שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הכי משוגע, הכי מצחיק, הכי רדיקלי: לאנגלמאיר יש עלבון לכל מגזר

אל תתנו לשדיים, הגפילטע־פיש והבדיחות מסביב לטשטש את העומק של עבודותיו של זאב אנגלמאיר. תערוכתו המקיפה "הארץ המובתחת" מציגה לונה פארק של המאייר הפסיכי והפסיכדלי שפועל כיום בישראל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קולאז' הארץ המובתחת
מתוך "הארץ המובתחת". הירונימוס בוש גרסת הפאנקצילום: דין אהרוני
אבי פיטשון
אבי פיטשון

"אם נניח שהקירות החיצוניים של כלבו שלום יפלו לצדדים ובתוך הכלבו שהתקלף יהיו עלים ענקיים סגולים ואדומים בוהקים ומקסימים... והעלים... יזילו ריר מתוק וצונן על תושבי העיר, וכל הצעירים והצעירות יצאו וימרחו את גופם בריר הזה ויחוו תחושות מטורפות שבכלל אי אפשר לתאר במלים ואז הצעירים והצעירות יטילו ביצים קטנות מרובעות ויבקעו מהן כלבו־שָלומים גורים... והגורים האלה יעלו על גב הלווייתנים וידרבנו אותם לשחות אל הפאבים... והמוסיקה בפאבים... בלי כלים חשמליים רק פסנתרים נבל אקורדיאון ומפוחית... אפילו שירים של דייוויד בואי כמו למשל 'זיגי פלייד גיטאר' רק באקורדיאון וכל האוניות שטבעו, למשל 'אלטלנה' יעלו מהמצולות... איזה יופי זה יהיה!! הלוואי שזה כבר יקרה!! אמן!"

את הטקסט הנ"ל (מצוטט לא במלואו) של זאב אנגלמאיר, שמופיע בתערוכתו המאסיבית בבית העיר בתל אביב, קראתי לראשונה בשנות ה–90 כשהופיע במגזין הקומיקס הקאלטי "סטיות של פינגווינים". בחרתי לפתוח דווקא בטקסט של המאייר המשוגע, המצחיק, הפסיכדלי והרדיקלי ביותר בתולדות עם ישראל כי הוא מבחינתי מעין שער שמחזיק בתוכו את טווח העבודה של אנגלמאיר הן ברמה התוכנית והן ברמה הסגנונית — זוהי לא תערוכת קומיקס גרידא, כי היא כוללת גם אובייקטים, קולאז'ים, מדיה מעורבת וצילומי ארכיון, עליהם מוסיף אנגלמאיר בלוני דיאלוג, וגם עבודות מעוטרות פאייטים.

אנגלמאיר עם גפילטע פי
אנגלמאיר עם גפילטע. הנאה פרוורטיתצילום: דין אהרוני

יש עבודות בתערוכה שהצופה מתקשה להאמין שהן אכן תלויות מולו על הקיר. דוגמה רנדומלית ולא הכי קיצונית בכלל (אזהרת טריגר): צילום פיפטיזי של אב מקרין סרט במקרנת סלילים ישנה ולצדו בתו. האב אומר: "וכאן אמא עושה פיסט פאקינג עם שני שחורים ודוברמן", והבת שואלת: "מה זה דוברמן?". עוד אחת (אזהרת טריגר): קולאז' שנראה פארודיה על כריכות של ספרי סטאלגים משנות ה–60, במרכזו דמות של במבי חמוד (לא הגרסה של דיסני) מוקף דמויות בהבעות אימה. הכותרת היא "במבי הרוצח" ומתחת כתוב: "יותר גרוע מהיטלר! יותר אכזרי מגרגמל!... הוא אנס דובון... הוא חיסל פיל... הוא במבי פדופיל!".

באווירה עכשווית של פוליטיקת זהויות המבוססת על מאבקי כוח של סקטורים נעלבים ונפגעים או מדמים עצמם כנעלבים ונפגעים — לאנגלמאיר יש עלבון לכל סקטור, ואני מופתע שעוד לא שמענו תלונות. אני שוקל בזהירות על מה לדווח, כי אנו חיים במרחב שיח ותצוגה שגבולותיו אינם מובנים מאליהם, ויש הבדל בין מה שנצפה בקונטקסט השלם של תערוכה לבין מה שיבלוט בתוך ביקורת, מוצא מהקשרו. בחלל התערוכה קיימת הפרדה בין החומרים הקלים יחסית לחומרים למבוגרים בלבד — למרות שבזמננו מבוגרים אחראים עם כוח חקיקה ביד מתנהגים באינפנטיליות. ולכן חשוב שאתאר קונטקסט רחב של מה שמוצג, מהקל לכבד, מהילדותי לפוגעני, מהנונסנסי־אבסורדי לפוליטי, מהחמוד לפורנוגרפי־הארדקור, מהמצחיק לדוחה.

כריות בצורת שדיים
מתוך התערוכה. שדיים כישויות עצמוניותצילום: דין אהרוני

משה קצב בתיבה

העולם של אנגלמאיר נוגע בכל הטווח שנע מאובססיות אישיות לאמירות פוליטיות. במישור האישי, שני הדברים הבולטים בתערוכה הם, בסדר אקראי, גפילטע־פיש ושדיים. אפשר ממש לדמיין תסריט סיטקומי של אמן מטורף שמקבל הזדמנות לממש את כל הפנטזיות הכי מופרכות שלו. "אני רוצה מובייל מסתובב שממנו תלויים גפילטע פיש ענקיים", אני יכול לשמוע אותו מסביר בישיבות עבודה מקדימות לתערוכה. קיבל מובייל! ויש גם גפילטע שמסתובב לצופים בין הרגליים כמו רובוט הרומבה הכי אשכנזי בעולם. ועוד אחד, כנראה הענק מכולם, שנחת כעב"ם על הגג של בית ביאליק שמעבר לכיכר.

במרכז החלל התחתון מונחת מעין ספה ענקית של אחת מדמויותיו המאוירות המפורסמות והוותיקות, שושקה, המורכבת מראש ושדיים, עליהם אפשר להתרפק ולהתפרקד. שדיים נוספים מרחפים כישויות עצמוניות בפינות אחרות. אנגלמאיר עצמו עושה סיורים בתערוכה מחופש לשושקה (עירומה לחלוטין) ואף פתח לה פרופיל בפייסבוק.

זאב אנגלמאייר אמנות תערוכה
מתוך התערוכה. ליצן חצר אבסורדיסט ופרועצילום: דין אהרוני

במישור הסוג־של־פוליטי, קולאז' מציג את משה קצב כמשה בתיבה ולצדו דמות פינאפ חושנית בביקיני. עבודה מקסימה אחרת שנעשתה בטכניקת תלת־ממד פרימיטיבית שהיתה פופולרית בחדרי ילדים בשנות ה–70 — משטח פלסטי שקוף שלתוכו מוחדרים חלקי הקולאז' בשכבות — מציגה ילד חובש כיפה שמנמן וחמוד נם על ספה. למעלה כתוב בכתב תנ"כי "ותאמר שרה:" ובלון הדיאלוג, בכתב ידו המזוהה של אנגלמאיר, שיוצא מפי האמא החביבה שעומדת עם כוס תה מעל הילדון, אומר: "קום איציק, אבא רוצה לשחוט אותך".

ואם עד פה הרושם המתקבל הוא של ליצן חצר אבסורדיסט ופרוע שאנו סולחים לו על הכל כי למרות כל הסטיות והטריגרים הוא בכל זאת מתקבל כאמן מתוק וחמוד, לא מזיק באמת, מגיעה הקומה האמצעית ובה קולאז' ענק ולא משעשע כלל שתופס קיר שלם. הקולאז' מזכיר את ג'י ווצ'ר, אמנית בריטית שהתפרסמה בשנים 1979–1984 כשהצטרפה לקולקטיב המוזיקלי האנרכיסטי "קראס" ועיצבה את עטיפות תקליטיהם (היא מציגה עד היום).

שושקה במצעד הגאווה בירושלים
אנגלמאיר כשושקה, במצעד הגאווה בירושלים. פתח לכבודה עמוד פייסבוקצילום: גלי תיבון / AFP

העבודה של אנגלמאיר מציגה נוף גיהנומי שמתיק את הירונימוס בוש מהמאה ה–15 לפאנק של המאה ה–20, ובתוכו פרצופים מוטציוניים ענקיים שחלקיהם השונים נגזרו מז'ורנלים מתחככים בניצולת שואה על כיסא גלגלים שכל חלקי גופה מורכבים גם הם ממקורות שונים; חייל חבוש כומתה עם שיניים חשופות, דיספרופורציונליות; חומות, מצבות, מגפונים. הארדקור קודר שמעליו חגים גפילטע־פישים, ומתחתיו, כשרוכנים מהמרפסת של הקומה, איור־פסל של זוג ילדים שגופם מזכיר איורי ספרי ילדים מתור הזהב הקיבוצי וראשם ראש רובוט חביתושי, מאחוריהם הקרנה של פטריה גרעינית מתבקעת. אחד מהם אומר "העבר מכאיב!" והשני משיב "העתיד מלהיב!". לצד הקולאז' הרציני מופיע צילום שחור לבן של חלק מ"גרניקה" האיקוני של פיקאסו, ובאמצעו השתיל אנגלמאיר ראש קומיקס מטופש וקורץ שאומר "והארץ היתה תהו ובהו". כאילו נבהל מכך שקומה שלמה יצאה לו אפוקליפטית וחש צורך להוסיף את גרניקת הדאחקות שלו. אבל זו עדיין "גרניקה".

את הקומה הפורנוגרפית כבר תיארתי חלקית. אנגלמאיר לוקח את הקצוות האגרסיביים ביותר של פורנוגרפיה עכשווית ודוחף אותם לשיאים של עיסוק בבזות. איור מתון יחסית מציג נערה ניצבת מול הוריה הכעוסים (האב חבוש כיפה) ואומרת: "אבא...אמא...זה נכון...עשיתי סקס אוראלי עם...שלוש חיילי שריון" והאב רוטן: "שלושה!". זה מצחיק, זה מטריד, ואנחנו מתכיילים בהדרגה על הדרך בה הישראליות — צבא, דת, מלחמה, שואה, תרבות פופ ותרבות אונס — משתקפת בגוף העבודה של אנגלמאיר. הוא לא "אמן מחאה". העבודה שלו לוקחת את נקודות הקיצון של הקיום הישראלי/אנושי ומסדרות אותן על טווח שנע, כמו דברי זוג הרובוטים, מהדיסטופי לאוטופי, כששני הקטבים מתערבבים והמתקפה התוכנית והחזותית מטשטשת גבולות ומעצימה את התיאטרון הגרוטסקי של המציאות שמחוץ לבית העיר.

הארדקור קודר בהשראת חביתוש
מתוך התערוכה. הארדקור קודר בהשראת חביתושצילום: דין אהרוני

אנגלמאיר מתפלש בהנאה פרוורטית בתהו ובהו של ימינו, חורץ להם לשון, מסרב לבכות את ההווה והעתיד ומפנטז חזיונות אסיד שתכלס מחברים אותו, קומפלט עם הפורנו, לילדים של היום. בני נעורים בימינו מרחפים בעולם שאנגלמאיר מתווך לנו, הבוגרים, ולהורים שבינינו הייתי אומר — נצלו את ההזדמנות להבין. ההתפלשות שמתוכה עולים גועל וזוועה לא מוגשת כאמור כמחאה ולכן נותנת יותר מרחב לצופה להחליט אם הוא מתחלחל מאנגלמאיר והופך אותו שעיר לעזאזל או מבצע היקש טיפה יותר אינטיליגנטי ונזכר שלונה פארק הבזות האנגלמאירי לא באמת מקצין את 2016 הדפוקה והמעוותת שמסביב. אני חוזר ותוהה הכיצד עוד לא שמענו על צופים שבחרו באופציה א'. אולי זה כי איור עדין נתפס בישראל כלא רציני. יכול להיות שתערוכה כזו באכסנייה פחות ממוסדת היתה נרמסת מיד על ידי כל מי שמחפש לגזור קופוני עלבון קלים.

כשווידאתי עם אנגלמאיר עצמו שהטקסט שציטטתי בפתיחת הביקורת אכן הופיע לראשונה היכן שצוין, הוא סיפר לי אנקדוטה: הטקסט מופיע גם בספרו החדש, "מסע לוולגריה", ובו, בקטע על דיויד בואי, הוא הוסיף "זכרונו לברכה" חודשיים לפני שבואי מת. אני בוחר לסיים עם זה לא רק כי זה ממסגר יפה את הביקורת אלא כי זה מכניס ממד נבואי מפחיד ללונה פארק. למה הוא הוסיף שם "זכרונו לברכה"? כמה עוד נבואות כאלה אולי שתולות בתערוכה הזו ללא ידיעתו וידיעתנו? לונה פארק הוא אזור דמדומים. הכיף והשעשוע תמיד מתערבבים עם איבוד אוריינטציה ופחד.

זאב אנגלמאיר, "הארץ המובתחת", בית העיר, תל אביב. עד סוף דצמבר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ