורביץ סבורה כי "שני דברים מייחדים את מויס בהשוואה לסופרות אחרות שכותבות בסוגה הזאת: ייחודן של הדמויות והיכולת שלה לשזור בכל ספר רבדים עמוקים יותר, או שאלות גדולות יותר, שחורגות מעבר לסיפור האהבה שהיא מגוללת. הגיבורות של מויס הן ספציפיות וחד פעמיות, ועם זאת בעלות קווי אופי שיוצרים הזדהות רבה מצד הקוראים. והן תמיד זוכות למידה מסוימת של גאולה. בנוסף לכך, העלילות של כל ספריה מוּנעות בכוחו של סיפור אהבה גדול, אבל בוחנות במקביל סוגיות נוספות. למשל, האם האהבה היא לעולם דבר ששווה לחיות בשבילו, או האם האהבה מקנה לנו את הזכות לכפות את המאוויים שלנו על הזולת, או האם האהבה יכולה לגשר בין עוני לעושר?"

צילום: הוצאת ידיעות אחרו

וישנו עניין נוסף שהופך את מויס להצלחה. אלו לא רק הגיבורות שלה, על אופיין הפעיל (בראיון למגזין האמריקאי "ואניטי פייר" אמרה מויס כי "ישנו יסוד פמיניסטי בספרי. אני מתעניינת בנשים שעושות משהו, ולא בכתיבת ספר על איך גבר אחד יתקן את חייך"), וגם לא ההתעקשות שלה למקם אותן בשוליים, הגיאוגרפיים, הכלכליים או החברתיים ("חיים מצופי זהב לא מעניינים אותי כלל, ולעומתם חיים של מאבק לשיפור, מול חברה שאומרת לך שלא תצליח, שהסיכויים נגדך, מרתקים אותי", הסבירה בראיון ל"גרדיאן" לפני כחודשיים). נדמה שהסוד של מויס מצוי באופן הלא־מתמסר שהיא כותבת את ספריה, כך שהסוף הטוב אינו באמת כזה, או לפחות אינו מושלם.

גורביץ מסבירה, כי "בכל הספרים מישהו מחפש דבר מה. בספרות מסחרית - הוא מוצא אותו. בספרות יפה - הוא אינו מוצא אותו. בספרים של מויס הגיבורה מוצאת לבסוף את הדבר שחיפשה, אבל המציאה אינה שלמה, או שהיא מתרחשת אחרי התברברות של אי־מציאה. לקוראות שהפכו אותה לכוהנת הגדולה של הספרות הרומנטית היא מספקת את הבידור של ספרות מסחרית, עם גוון של חוויה מעולם הספרות היפה. הספרים שלה הם רומנים רומנטיים מעוררי מחשבה. היא ממציאה את עצמה מחדש עם כל ספר, המנעד הרגשי שלה מכוון בצורה מדויקת והיא לא מעליבה את הקוראות בפשטנות או בנוסחאות קלישאיות".

אלא שלא במקרה הוזכרה קודם לכן טרילוגיית "50 גוונים של אפור". ספריה המצליחים ביותר של מויס מזכירים את סיפור סינדרלה האירוטי שסיפרה אי־אל ג'יימס, שבמרכזו גיבורה תמה, סטודנטית חסרת כל, שגבר מסתורי, חזק, עשיר ומסובך (נפשית ומינית) גואל, וגם היא בדרכה גואלת אותו מתסבוכותיו הנפשיות. גלגול של סיפור כזה נמצא בשניים מהמצליחים ביותר בספריה של מויס, "ללכת בדרכך" ו"אחד ועוד אחד". בשניהם האשה זוכה בגאולה, לפחות מסוימת, בזכות הגבר היציב אך מסובך שלה. המסר, בעיקר מפני שהוא כתוב היטב ומוצג על ידי דמויות כובשות לב, מטריד.

"במרכז עומד הגבר החזק והעשיר שמוקד המשיכה שלו, בין היתר, הוא מעמדו הכלכלי, כלומר התחושה שהוא מעבר למאבק הכלכלי", מנתח גלסנר. "יש לזה פן של משיכה אירוטית ויש לזה פן של משיכה רומנטית לגבר היציב, שזו מלה נקייה לאמיד. בפנטזיה של שליטה יש כמיהה למישהו חזק והרבה פעמים זה קשור להבדלי מעמדות, כלומר מישהו שהוא חזק כלכלית. יש כאן ורסיה שלא הולכת למקום של משחקי שליטה וכולי, אבל עובדת על הכמיהה לגבר הגואל".

עלית קרפ סבורה כי "הדברים שהיא מדברת עליהם מנגנים על נימים עמוקים בנפש האנושית, וזה נכון לכל רב־מכר. אבל מעבר לקיטש ולשמאלץ — והיא מגישה לנו מנות גדושות של קיטש ושמאלץ — 'ללכת בדרכך' מביא מסר בעייתי מאוד. הגיבורה היא בחורה נפלאה שנשכרת לשמש מלווה של אדם שנעשה משותק ובדיעבד מתברר לה שתפקידה הוא לגרום לו לשנות את החלטתו לשים קץ לחייו. הוא בן המעמד הגבוה ומתפתח ביניהם רומן נטול בשר במובן הלא־מטאפורי. בי הוא עורר מחשבות על האופן שבו בת המעמד הנמוך יכולה להיקשר בבן המעמד הגבוה, ואנחנו במאה ה-21. אם הוא היה 'שווה' היא לא היתה ברשימה שלו. הבחורה שהיתה חברה שלו, בת המעמד הגבוה, עזבה אותו ונישאה לאחר. כלומר, הקשר בין המעמדות יכול להתקיים רק כשבן המעמד הגבוה הוא פגוע ופגום. הלקח הוא בעייתי מאוד".

צילום: הוצאת ידיעות אחרו

הלקח הזה מזכיר לא מעט רומן אנגלי קלאסי, מלבה של הקלאסיקה הבריטית - "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה. ברומן, שנכתב באמצע המאה ה-19, הגיבורה חסרת הכל, אך בעלת הגאווה והכבוד העצמי, זוכה באהובה המיוחס, אבל רק אחרי שאיבד יד ואת מאור עיניו בשריפה. קרפ גם מציינת דוגמה קלאסית אחרת מאותה תקופה, "יריד ההבלים" מאת ויליאם מייקפיס תאקרי: בספר זה מר סדלי, האב שיורד מנכסיו, מנסה לקדם שידוך בין בנו לבין מיס סוורץ, בתם הלא־חוקית של יהודי גרמני עשיר ושפחה שחורה.

יותר מ–150 שנים לאחר שראו אור שני הספרים האלו, דומה שתמת סינדרלה עדיין חיה ובועטת. מויס אמנם מתוחכמת יחסית ומקפידה על גאולה הדדית, על האקטיביות של הגיבורות שלה ועל תרומתן לגיבורים, אבל ברור שלמרות כל זה, מבחינה מעמדית הם אינם שווים. ומכיוון שכך, מתעוררות מחשבות נוגות על פמיניזם ועל פוסט־פמיניזם, כמו על המציאות הכלכלית והחברתית.

"הרומן הריאליסטי הרומנטי הוא הז'אנר של הבורגנות", מסבירה ד"ר אורלי לובין מהתוכנית ללימודי מגדר וספרות באוניברסיטת תל אביב. "הוא התחיל או לפחות הגיע לגדולה עם עליית הבורגנות ובסמוך לגידול בידיעת קרוא וכתוב בקרב נשים. לשיאו הוא הגיע כשהחל לשקף לקוראות את חייהן".

בורגנות, מציינת לובין, מאופיינת בניידות מעמדית, או לפחות באמונה שאדם יכול לרכוש ידע, התנהגויות, מקצוע ולשנות את מיקומו החברתי. רומנים רומנטיים היו לסוגה פופולרית ככל שהתבסס הקפיטליזם כארגון הכלכלי השליט, והם נשאו מסר שהולם את רוח התקופה. "הרומנים של פעם ושל היום הם אותו הדבר במובן הזה, מציגים לשכבת הביניים הזאת את חייהם שלהם ואת האפשרות להגיע למעלה", היא אומרת. "אצל נשים היכולת להתנייד כלפי מעלה היא רק בעזרת גברים. כך אומרים הרומנים המוקדמים יותר וגם רוב העכשוויים. רומנטיקה, כמו שלימד אותנו מארקס, היא כסות ליחסים כלכליים".

אבל בכל זאת עבר זמן, היתה מהפכה פמיניסטית, המציאות השתנתה וגם הרומנים של מויס מציגים שינוי.

"עוד יש לנשים דרך ארוכה ללכת בה. נשים מתקשות קושי עצום ורב להתברג לרשתות הגבריות של בעלי הון. זה בא לידי ביטוי בקריאה: נשים שקוראות רומנים, קל להן עדיין להזדהות עם אשה שהיא כמוהן. יש לה מקצוע או לפחות עבודה, אולי היא אפילו מצליחה, אבל בשורה התחתונה 'הגיבורה השקטה' של מויס היא האשה של פוסט השלב המיליטנטי של המהפכה הפמיניסטית. האשה הרגילה שקוראת את הספרים האלה היא מי שרוצה משפחה וילדים ואת היכולת לחיות לפחות בנוחות. הפנטזיה עוד קיימת. גם אני קוראת את הרומנים האלה והפנטזיה הזאת היא שיקוף כזה או אחר של עצמך.

"כחוקרת ששואלת למה אנשים קוראים בכלל ספרות, נראה לי שקריאה היא האופן שבו אני מכוננת את עצמי, ממשיכה לייצר את הזהות שלי כחלק מהחברה. מי שאני הוא משהו שמתעצב כל הזמן דרך הסביבה שלי, התרבות ודברים שאני נתקלת בהם. הקריאה של ספרות היא חלק מזה".

גלסנר סבור כי "פוסט־פמיניזם הוא חלק ממציאות פוסט־ליברלית, ולכן הפנטזיה משגשגת. זה עידן של חוסר ביטחון, ויש פריחה בפנטזיה של הכוח, חיפוש והערצת כוח, וזה בא לידי ביטוי בצורה המיינסטרימית בחיפוש אחר גבר עשיר. מויס מתוחכמת מזה, לגיבורה שלה יש כבוד עצמי והיא לא בוחרת את הגבר כי הוא עשיר, אבל בסופו של דבר זה סיפור סינדרלה".

פנטזיה על סטארט־אפיסט

כך או כך, נדמה שאי־נוחות מעין זו אינה נחלתן של רבות ברחבי העולם. מויס סיפרה בראיונות על נשים שפנו אל חשבון הפייסבוק שלה וצירפו תמונות של פרקי יד, קרסוליים וכתפיים המקועקעים בכתובת "just live" הלקוחה מהפרק האחרון ב"החיים אחריך" ובמשפטי מפתח אחרים שחיברה.

רוית ליפשיץ ציון, בעלת הבלוג "הכותבת", מספרת שאהבה את "ללכת בדרכך", אבל "אחד ועוד אחד" הוא הספר של מויס החביב עליה מכולם. ממד סינדרלה שבספרים לא נעלם מעיניה, אבל "יש במויס הרבה יותר מזה. יש בה גיוון, היא לא חוזרת על סיפורים ואין לה שניים זהים, ויש לה חוש הומור יבש ומעולה ויכולת לתאר ולהעביר דמויות עמוקות, עגולות ובעלות רבדים רבים. לואיזה מ'ללכת בדרכך' וג'ס מ'אחד ועוד אחד' הן נשים מהמעמד הנמוך שצריכות לעבוד קשה כדי להתפרנס. הן לא בוחלות בעבודה שחורה והן לא מחפשות נסיך. הוא מתאהב בהן בזכות אופיין. הן אופטימיות, לא מוותרות וכל כישלון רק נוטע בהן יותר כוח להתגבר ולשרוד. יש פה פמיניזם חכם, לא מתלהם. כמו שאני אוהבת. הן לא מנסות להיות גברים. יש בהן עדינות למרות הקשיים. ממד הפנטזיה הוא סוג של תיבול במארג קשיי היומיום והקשיים האחרים בספר".

ואילו שני ויסלברג, אף היא בלוגרית בענייני ספרות, העדיפה בהרבה את "ללכת בדרכך" על "אחד ועוד אחד". הסיבה, היא מודה, נעוצה דווקא בסוף המריר של "ללכת בדרכך" לעומת סיפור סינדרלה בעל הסוף הטוב של "אחד ועוד אחד", אף שבשני המקרים הדמויות המקוריות שבו את לבה. "אהבתי את האומץ שלה, לא לספק סוף מתוק כמו שהקורא ציפה", היא מסבירה. "אשר למסר, הוא אכן מיושן, אבל במקרה של 'ללכת בדרכך' אני חושבת שהמסר מתנתק לחלוטין מהספרות הרומנטית".

נוית בראל אומרת כי קוראות רבות "מרגישות שהן עברו מסע רוחני, חושבות על חייהן, על חיים שראוי לחיות". מסרים דומים אפשר למצוא גם בדיונים בלתי־נגמרים בקבוצות קריאה אינטרנטיות, בפייסבוק ובתגובות לפרסומים על אודות כל ספר חדש של מויס שרואה אור.

אבל מה בדיוק שובה כך את לבן של הקוראות הישראליות? מויס, בראיון וידיאו מביתה שליווה את יציאת "אחד ועוד אחד", סיפרה כי "הגיבורה ג'ס מבוססת על המון נשים שראיתי סביבי. 'גיבורות שקטות' שנאבקות כלכלית ונלחמות לגדל את ילדיהן במינימום מחסור ובשמחת חיים ותחושה עליזה". היא הוסיפה שהרעיון לספר צץ בזכות אשה שהיא מכירה המתפרנסת מעבודות ניקיון וסיפרה לה איך גבר טרק דלת בפניה. "הדימוי הזה, שאמר 'אינך חשובה כי את מנקה', נתקע בראשי".

אם כן, האם למציאות הכלכלית והחברתית השוררת בארץ יש השפעה על החיבור העמוק לגיבורות העובדות, הנאבקות להישרדות כלכלית, של מויס?

"הגיוני שבמדינות עם פערים מעמדיים גדלים והולכים פנטזיות כאלה יהיו חזקות יותר, כי חלק גדול מהאנשים חיים סוג מסוים של מלחמת הישרדות", אומר גלסנר. "הפנטזיה הזאת, על הסטארט־אפיסט שיבוא ויגאל אותי, קיימת במציאות הישראלית. הגיבורות של מויס בעלות אישיות, הן משיבות מענה לשון לגברים, אבל יש כאן משהו. הפוסט־פמיניזם מתחבר לעידן כלכלי של פערים גדולים, הבדלי שכר בין מקצועות הידע למקצועות אחרים, תחושה שהמדינה לא לוקחת אחריות וצריך למצוא ספונסר. אצלה, מערכת החינוך מזהה את הכישרון של הבת של הגיבורה, אבל היא צריכה עוד כסף כדי לדאוג לחינוך שלה. גם על החינוך צריך להיאבק".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ